אז חג החנוכה הזה לא היה הכי שמח

ספי נפטר שבוע אחרי אריק, הלכה עוד אישיות תרבותית בישראל והארץ הפכה להיות עוד שוממה. כולם צחקו ובכו ואמרו פיסטוק הלך לבקר את אדון שוקו וכולם צחקו ובכו באותה נשימה; והרגשה היתה קשה למשוא שני אבות של התרבות הישראלית הלכו, שניהם היו הפכים גמורים בתפיסת עולמם. אבל כל אחד מהם היה מושרש עמוק בתוך התרבות הישראלית. לא ניתן לספור את כמות המערכונים שספי ריבלין עשה ולא ניתן להבין את התרבות הישראלית, בלי הדמויות שלו, האיש ואלף הפרצופים.

ספי ריבלין היה יותר מקומיקאי, הוא היה פצצת אנרגיה של צחוק ושל שמחת חיים שממשיכה ומוכנה לתת מעצמה. לדעתי ספי ריבלין היה גאון בתחום המשחק כל תזוזת פנים שלו וכל הגיה שלו היתה יכולה לגרום לצחוק מתגלגל. דברים אלו באים לביטוי ביכולת המשחק הטובה שלו וכתור אחד שגדל על תוכניות הילדים, שהוא לקח חלק בהם "רגע עם דודלי" ותוכנית ההמשך "הבית של פיסטוק"; שכל אחת מהן עסקה באספקטים שונים של הילדות. בשבילי ספי ריבלין תמיד יישאר פיסטוק, אותו פיסטוק תזזיתי שהוא סוג של ילד שמנסה להבין את העולם כפי שהוא בא לידי ביטוי.

ספי ריבלין היה יותר משחקן הוא היה שהצד השני של אריק איינשטיין והוא גם היה שייך לאותה דמות של ארץ ישראל הישנה (ואני לא יודע עם היא היתה טובה  כי אנשים מסתכלים על העבר בהתרפקות), אבל הוא היה אחד מאבות הדמות התרבותיים של מדינת ישראל, הוא לא היה שייך אל תרבות האחוסל"ים והוא גם בעט בממסד וזאת בהתרסה של הצורך לתת את מרחב היצירה הנדרש, אבל בסופו של דבר הוא הפך להיות חלק אינטגראלי מן הממסד עצמו; וכמו אריק הוא היה ביסודו אדם צנוע ופשוט שניסה לצחוק ולהצחיק המון אנשים.

 ספי ריבלין נאבק במחלת הסרטן בצורה מיוחדת שמאפיינת את כל חולי הסרטן, שכל אחד מהם נלחם בצורה אישית ובגבורה רבה; אבל כמו בחיים במרבית המלחמות הללו הסרטן הוא המנצח. אבל גם מלחמה זאת לא הצליחה למחוק לו את החיוך מן הפנים והוא נלחם עד שהפסיד.בדומה למותו של אריק איינשטיין, גם מותו העלה גל של געגועים אל עולם שכבר לא יחזור, אל אותה ארץ ישראל יפה שכן לא היתה המקום הכי אידיאלי שבעולם אבל היא היתה פשוטה יותר.

נוח על משכבך בשלום יוסף (ספי) ריבלין האיש בעל אלף הפרצופים ואנחנו בתמורה נשמור על האדמה הזאת וננסה אולי להיכנס לנעלייך ואולי לקחת את המושכות לידנו, אני לא מבטיח שנצליח אבל אני אישית מבטיח לנסות.