על השבוע שבין האזכרה של רבין ושל עובדיה והיעדרותו של רון ארד

כבר יותר מעשור אני אישית לא משתתף באזכרות גם לא של ההורים שלי ולא של אחרים, כי אני מסרב לקחת חלק בפסטיבל של מוות. מאיר שלו כתב "הזמן המפלה הגדול, מיין את קורבנותיו. אשר למוות למוות, ואשר לזיכרון לזיכרון. אשר לזיכרון לחיים ואשר למוות לשכחה".משפט זה מבטא לדעתי את הרעיון, כי אדם מת באמת רק כאשר אלו שהכירו אותו מתו. יצחק רבין ז"ל היה לדעתי אחד המנהיגים הנועזים ביותר במדינת ישראל אם מבחינת הקרירה הצבאית שלו ואם בשל הקריירה הפוליטית שלו. אני זוכר כתור חייל את אותו מוצאי שבת, שבה הודיעו על הרצח של רבין, זאת היה סוג של שוק של הבנה כי בישראל נרצח ראש ממשלה. לפני קצת יותר משבוע נפטר הרב עובדיה זצ"ל, שגם היה אחד הדמויות משכמו ומעלה, אבל על כל מעלותיו כתור פוסק הגדולים והוא עשה מהפכות חברתיות גדולות, אבל לדעתי הוא פחד לחצות את הרוביקון ולקיים את המהפכה הגדולה יותר. לתוך אותו שבוע השנה התגלגל, גם היום בו רון ארד לא חזר מהשבי, זהו פצע מדמדם של חייל שלא ידוע מקום הימצאו, אם הוא בארץ החיים או בארץ המתים.

בכל אחד מן המקרים הללו, הזיכרון של רבין ז"ל והזיכרון של רון וגם מותו של הרב  עובדיה זצ"ל נמצא בזיכרון הקולקטיבי וזה מעוצב כל פעם מחדש, כיאה לזיכרון ואני חושב יהודה עמיחי אמר זאת בצורה הטובה ביותר בתוך סגור פתוח "ומי יזכור ובמה משמרים זיכרון? במה משמרים בכלל בעולם, משמרים במלח ובסוכר, בחום גבוה ובהקפאה עמוקה באטימה מוחלטת, בייבוש ובחניטה. אבל שימור הזיכרון הטוב ביותר הוא לשמרו בתוך השכחה שאף זכירה אחת לא תוכל לעולם לחדור לתוכה ולהפריע את מנוחת הנצח של הזיכרון". כל זיכרון הינו משתנה וכל דור מעניק לו פרשנות חדשה, לדעתי כל אירוע שכזה מגדיר מחדש את זהות האישית של הפרט והוא זה שיעניק לו את התחושה שאותו אירוע הוא יהיה מכונן עבורו. ישנם עוד אירועים, אבל אירועי אבל לאומיים הם אלו, שיאפיינו את מערכת הקשרים האישית של הפרט ביחס אל הסובב אותו ואולי אלו הם תבליני השימור האמיתיים של אותו זיכרון המאפשרים לנו להראות את זהותנו האישיים ביחס לאחרים.