סאן צ'ה שהיה המשפיעים על התיאוריה הצבאית, אמר פעם "מאה ניצחונות במאה קרבות הוא לא הטוב שבטוב. ניצחון ללא קרב הוא הטוב שבטוב". הסיבה שלא היה כלום בסוריה לפני, הלכה למעשה היה שיח של יותר מידי טיפוף בתופי מלחמה שלא היה לכם שום דבר. אף אחד לא יודע מי נתן באמת את הפקודה להפעיל את הנשק הכימי, אם זה היה של אסד או של המוג'הידין, או אם זאת היתה יחידה סוררת, שלכאורה היתה נאמנה לאסד, אבל הלכה למעשה היא חלק מהכוחות של המוג'הידין. לכן, אף אחד לא יודע ואף אחד לא לוקח סיכונים ובמיוחד אם מדובר ביחידות מוג'הידין, לא צרפת, לא בריטניה ולא ארה"ב.
על כל אלו יש להוסיף את המערכת האזורית, שמצד אחד של המפה ישנו את השכן האסלמיסט השמרן ראש ממשלת תורכיה ארדוואן, שלדעתי מבקש להחזיר את ימי הגדולים של הסולטאנות העות'מאנית ומן הצד השני המפה אפשר למצוא את איראן עם הרצון שלה להחזיר את איראן לימי גדולתה וכדי להעלות את הרעיון של הסהר השיעי על המפה של המזרח התיכון (הלא חדש). לכן, ההבנה של הנשיא אובמה, כי כל סוג של התערבות של ארה"ב או כל כוח צבאי אחר באזור המזרח התיכון יהיה נפיץ וזה לא יחזיר את השקט על כנו; ולכן הוא נאלץ להבין שהוא חייב לקבל את הדיל שהוצעה על ידי רוסיה של הנשיא פוטין וזאת בקשר לסוריה, שגם לרוסיה ישנם אינטרסים חיוניים בסוריה ואלו נוגעים לנמל טרטוס, שנחשב לאחד מנקודות הגישה הרוסיות אל הים התיכון וזאת בשל מקמו האסטרטגי.
על פני השטח ובמיוחד בפני כל העולם אובמה נתפס כזה שברח מן המערכה ולא הצליח להשיג שום הישגים מיוחדים ובמיוחד לאור התפיסה התקשורתית. אבל לדעתי הנשיא אובמה כן הצליח והוא הצליח בגדול וזאת בשל שני טעמים, שאולי נראה אותן בעתיד הקרוב והרחוק; הראשון הינה הפגנת הכוח המטורפת הנשיא אובמה ביחס אל השלטון של אסד ובנוסף אותו ניסוי טילים שנערך עם ישראל, הביא איראן להבנה מסוימת שכדי אולי להתמודד עם השטן הגדול; הטעם השני הינו לטווח ארוך, הינה של יצירת מערכות בינ"ל לטיפול במשברים, בין אם הם צבאיים ובין אם הם הומניטאריים וזה יביא ליצירת מוסדות בינ"ל באשר הם.
אז כמו שאמר פעם טאקו (אלי וולאך) אם אתה רוצה לירות תירה אל תדבר והנה הקטע להדגמה
מחשבות אפורות על חיים צבעוניים 