שמיני עצרת והרב הלר

אני גדלתי בשכונת נווה שאנן בחיפה ברחוב ברל, בית הכנסת שלנו היה חמש דקות הליכה והפעם הראשונה שאחי הגדול לקח אותי לבית הכנסת היה לאחר שהתקלחתי אבל התפרעתי על האופניים החדשות שאבי הביא לי הזעתי, אז אבא פשוט ייבש אותי למי שזוכר באותן מטפחות כיס, לאחר שאמי שמעה על היא לא נתנה לי לצאת לבית הכנסת רק עם אחי הגדול וזה בכלל סיפור לפוסט שעומד בפני עצמו אבל שיהיה.אני זוכר כתור ילד, שבשמחת תורה הייתי מנופף עם דגל מקרטון ועליו מצוירים ילדים שעומדים וקוראים בתורה ואיך שפעם אחד הגבאים של בית הכנסת, אמר לי להגיד לאימי שתשים לי תפוח על הדגל וזה היה הגבאי דופק על השולחן כל פעם שהילדים היו מרעישים וכן היינו מרעישים בכל פעם, אבל כל פעם הרב הלר היה מסתכל עליו ואומר לו שייתן לילדים לשמוח ולהרעיש, כי זה התפקיד שלהם.

הרב הלר היה משם מאירופה והוא עבר את המלחמה ההיא, אף אחד מבני משפחתו לא שרד, אבל רק הוא שרד. אני זוכר אותו כאדם גדול ומלא והיה לו קול עמוק וכל פעם שהוא היה שר בערב שבת בבית הכנסת, בקבלת השבת הוא היה מחייך אל הילדים שעולים לבמה לקראת הקידוש הוא היה סומך את הידיים הגדולות שלו על ראש של ילד ומלמל משהו  הוא היה מחייך אל אותו ילד וזה היה חיוך מלא באהבה ובחום, כאילו אותו ילד היה הילד של הרב הלר עצמו, אבל זה היה חיוך עם המון עצבות, כי המשפחה של הרב הלר לא שרדה.

שהרב הלר היה מתפלל הוא היה תמיד מתפלל בשיא האקסטזה האפשרית וזאת היתה מדביקה את כל בית הכנסת וכן הנשים היו שרו בבית הכנסת, כי הרב הלר דרש שהן ישירו והוא תמיד ציטט את הפסוק "…וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.." (שמות טו: כ'), ואם מרים אחותו של משה יכלה לשיר, אז גם נשים בבית הכנסת שלי ישירו. בשמחת תורה הוא היה צוחק על הגבאי שהיה נותן תארים צבאיים לאלו שתרמו לבית הכנסת, אבל  שיא המתח היה תמיד בהוצאת הספרים מן ההיכל ותמיד הרב הלר והגבאי היו רבים, הנשים שביקשו לקחת חלק בריקודים והגבאי אסר עליהן להתקרב, אז הרב הלר תמיד החליט להוביל את הריקודים של שמחת תורה פנימה אל עזרת נשים שחלקן ייקחו את ספר התורה והוא היה אומר לגבאי, שגם התורה שייכת להן.

ימים רבים עברו מאז שהרב הלר נפטר ועדיין אני מתגעגע למנגינות של הרב הלר, שהיה רב שכונתי בחיפה, בשכונה שגדלתי בה, היום בית הכנסת הוא ישיבה לאברכים שלא ידעו את משנתו של הרב הלר וחבל. היום נדמה לי שכולם הינם פוגה קטנה אל גודל הרוח של הרב הלר.

אז חג שמח והנה פוגה קטנה לחג גדול

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s