אודות Sivan

אחד שמקיים את ההגדרה של עוף מוזר ועכשיו מה היתה הדקה

זכירה ושכחה, וזאת כדי לזכור יותר טוב

כבכול שנה, האבל העוטף את המדינה מפגיש אותנו עם משפחת השכול, חזור ונשנה. בתחילתם של חגי האביב; בתחילתו של  חודש אייר, בעת גשמי המלקוש, אנו זוכרים וכואבים את אלו, שהיו כגשמי היורה.

דגל ישראל מונף אל השקיעה – צילום עצמי

הצפירה שמקורה בתרועת חיל הפרשים, שמסמנת, כי הקרב שכח ונגמר, במדינת ישראל היא משמשת כפה לגלעד הנופלים זועק אל החלל, בזעקת הצופרים "הוי הלך! לך אל העברים! ואמור להם! כי אנו שוכבים פה על פי חוקיהם!"; אנו מכירים את פניהם, הם שונו, המוות נשקף עיניהם ושפתיהם נושקת את האדמה, הם שוכבים שורה ארוכה ארוכה; אשפתם ריקה ואין הם בגדו; הם נלחמו עד טיפת הדם האחרונה, דמם הוקז על כל שעל ושעל, ובארץ עדיין לא נשמעה בארץ זעקת ירייה אחרונה ועדיין הם לא שבו. עוד שנה ועוד שנה, והפנים בתמונות הדהויות ובזיכרון, נשארות צעירות תמיד, עם חיוך…שכזה…ששזורים בו מיליון כוכבים.

אפשר להגיד המון דברים, שעליהם השתיקה טובה, האם ללהג או להחריש?

בעיני הצפירה הינה סוג של דקה המכילה בתוכה את השקט האולטימטיבי, שבו האדם מסביר לעצמו למה יש לנו מדינה, יש כאלו שמחפשים להבין את הפנקסנות האישית של אלוהים, מדוע הוא ולא אני, הרי הם מלח הארץ הרי הם אלו שהיו צריכים לחיות ולהצליח, האם לנצח נצטרך לאכול חרב? אנשים כותבים, כותבים שירים, מעלים צילומים דהויים, שבהם יש תמונות מחייכות עם חיוך שכזה ששזורים בו מיליון כוכבים, עושים סרטים על אותם כוכבים שנעלמו, ופתאום הצפירה,

מביאה את כולם לשקט,

לא מדברים,

חושבים,

ונזכרים.

ראו חכמים, כי עתידים ישראל להרבות שיח ושיג ולהג, תוך התנצחויות זה בזה ותיקנו להם קול דממה דקה.

בחגי האביב שכול העולם חוגג את התחדשות האביב, עולים הסיפורים האישיים ואת סיפורי הקרב ויש גם את סיפורי הברזל והאש. אלו הם רק קצה של זיכרון, כזה של חיוך ששזורים בו מיליון כוכבים. המילה 'יזכור', דורשת פעולה אקטיבית של האדם. מאיר שלו כתב "…הזמן המפלה הגדול, מיין את קורבנותיו. אשר למוות למוות, ואשר לזיכרון לזיכרון. אשר לזיכרון לחיים ואשר למוות לשכחה…". דרך הזיכרון אנחנו מעצבים את פעולותינו וכיצד אנו פועלים במקרה זה או אחר. הצפירה מהדהדת וכולנו נזכרים ושותקים ומבינים את המשפט "…יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדשת הרצון ומסירות הנפש של הנספים במערכה הכבדה…".בשיא חגיגת האביב, בעת גשמי המלקוש, במדינת היהודים חוגגים את חגי הזיכרון יציאה מעבדות לחירות, מהרס טוטאלי של החברה היהודית בגלות והקמתה מחדש במדינת ישראל.

אלו הם שלושה שבועות של זיכרון אישי וציבורי, אם החג הראשון הינו סוג של מקרא קודש של זיכרון של יצירת החירות הלאומית והאישית ואליו בסמיכות היצירה של יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובסופו של דבר יום העצמאות. את ההצמדה של הזיכרונות הללו אל העצמאות, הינה טבועה בסמלי המדינה ולכן ישנו צורך עמוק לזכור ביום השמחה החשוב של המדינה, שקודם לו זיכרון הנופלים והיא מביעה את האפשרות של זכירה את ההקשר הממלכתי הרחב של הנפילה של כל חלל, שבאה לידי ביטוי ביום העצמאות שלמחרת. זאת היצירה של לוח מועדים בתוך מארג החיים הישראלי עברי. עם התקרבות המועדים הללו כל אחד נזכר, בבן משפחה, בחבר לנשק שהלכו ולא חזרו משם. אלו הם זיכרונות של שכחה ובצורה הזאת אנחנו נזכרים וכל פעם הזכרונות מקבלים משמעות חדשה, שמאפשרים לנו להעניק פרשנות חדשה. פרשנות זאת לא אמורה להרוס את הפרשנות הקודמת, אלא להעניק חיים חדשים לאותם מיתוסים.

אז נזכור את כולם את יפי הבלורית והטוהר, זאת פעולת הזיכרון של שכחה ושל זיכרון אישי.

ירושלים, ד באייר התשע"ד.

מודעות פרסומת

סתם טור על יום השואה

אומרים שלזיכרון יש יכולת של תעתוע ואף אחד לא יכול לשמור בדיוק על הזיכרון, כי הוא נזיל והוא כמו הזמן עצמו. וכמו שיהודה עמיחי שואל במה משמרים זיכרון?

"ומי יזכור ובמה משמרים זיכרון? במה משמרים בכלל בעולם, משמרים במלח ובסוכר, בחום גבוה ובהקפאה עמוקה

באטימה מוחלטת, בייבוש ובחניטה.

אבל שימור הזיכרון הטוב ביותר הוא

לשמרו בתוך השכחה שאף זכירה אחת

לא תוכל לעולם לחדור לתוכה ולהפריע את מנוחת הנצח של הזיכרון".

(יהודה עמיחי, בתוך פתוח סגור פתוח, הוצאת שוקן, תל-אביב 1998, עמ' 177).

אפשר לכתוב המון סיפורים על השואה, אבל עבורי זכרון השואה הם הסיפורים, של האנשים שהיו שם ולא יחזרו. אני לא יודע של מי הזיכרון, האם הוא אישי או ציבורי,  אני אישית לא יודע אבל אם אנשים רוצים לקחת בעלות על זיכרון כזה כואב ולהיות אחראים אל המיתוס של אותו זיכרון, שיבוסם להם, אני אישית אנסה לזכור את סבתא רוזה שלי ע"ה שהצילה את המשפחה שלנו מפולין ומגרמניה, את הרב הלר זצ"ל שהיה הרב השכונה שלי שהייתי ילד, שאיבד את משפחתו שם אבל הוא תמיד היה מלא חיים ואת אנשילד ז"ל איש קטן אבל גדול שהיה כל קיץ הולך עם גלגל טייר גדול ונוסע איתו לחוף דדו שבחיפה והוא לימד אותי איך הוא פגש מרוקאנים (לפי דבריו) באושוויץ ועוד הרבה אנשים, שביום השואה היו פשוט נעלמים ולא מדברים, כי ביום הזה הם הרשו לעצמם לזכור את העבר ואת המשפחות שלהם. פרימו לוי אמר פעם שהמתים בשואה הם העדים האמיתיים והעדים האחרים לזוועות הם פשוט מקולקלים וזה מה שפשוט יש לי להגיד, שאני אישית עוד עד אחד פגום, כי אולי גדלתי עם עדים פגומים ולכן הראייה שלי היא פגומה.

על הרב הלר כבר סיפרתי לכם, אז הפעם אני אספר איך סבתא רוזה ע"ה הצילה את אבי ז"ל ואת דודה שלי ז"ל, פשוט המשפחה של אבא מגיע מאזור שלזיה העליונה (כן חלק מפולין שפעם היה שייך לגרמניה, אוסטריה ועוד כמה מדינות דוברות גרמנית), אבא ודודותי נראו יותר גרמנים מאשר יהודים, הם היו בעלי שיער חום אדום (חלודה) עם עיניים ירוקות והם דיברו גרמנית מושלמת (מזרחית אבל עדיין גרמנית). סבתא שהבינה שהמצב לא הולך להיות טוב והיא החליטה להשיג סרטיפיקטים לכל המשפחה, היא השיגה אותם כי לסבתא היה מקצוע נדרש באותה תקופה היה לה תואר ראשון בטיפול בתינוקות ובילדים ולכן היא קיבלה סרטיפקטים לעלות לארץ, סבא יצחק הי"ד נשאר שם הוא היה אמור לעלות שלושה חודשים אחריה, כי הוא היה ראש הקהילה והוא לא יכל לעזוב סתם והוא נלכד במלחמה. האגדה המשפחתית מספרת כי סבתא רוזה ע"ה היתה א-וילדה מאמא (אמא פראית באידיש), כאשר המשפחה שלי ברחה מפולין ערב המלחמה (ואני מדבר שלושה ימים לפני המלחמה), היא דווקא החליטה לברוח דרך גרמניה ולא דרך צ'כיה עד לנמל המבורג ומשם היא ברחה לפלסטינה על גבי אוניה של הסוכנות היהודית.

שהייתי בתיכון בכיתה י"ב הצלחתי לשכנע את ההורים שלי לנסוע לאחד המסעות לפולין, אני למדתי במכלללה הטכנולוגית של זרוע האוויר. ביקשתי מאבי ז"ל האם הוא יכול לספר לי על הזכרונות משם. ששם זה היה שם קוד לפולין, שעליה לא דיברו בבית, כי פולין לא היתה קיימת במשפחה שלי זאת היתה ארץ אחרת ואבא אמר לי שתגדל אתה תבין. חסרים לי פרטי מידע על בני משפחה ואיך אנחנו קשורים, אבל עכשיו אני מבין. ישנם, המון זיכרונות ביחס אל השואה, אבל אחד הבטויים הקשים, היא הטיעון שבזכות השואה יש לנו מדינה, ייש לנו מדינה כי בנינו מדינה עוד לפני השואה ואחריה הבנו שאף אחד לא ידאג לנו ולכן נלחמו על המדינה הזאת ואל דאגה אנחנו נמשיך להילחם עליה וכן לנצח נאכל חרב. השואה היתה רק זרז ושעת חסד, שהמצפון הנוצרי התמלא פתאום בסאגת רחמים פרוטסטנטיים כדי שאיזה חזון אפוליפקטי יתקיים ואחרית הימים תגיע וישו יגיע, ולכן השואה לא היתה סיבה שיש לנו מדינה. עכשיו בקשר לכל פיטפוטים של אשכנזים וספרדים, אף אחד לא ידע ולא יודע איך לעכל את הקטסטרופה של השואה ואם משהו רוצה לריב על הטעויות של הנצחה הוא מוזמן. אני, מעדיף לזכור את הסיפורים של אנשים ולא של נרטיבים. ובמיוחד את הסיפור של המשפחה שלי. היום אנחנו במירוץ נגד הזמן, כי הדור הזה שרד את המחנות הולך ונעלם ואולי הגיע הזמן שנתעד הסיפורים האלו רק כדי שלא נשכח ונוכל להעביר את הזיכרונות האלה. אותי למדו כי יהודים לא נוקמים, מה לעשות זה לא התפקיד של היהודים לעשות פנקסנות לאלוהים. יהודים נוקמים בזה שהם זוכרים והם מקימים משפחות.

אז סבא יצחק נקמנו את שמך, היום יש לך נינים שנושאים שם המשפחה ובגאון ואם אתה פוגש את סבתא רוזה שם למעלה תגיד לה תודה, על כל מה שהיא עשתה.

נכתב בירושלים, כ"ח בניסן התשע"ד

על משא ומתן במרחב סגור ופתוח

המו"מ בין ישראל לפלסטינים הינו מו"מ שנתקע כל פעם מחדש ולא על בסיס הקשיים, אלא על בסיס הרצון של הצדדים לא להתקדם וזאת שכל צד ירגיש שהוא השיג מקטע היסטורי. מבחינת ציר הזמן, אפשר להבחין כי הזהות המזרח תיכונית ביסודה הינה דומה והיווצרותה של הלאומיות המזרח תיכונית הינה יצירה מודרנית, אכן אפשר להבחין באזורים מסויימים בעלי סמני זהות ייחודים, כמו: מצרים המודרנית של מחמד עלי פאשא, באזורים מסויימים בלבנון ובסוריה, שהיו בעלי זהות דתית מסויימת (נוצרים קתולים בלבנון, דרוזים בסוריה ובלבנון), אבל אלו היו בטל בשישים, ביחס אל המרחב שבמהותו היה אסלאמי במהלך של יותר מאלף שנה (עם הפרעה מינורית של של שלטון צלבני באזור). אפשר להבחין בין קווי דמיון בין הזהות הדתית-לאומית של העולם היהודי לבין זה של העולם האסלאמי ולדעתי, הסיבה נובעת בשל המהות הייחודית של שתי הדתות הללו, שהן דתות טוטאליטריות שנכנסות לכל אספקט מסוים של החיים של המאמין עצמו.

5 לירות ישראליות

חמש לירות ישראליות , מצד אחד אפשר לראות את הרעיון של היהודי המתחדש בארצו ומצד שני השימוש בסימבולים מעברה המיתי של החברה הישראלית

מלחמות האזרחים האזוריות, בשלהי האימפריה העות'מאנית הביאו לקטיעתו של המרחב ויצירת זהויות מקומיות שהועצמו אם בשל גלי ההגירה השונים שעברו על המרחב של המזרח התיכון ואלו לוו ביסודם במלחמות אזוריות בלתי פוסקות. אחד המאפיינים של אותו מאבק היה חזרה אל הזהויות העתיקות של המרחב (ישראליות אל מול כנעניות, פניקיות, פרעוניות ועוד) ואלו נוצקו אל מהות הזהות של המרחב עצמו וזאת כחלק ממאבק של מלחמת אזרחים מקומית. אם מסתכלים על המפה של המזרח התיכון, אפשר להבחין, כי היצירה המדינית שלו הינה מדומיינת ביסודה וזאת לאור קווי הגבול השונים במרביתו של המרחב המזרח תיכוני ואלו בנויים על בסיס של קווי גבול ישרים שנמתחו במשרדי המושבות הקולוניאלים השונים.

אם מסתכלים ממעוף הציפור אפש להבחין כי, הסכסוך הישראלי פלסטיני, על הארץ בנוי על שני נדבכים מרכזיים: הראשון מדינת ישראל רואה בכל הסכם מדיני עם שכנותיה, כהכרה במציאות המדינית שבו מדינת ישראל הינה ישות מדינית, השנייה הינה שמדינת ישראל מוכנה לפשרות, בעוד הערבים מחפשים את הצדק ההיסטורי (ואני תמיד שואל מהו צדק לאור הפרשנויות הרבות שלו). ההסכם שבין מדינת ישראל ובין מצרים והממלכה הירדנית, הינו שכזה, שבו השכנים של מדינת ישראל היו אלו שהרוויחו יותר מעיסקת השלום בין המדינות השונות. היוצא מן הכלל בשורות ההסכמי השלום, הינו סדרת ההסכמים של מדינת ישראל עם הפלסטינים, לא נבע בגלל הצורך של מדינת אלא בשל לחצים שהופעלו עליה, אם על ידי אירופה ואם על ידי ארה"ב וזאת כדי, שהם יכולו לקדם את המדיניות שלהם במזרח התיכון ובשל התלות של המערב בנפט המזרח תיכוני ובמיוחד לאור הריקוד המיוחד של שבעת האחיות (שבעת יצרניות הנפט הגדולות בעולם), באותה מערכת יחסים מיוחדת.

מערכת הקשרים של שבעת האחיות עם מדינות המפרץ הפרסי השונות

מערכת הקשרים של שבעת האחיות עם מדינות המפרץ הפרסי השונות

בזמן כתיבת שורות אלו המו"מ בין ישראל ובין הפלסטינים, נקלע לאחד המשברים הרבים שלו. השוני במשבר הנוכחי, מכל המשברים האחרים הינו, כי משבר זה מבוסס על חוסר אמון של שני הצדדים. במשבר הנוכחי, ניתן להבחיןן כי  הקיצוניים בשני המחנות, הם אלו, שמכתיבים את טון הדיבור, של סינדול עצמי וזאת מתוך הבנה כי הם צודקים ולכן אין מקום לפשרה. חוסר הרצון של מר נתניהו לקבל החלטות ולהראות סימנים של מנהיגות (אשר נדרשים ממנהיג ובמיוחד במדינת ישראל), החליט לשחרר אסירים במקום להקפיא את הבנייה. אני אישית דווקא, מסכים עם הקביעה של מר נתניהו, כי על הרש"פ להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית וזאת מסיבות היסטוריות, אבל הכרה זאת חייבת לבא לידי ביטוי בהסכם הסופי ביסודו. מולם גם ידם של הפלסטינאים איננה חפה, אלא הם משתכרים כל פעם מחדש משכרון הכוח של המו"מ, שאיננו מחפש למצוא פיתרון, שעלולים להביא אותם דווקא להפסדם.

ירידתה של ארה"ב כמעצמה חד קוטבית והעברת השרביט לטובת מדינות אחרות, דברים אלו באים לידי ביטוי בניסיונות של ארה"ב להשיג עצמאות אנרגטית ולעבור לשימוש בגז כתור חומר מעבר בשימוש בתוצרי אנרגיה המושתתים על דלק מאובנים, אל סוג אחר של אנרגיה. דבר שיהפוך את המשק האמריקאי למשק המספק תצריכים ולא משק מבוסס ידע, דבר שהלכה למעשה יוריד את מעמדה שלך ארה"ב כמדינה מובילה בעולם, היות וההיסטוריה הוכיחה, כי מי שמוותר על יצירתו של הידע, יהיה האחרון במעמד ולא הראשון במעמד. אם מסתכלים על ההצעה הסעודית שזאת מבטיחה לישראל, יחסים מלאים וכלכליים עם מרבית המדינות הערביות והמוסלמיות (שרובן נמצאות בדרום מזרח אסיה איפה שמרבית ההשקעות כיום נמצאות) וזאת בתמורה לנסיגה מאוי"ש עם תיקוני גבול ומציאות פיתרון מוסכם על שני הצדדים לסוגיית הפליטים. אם מסתכלים על המפה של המזרח התיכון, יהיה אפשר להקים במרחב את גוש המזרח התיכון, שיהיה משקל נגדי לאיחוד האירופאי ובנוסף, הוא יעניק לישראל המון אפשריות לממש את הפוטנציאל הגלום במדינה הזאת וזאת במקום לשחק במשחק של חד גדיא המפורסם, שבו מחנות הקיצונים מנסים לשחק תמיד.

שנת סוס שמחה

היות ולפני כשבוע חגגנו את ראש השנה הסיני והשנה היא שנת הסוס, אז אני אספר את המשל של האדם, הסוס והזאב. ישנו משל, שהוא אחד העתיקים בעולם האנושי, והוא מספר שאדם והסוס חלקו אויב משותף הזאב. הסוס שניגש אל האדם ואמר לו, שבעזרת המהירות שלו ובעזרת הכלים של האדם, הם יוכלו לנצח ביחד את הזאב ובשביל המאמץ הזה, הסוס, אמר שהוא יהיה מוכן לתת לאדם לשבת על גבו ובתמורה וביחד הם יביסו את הזאב. האדם הסכים לעסקה ולאחר שהצמד הסוס והאדם, הסוס אמר לאדם, אנא רד מגבי כי בצעת את המשימה. האדם בתמורה, נעץ את עקביו בצלעות הסוס והוא אמר הוייסה.

1616225_10152141702182789_1403430574_n

כרזה לכבוד שנת הסוס

שקיעתה של ארה"ב כתור מעצמה והפיכתה למעצמה מסוג שני ודברים אלו מביאים איתם את השינוי שבו ארה"ב ובמיוחד אירופה מנסים כמה שפחות להפעיל את הכוחות הצבאיים שלהם, אלא ישנו שימוש בטקטיקות של סנקציות כלכליות, שאלו הן סוג של מלחמות ללא הוצאות כספים רבות כמו כאלו של הפעלת כוחות צבא. הערכתי כי האמריקאים, מעדיפים להשתמש בעצתו של סון דזה "מאה ניצחונות במאה קרבות הוא לא הטוב שבטוב. ניצחון ללא קרב הוא הטוב שבטוב" וזאת אולי כדי לצאת מן המשבר המתקרב ובא. השקיעה של ארה"ב, מביאה אותה להשקיע באזור דרום מזרח אסיה וזאת בשל הנפיצות והבלקאניציזיה של אזור זה ובמקביל לאור העלייה של סין כתור מעצמה מסדר גודל ראשון. הבנה זאת באה לידי ביטוי במזרח התיכון בו המדיניות האמריקאית, הינה מדיניות של נסיגה.

מדיניות הנסיגה הזאת, אכן באה ולהעניק למדינות המערב ובמיוחד לארה"ב את מרווח הנשימה הנדרש לה כדי לנסות ולייצב את הכלכלה האמריקאית. הבנה זאת רווחת בכל שדרותיו השונות של המזרח התיכון. הסתכלות זאת, הינה מחייבת המציאות וזאת לאור המהלכים השונים המתרחשים בו זמנית. הבנה זאת לא פסחה על טהראן ושינוי השלטון במרחב, הביאו אל מתקפת החיוכים האיראנית, דבר שהעלה את מפלס הדאגה אצל מקבלי ההחלטות בריאד ובמדינות המפרץ השונות, שמבינות כי המדיניות האמריקאית, הינה מדיניות שבעתיד תתמקד באזור דרום מזרח אסיה, אם בשל הנפיצות של המצב האזורי כפועל יוצא של הבלקניזציה של אזור מזרח אסיה ובנוסף הצורך של האמריקאים להגן על האינטרסים האזוריים שלהם בדרום מזרח אסיה.

אל כל הדברים הללו אפשר להוסיף, את השינויים שהמרחב המזרח תיכוני עובר במהלך ארבעת השנים האחרונות, בהן המבנים החברתיים השונים מתחילים להשתנות ובדבריו של אבן ח'לדון "כשהמלוכה נשמטת מידי ענף אחד של אומה היא עוברת בהכרח לענף אחר של אותה אומה, כל עוד מקיימת בה תודעה קיבוצית", דבר זה מאפיין את המאבק על השלטון וממשיך ומביא אל חוסר היציבות המזרח תיכונית ובמקרה של סוריה הינו המאבק של מלחמת אזרחים; שזאת הפכה במהירות רבה לסוג של מלחמת דת, בו האיראנים לוקחים חלק פעיל וזאת כדי לחזק את שליטתם במרחב המזרח תיכוני, אם על ידי סיוע ישיר ועקיף למשטרו של אסד. ביסודם של דברים אלו מדד האימה המזרח תיכוני, איננו מסביר את פניו אל מדינת היהודים. השאלה שעומדת לפתחה של מדינת ישראל, הינה מאוד גורלית ואלו הם ימי הרת גורל. אפשר לראות כי, מדינות המפרץ בראשותה של ערב הסעודית, מבינות כי אולי כדי לעבוד עם מדינת ישראל ודברים אלו באים לידי ביטוי בעיקר בשינוי עמדות אצל הפלסטינים ובמיוחד אצל אבו מאזן, שאלו האחרונים נחשבים כתור פיונים בתוך משחק השח המט האזורי, הסעודים ומדינות המפרץ שאינן רוצות להיות מאוימות על ידי הסהר האיראני, מוכנות להכיר בישראל. הכרה זאת תחייב את מדינת ישראל לתשלום מסוים, שמרבית תושבי מדינת ישראל מכירים במכירו ומוכנים לשלמו וכן אף אחד לא מאמין שיהיה שלום עם הפלסטינים. אבל קברניטיה של המדינה, שעדיין חיים ונלחמים את במלחמות העבר וטוענים שזה רק רסיס ואפשר לחיות עם רסיס זה, לצערי אלו הן תפיסות ישנות של 'טובים ורעים'.

כרזת קו בר לב של מפלגת העבודה ערב מלחמת יום כיפור

כרזת בחירות למערך ערב מלחמת יום כיפור-הספריה הלאומית

אומנות מדיניות החוץ מדיניות החוץ, הינה מסובכת ביסודה, זהו איזון, בין קטבים, אכן המדינות המתעוררות (טורקיה, ברזיל והודו) התאימו את מדיניות החוץ שלהן למצב בו ארה"ב איננה המעצמה הדומיננטית וגם איראן מבינה את הדברים הללו, אכן שותפות המסחר המרכזיות שלה הן, רוסיה וסין אבל גם הן כרגע בבעיות וזאת לאור המצב הדי נפיץ באזור דרום מזרח אסיה. דברים אלו הביאו את ישראל וערב הסעודית ומדינות המפרץ, שיהיו שישלמו את המחיר של התמרון בין מספר מעצמות על חשבון מדינת ישראל, ערב הסעודית ומדינות המפרץ הפרסי. התקיפה בחזית אחת של האויבים הישנים יהיה לרעתנו ולרעת ערב הסעודית ומדינות המפרץ ולכן השאלות שלי לכבוד שנת הסוס הבאה עלינו לטובה, האם אנחנו רוצים להיות הפרש או הסוס, האם אנחנו רוצים באמת להיות אומה עצמאית או ואסלים של מדינות אחרות.

1616360_10152129892392789_592188751_n

כרזה לכבוד שנת הסוס

אהה כמעט ושכחתי… שנת סוס שמחה

טור פרידה ממנהיג ושמו אריאל שרון

1604919_759214527440053_1782959210_n

ביום שבת, באחד עשרה לינואר בשעה 14:40 ליבו של אריאל שרון נדם, לאחר שמונה שנים של תרדמת. לאחר השבץ השני ידענו ששרון מת, אבל הוא היה בתרדמת וכולם העדיפו להשאיר אותו בחיים במצב קפוא, בין חיים ומוות, כי שרון הוא לוחם והוא כבר צחק למוות כמה פעמים בחייו. אריק שרון היה מנהיג ודמותו של אריאל שרון היתה גדולה מהחיים הישראליים ולדעתי הוא תמונת התשליל של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. שני האישים הללו היו אנשי ביצוע ומעשה, אם דמותו של רבין היתה הדמות של הצבר הנבוך עם חצי חיוך שבור, בעוד ששרון היה דמות של מנהיג יצרי וסוחף הוא היה הדמות של הצבר כפי שאבותיה של המדינה חלמו עליו וזאת היתה דמות גדולה מהחיים עצמם.

1464637_10202209828979990_1160811440_n

צילום משהב"ט

שמו של שרון הינו סוג של סדין אדום, עבור אנשי השמאל הינה דמות של אדם שלא עוצר באדום והוא יעשה כרצונו ולמטרותיו האישיות. תפיסה זאת, כבר עלתה בתקופת המרדפים של שנות החמישים, בו שרון פיקד על יחידה 101 ובמיוחד לאחר פעולת קביה, שבו נהרגו אזרחים פלשתינים. שרון היה גם מצביא גאוני, דברים אלו באים לידי ביטוי במהלכיו השונים במהלך מלחמת יום כיפור, אלו היו סדרת מהלכים גאונים שהצליחו להטות את הקרבות לטובת מדינת ישראל, מהלכים אלו עלו בדם רב. גם במהלך מבצע של"ג, שהתחיל ביסודו כמבצע צבאי קטן היקף, הפך עד מהירה למלחמה ובנקודה זאת שמו של שרון נקשר אל הטבח שנעשה על ידי במחנה הפליטים סברא ושתילה. טבח זה היה פועל יוצא של נקמות אכזריות בין שתי עדות במדינה, שהתנהלה בה מלחמת אזרחים. שרון שיכול להיות שקיבל אישורים והבטחות, מצידם של הנהגה הנוצרית כי הם לא הולכים לבצע שום דבר חריג במחנה הפליטים סברא ושתילה, מצא את עצמו במקום בו הוא נאלץ לתת את הדין על מעשים ועל הוראות שהוא אישית לא נתן ובינתיים כולם נהנו לשנוא את שרון, כי הוא היה האחראי ושרון, כמו כל מנהיג הישיר מבט ולקח אחריות וזאת מבלי למצמץ, כי זה מה שעושים מנהיגים לוקחים אחריות וממשיכים במסע ומנהיגים מאוד פשוט, לא.

50748490100494490598no

אריאל שרון ז"ל כתור שר הביטחון ועימו יצחק רבין ז"ל- צילום משהב"ט

שרון היה איש מעשה והפוליטיקה בשבילו היתה, עוד כלי שדרכה הוא יכל לבטא את תפיסת עולמו, הוא לא היה איש אידיאלים וזאת, כמו רבים וטובים מבני דורו; הוא ידע להבדיל בין המציאות הפוליטית ובין האידיאות ודברים אלו ניתנים להבחנה במעשיו השונים. אבל כולם עדיין אהבו לשנוא אותו ושמו של שרון תמיד נחשב כתור סדין אדום עבור קבוצות שונות בחברה הישראלית ולא משנה מה הוא ניסה לעשות. אומרים שמנהיג הוא אדם שקשור לבני השבט, אבל מנהיג אמתי יודע להתעלות מעל האידיאולוגיה שלו וזאת בשל אילוצי השעה והבנה כי לפעמים כדי לסגת לאחור וזאת כדי לנסות ולכבוש את היעד מחדש. מנהיגים הם לא אנשי אידיאולוגיה הם אנשי מעשה וכך היה שרון, שהיה שר התשתיות בזמן קליטת העלייה הגדולה מרוסיה הוא הבין, כי לא ניתן אלא לנסות ולעקוף את הבירוקרטיה וזאת כדי לקדם את בנייתם של בתים ושהעולים החדשים לא ישתכנו בקרוואנים אלא בבתים משלהם, שיכולו לקרוא למקום בו הם גרים בית.

559505_763274103702592_126458275_n

צילום לע"מ

כאשר שרון נבחר להיות ראש הממשלה, אנשים היו מדוכאים בשל הבחירה במנהיגים, שהבריקו באבק כוכבים (כזה או אחר), התגלו ככישלון המובנה של דור הבנים, שמנסה לעלות על מעללי האבות, שקיבל החלטה לא להחליט. אבל, תפקידו של המנהיג הוא להחליט ולחיות עם אותה החלטה. לדעתי הסיבה ששרון נבחר, הינה בשל ההבנה כי שרון הינו מנהיג, שיודע להחליט ולא להפחיד; כי מנהיג הוא אדם שמחליט ומתווה את הדרך בו עמו יחיה ולא הוא לא מפחד ולכן שרון לא היה צריך היה צריך את התואר של מנהיג חזק. הוא ידע להקרין את העוצמה האישית שלו ולהוביל את המהלך הנדרש וזהו המבחן האמתי של מנהיג, עד כמה הוא יכול להנהיג וזאת לא להפחיד, אלא להגיד שהמצב הוא קשה ויש להתמודד עימו. זאת מהותה של תורת מנהיגות.

1527939_10152098059567789_1604375341_n

בזמן כהונתו של שרון כתור ראש ממשלה, מדינת ישראל השיגה את אחד ההישגים הגדולים שלה בהיסטוריה, היא הוכרה כמדינת היהודים על ידי המעצמה החזקה ביותר בעולם והחלטה זאת אושרה בכל בירות העולם המערבי. הכרה הזאת הגיעה עם תג מחיר וההבנה שמדינת ישראל חייבת להגדיר את גבולותיה וזאת כדי שהיא תוכל להתקיים כתור מדינה ככל המדינות. גם לאחר שקיבל (והייתי רוצה להאמין בלב כבד) את החלטה לצאת מגוש קטיף, החלטה שנלקחה בכובד ראש ולא בקלות,  ולא כמו שאנשים ניסו (ועדיין מנסים להציג אותה ככזאת), כפי שאנשים ניסו להראות אותה ובזמן הפינוי, הוא פנה לכל המתיישבים והוא אמר להם, בצורה מאוד פשוטה, שאם יש להאשים אדם אז להאשים אותו ולא להאשים את חיילי צה"ל, כי הוא הנושא באחריות. מנהיג הוא זה שנושא באחריות. שרון, הבין כי לאחר יותר משלושה עשורים כי מפעל התיישבות ברצועת עזה הפך להיות, רשת של מבצרים צלבניים, שלא משרתת את יעודה ולכן מפעל זה הפך להיות אבן שאין לה הופכים. זאת שאלת מיליון הדולר, היות ולאחר מכן הוא קיבל אירוע מוחי שממנו הוא לא התאושש.

 מותו של שרון חשף את עצב הרגיש של החברה הישראלית, דור האבות שלחמו על המדינה הולך ונעלם ובמיוחד בעולם, שבו המיתוסים הלאומיים נשברים ומיתוסים אחרים לא נוצקים במקום. שרון שדמותו ההיסטורית בחייו, היתה דמות מלאת סטירות וכן תהיה מורשתו האישית. שייקספיר, נתן בפיו של המלט את השורה הבאה "מכל בחינה שהיא בן אדם הוא היה. אף פעם לא אראה מי שידמה לו" (המלט מערכה 1 תמונה 2). אולי בשל הצלחה הישראלית, להקים מדינה עצמאית לאחר שנות גלות רבות אחרות, אין אנו יכולים לייצר לנו מיתוסים חדשים, כי אולי הפרטנו את כל הערכים שעליה בנינו את ערכי החברה הישראלית. הרס הביטחון העצמי לדעתי, הינו אחת הסיבות מדוע אנחנו אבלים נורא על דמותו של שרון. אולי הגיע הזמן להתבגר ולקחת אחריות על מעשי דור הבנים שלאחר הקמת המדינה. אולי הגיע הזמן להתבגר ולקחת את המושכות לידים ולא רק לחשוב על שורות הרווח התחתונה. להסתכל על התמונה הרחבה ולא רק על העצמי הפרטי, כי הפרט הינו חלק מקבוצה והוא משפיע עליה באותה מידה, כפי שהיא משפיעה עליו.

נוח על משכבך בשלום אריאל (אריק) שרון (שיינרמן).

אז חג החנוכה הזה לא היה הכי שמח

ספי נפטר שבוע אחרי אריק, הלכה עוד אישיות תרבותית בישראל והארץ הפכה להיות עוד שוממה. כולם צחקו ובכו ואמרו פיסטוק הלך לבקר את אדון שוקו וכולם צחקו ובכו באותה נשימה; והרגשה היתה קשה למשוא שני אבות של התרבות הישראלית הלכו, שניהם היו הפכים גמורים בתפיסת עולמם. אבל כל אחד מהם היה מושרש עמוק בתוך התרבות הישראלית. לא ניתן לספור את כמות המערכונים שספי ריבלין עשה ולא ניתן להבין את התרבות הישראלית, בלי הדמויות שלו, האיש ואלף הפרצופים.

yTIK001379_wa

ספי ריבלין היה יותר מקומיקאי, הוא היה פצצת אנרגיה של צחוק ושל שמחת חיים שממשיכה ומוכנה לתת מעצמה. לדעתי ספי ריבלין היה גאון בתחום המשחק כל תזוזת פנים שלו וכל הגיה שלו היתה יכולה לגרום לצחוק מתגלגל. דברים אלו באים לביטוי ביכולת המשחק הטובה שלו וכתור אחד שגדל על תוכניות הילדים, שהוא לקח חלק בהם "רגע עם דודלי" ותוכנית ההמשך "הבית של פיסטוק"; שכל אחת מהן עסקה באספקטים שונים של הילדות. בשבילי ספי ריבלין תמיד יישאר פיסטוק, אותו פיסטוק תזזיתי שהוא סוג של ילד שמנסה להבין את העולם כפי שהוא בא לידי ביטוי.

ספי ריבלין היה יותר משחקן הוא היה שהצד השני של אריק איינשטיין והוא גם היה שייך לאותה דמות של ארץ ישראל הישנה (ואני לא יודע עם היא היתה טובה  כי אנשים מסתכלים על העבר בהתרפקות), אבל הוא היה אחד מאבות הדמות התרבותיים של מדינת ישראל, הוא לא היה שייך אל תרבות האחוסל"ים והוא גם בעט בממסד וזאת בהתרסה של הצורך לתת את מרחב היצירה הנדרש, אבל בסופו של דבר הוא הפך להיות חלק אינטגראלי מן הממסד עצמו; וכמו אריק הוא היה ביסודו אדם צנוע ופשוט שניסה לצחוק ולהצחיק המון אנשים.

428831pic_C

 ספי ריבלין נאבק במחלת הסרטן בצורה מיוחדת שמאפיינת את כל חולי הסרטן, שכל אחד מהם נלחם בצורה אישית ובגבורה רבה; אבל כמו בחיים במרבית המלחמות הללו הסרטן הוא המנצח. אבל גם מלחמה זאת לא הצליחה למחוק לו את החיוך מן הפנים והוא נלחם עד שהפסיד.בדומה למותו של אריק איינשטיין, גם מותו העלה גל של געגועים אל עולם שכבר לא יחזור, אל אותה ארץ ישראל יפה שכן לא היתה המקום הכי אידיאלי שבעולם אבל היא היתה פשוטה יותר.

נוח על משכבך בשלום יוסף (ספי) ריבלין האיש בעל אלף הפרצופים ואנחנו בתמורה נשמור על האדמה הזאת וננסה אולי להיכנס לנעלייך ואולי לקחת את המושכות לידנו, אני לא מבטיח שנצליח אבל אני אישית מבטיח לנסות.

1403433_10152056618284860_205936530_o

על ה-29 בנובמבר ומלחמות אזרחים

ההכרזה של ה-29 בנובמבר 1947, היתה פועל יוצא של מלחמת העולם השנייה; לא בשל השואה היהודית שהתחוללה באירופה וכילתה רבים וטובים מבני העם היהודי, השואה אולי היתה הזרז לקבלת ההחלטה אבל לא היתה הסיבה, אלא ההבנה של בריטניה ושל מדינות קולוניאליות אחרות כי השליטה על עמים אחרים עולה המון כסף וכי יש לשקם את אנגליה מהמלחמה הזאת וזאת למרות שהיא יצאה מנצחת. אם בודקים את הממצאים של הכרזת העצמאות אפשר להבחין, כי, היא קיבלה את הצעתה של ועדת פיל להפריד בין המדינה היהודית ובין המדינה הערבית על שטחה של פלסטינה-א"י.

1451958_433287243439765_1205041311_n

תצלום של עיתון הארץ מה-29 בנובמבר 1974

במבט היסטורי אפשר להבחין, כי המזרח התיכון נמצא במאה שנות מלחמת אזרחים, אם החל מלחמות הבלקאן שהחלו לפני כמאה שנה, נגד האימפריה העות'מאנית ולאחר מכן הם התפתחו למלחמות פנים אזוריות וזאת על בסיס של הגדרה מדינית עצמית של מדינות הבלקאן, אחד נגד השנייה והן היוו את אחת הזרזים לפתיחת מלחמת העולם הראשונה והם סוגיה של פוסט בפני עצמו (אולי באחד מן הימים). שינויים אלו שעברו על האימפריה העות'מאנית, נעוצים בשינויים היסטוריים מבניים, שאלו כללו בתוכם שבירת תבניות שאפיינו את החברה העות'מאנית מאמצע המאה ה-19. שינויים אלו לוו בגלי הגירות, מן השוליים של האימפריה העות'מאנית לכיוון המרכז וזאת בשל הנפילה של השוליים, לכיוון המרכז עצמו.

apqgM3D_700b

מפת אירופה ערב מלחמת העולם הראשונה – מקור ויקיפדיה

גם לאחר מלחמת העולם הראשונה, שבה האימפריה העות'מאנית התפרקה מנכסיה השונים ובעיקר באזור הלבנט, הסהר הפורה ומצרים (שהיתה כבר מדינה בעלת זהות פוליטית וזאת תודות למחמד עלי פאשא, בניו והפרוטקטורט הבריטי על מצרים). מרבית המדינות הללו קיבלו את חסותם של בריטניה וצרפת ואלו טיפחו את מלחמות האזרחים בין הקבוצות השונות של החברות הללו. תהליכים אלו עברו ביתר שאת על החברה הפלסטינית, שראתה ההגירה היהודית אל תחומי המרחב הארצישראלי, כמאיימת על המבנים החברתיים שאפיינו את החברה הערבית הפלסטינית ועל רקע דברים יש לראות, את המהומות השונות שהתרחשו במרחב הארצישראלי שאלו בתורם הביאו ליצירה של זהות פוליטית פלסטינית, אל מול הזהות היהודית ישראלית, שהחלה לקרום עור וגידים במרחב.

1450319_667525789946569_252192008_n

מטבע מתקופת המנדט הבריטי

ההבנה הבריטית, לאחר מלחמת העולם השנייה כי אם הם רוצים לשמור על בריטניה כתור מדינה וכתור ישות בריטית, עליהם לוותר על האימפריה ולכן לדעתי השאלה מי, גירש את הבריטים הינה שאלה שאיננה חשובה וזאת בשל הדיון מהותי, של ההבנה של ממשלת הוד מלכותו כי, אין היא יכולה לשמור על האימפריה הבריטית כמו שהיא היתה לאור מלחמת העולם השנייה, אלא ללכת אל דגם שלטוני אחר של חבר העמים הבריטי. עוד נדבך נוסף הינו הרעיון, כי לבריטניה נמאס להחזיק כוחות גדולים במזרח התיכון ובמיוחד בארץ ולשמש כתור כוח שיטור צבאי בין המחנה היהודי ובין המחנה הערבי.

1463723_433287273439762_1267494880_n

כרזת מפא"י לאחר ההכרזה של ה-29 בנובמבר 1947

ההכרזה של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, היתה הכרה הבינלאומית כי יש להקים שתי מדינות לשני לאומים: האחד יהודי והשני ערבי, דברים אלו באים לידי ביטוי בנוסח של ההחלטה הזאת. שמבקשת הקמת שתי מדינות לאום אחת לצידה של השנייה, אולי כניסיון לנטרל את אותה מלחמת אזרחים. אבל הלכה למעשה, בשטחה של המדינה היהודית, כפי שההצעה הכילה בתוכה אזרחים ערבים רבים ובנוסף המדינה היהודית היתה מרוכזת במספר שטחים, שלא אפשרו לה מעבר בטוח בין קצה אחד לשני, הגדולה של הצד היהודי היתה, המוכנות עוד בשנת 1938 לקבל את הצעת החלוקה כפי שהוצגה על ידי ועדת פיל, בעוד הצד הערבי דחה אותה גם ב-1938 וגם ב-1947.

289px-UN_Palestine_Partition_Versions_1947

מפת הצעת החלוקה של ה-29 בנובמבר 1974-מקור ויקיפדיה

ההבנה של הנהגת הישוב היהודי, כי הם עומדים על סף נקודת האל חזור של הקמת המדינה, שזאת התרחשה ב-29 בנובמבר; היתה ההבנה כי המרחב הולך ונכנס אל מלחמת אזרחים עקובה מדם וזאת כדי שאחד מן הצדדים יהיה זה שינצח. בסופה של אותה מלחמה ב-15 במאי 1948, הכוחות הצבאיים של הצד היהודי ההגנה, היו אלו ששלטו במרבית המרחבים שהבריטים נסוגו מיהם לאחר המלחמה ואלו העניקו לישראל את האפשרות להצליח במלחמת 1948 מלחמת העצמאות.

אז כרגע עדיין אנחנו עדיין נלחמים במלחמת אזרחים בין אזורית והשאלה היא לאן אנחנו הולכים מפה.

נובמבר הוא חודש מקולל בישראל

נובמבר הוא חודש מקולל בישראל

זה חודש פשוט מקולל, אם על תחילת החודש יש לנו את רצח רבין ואיבוד השפיות הישראלית ובדרך יש את ליל הבדולח ובל נשכח את ה-11 נובמבר וההסכם עם איראן ובנוסף לזה את הרגשת הלאות הכללית ובמיוחד מן הפוליטיקה החדשה, שמתבררת כאותה פוליטיקה ישנה; אל כל זה נוספה פטירתו של אריק איינשטיין, שהיה יותר מזמר ומשחקן, הוא היה בין המייצבים של התרבות הישראלית על דורותיה, החל משנות החמישים ועד היום, אני כמעט ולא מכיר יוצרים שיצרו כל כך הרבה בחייהם.

1472828_10151993791587789_697812026_n

אריק איינשטיין היה בין מעצבי התרבות הישראלית החדשה וזאת אמרה שאין מה להתבייש אל מול המורשת הציונית של האחוס"לים. היצירה המגוונת של אריק איינשטיין הכילה בתוכה המון יצירתיות, שאפשרה לאנשים רבים להזדהות עם תפיסת עולמה של היצירה הזאת, ששילבה גם חדש וגם ישן ויצרה איזה סוג של המשכיות של יצירה. ניתן לראות כי במהלך 20 השנה האחרונות, אריק איינשטיין נעלם המרחב הציבורי וזאת בדומה לאמנים ותיקים אחרים, שכמעט היום לא ניתן לראות אותם, אולי הסיבה הינה הבינוניות שפשתה בתוך החברה הישראלית, שהיום כל אחד מאתנו נמדד על בסיס הלייקיים וזאת בדומה לאותם תכניות ראליטי, שחותכות וגוזרות מי לחסד ומי לשבט. אולי אפשר להבין את התסכול ואי הרצון של אריק איינשטיין ז"ל לצאת אל אותו מרחב וזאת בדומה לזמרים גדולים אחרים שמתקיימים בזמר הישראלי

אריק איינשטיין אולי לא הכיר בתוארו הזמר הלאומי, אבל הוא הזמר הלאומי של ישראל, הוא היה תמיד שם; הוא ליווה את החיים הישראליים בכל מקום ומקום, הוא היה נוכח בשירי הילדים השונים, במהלך הלימודים ובמהלך החיים הצבאיים ועוד הרבה תחנות אישיות בחיים האישיים של כל אחד ואחד בישראל. היום וכמעט לא ניתן למצוא טקס ישראלי שאין בו שיר אחד של אריק איינשטיין ולכן הוא המלך של הזמר הישראלי (לפחות עבורי) והוא הזמר הלאומי של ישראל וכתרים אלו ניתנים אך ורק לאחר מותם של אותם אושיות תרבות ותו לא.

אריק איינשטיין היה יותר מאושיות התרבות הישראלית, הוא הדמות הצבר הישראלי, עם אותו חצי חיוך פשוט; הוא היה יוצר גדול מן החיים, שיכל למזג בתוכו מספר הוויות של יצירה,  ישנה וגם חדשה ומכאן הכוח של היצירה של אריק איינשטיין השפיעה על כל אספקט בחברה הישראלית, מכאן לדעתי ההלם מהעלמות של אריק איינשטיין וזה עוד לפני שהוא זכה בפרס ישראל על מוזיקה או על מפעל חיים; לכן הדברים הללו כל כך צורבים להרבה אנשים. דמותו של אריק איינשטיין מזכירה לנו את העבר, שהולך ונעלם שהוא סוג של עבר מיתי שהולך ונעלם; ולאט לאט מתבררת ההבנה לישראלים רבים, כי אנחנו עכשיו הם אלו שעומדים בחזית ועלינו מוטלת החובה לאחוז במושכות.

אומרים שהמלאכים מדברים אחד עם השני במנגינות של מוצארט ועם אלוהים הם מדברים ביצירות של באך ואולי אלוהים רצה שידברו אתו בשפתו שלו ולכן, לכן מידי פעם הוא מזמן אדם שהיה אהוב על ידי כולם אליו, כדי, שיוכל לנהל שיחה הגונה אחת לפחות.

1459725_10152082461017068_179088616_nאני אישית מבטיח לא להזיל דמעות, כי אנחנו לא יפים שאנחנו בוכים, ואתה בתמורה תשמור עליינו ….נוח על משכבך בשלום אריק איינשטיין

עוף גוזל
חתוך את השמיים
טוס לאן שבא לך
רק אל תשכח
יש נשר בשמיים
גור לך.

נובמבר הוא חודש מקולל בישראל, פשוט מקולל …

על איך שליברפול סיבכה אותי עם אדיפוס המלך ועם המורה שלי לספרות

אני אישית אוהד את ליברפול מגיש 6 וזאת בשל סידרת ספרים על קבוצת נערים, בשם האיסט אנד של א. סקוצר, והיא סיפרה על קבוצה של נערים שיחקה תחת לקבוצה הגדולה, אכן לא קראו לקבוצה ליברפול אלא 'סלייטפול', אבל מה אתם רוצים מילד בן 6 עם דיסלקציה מחיפה ומשם זה התגלגל לאהדה של ליברפול במשך 34 שנים, אף לא הייתי האוהד הכי מתמיד, אלא סתם אוהד פשוט, אהבתי לראות משחקים של ליברפול, בתקופת הערוץ הראשון ובערוצים של לבנון ושל ירדן.

אבל ליברפול סיבכה אותי עם המורה לספרות, כתור ילד הייתי ידוע, כאחד שיודע את החומר אבל לא משקיע, כי זה לא מעניין אותו., בזמן שלמדנו את המחזה 'אנטיגונה', בכיתה י' המורה לספרות שאלה מי יודע את הסיפור של אדיפוס המלך. הצבעתי וקיבלתי את רשות הדיבור סיפרתי אותו בעל פה אבל התבלבלתי בין גירפון (הליידי בירד) ובין הספינקס ששאל את אדיפוס את השאלות.

לאחר שסיימתי את התשובה שלי, המורה שאלה אותי שאלה בשיא הרצינות איך אני מעז להתבלבל בין ספינקס לגירפון, אמרתי לה בשיא הרצינות, כי ליברפול ניצחה את מנצ'סטר יונטייד בשבת באולד טראפורד והיא ענתה שהיא לא תסבול התנהגות כזאת בכיתה ולכן נאלצתי להעתיק את פרק קי"ט בתהילים.

וזה הסיפור איך ליברפול הצליחה לסבך אותי עם אדיפוס המלך ועם המורה שלי לספרות

תשובה לחבר טוב שיושב על ברקידות ולמה אני לא מתווכח עם קנטיאניים

אני מסכים על זה שהראי"ה קוק ז"ל היה אחד מענקי הרוח בישראל ואנחנו נדמים לחגבים לרגליו. הבעיה הינה מהותית כי התורה של הראי"ה קוק ז"ל, מפוזרת ובמקרים מסוימים לא ברורה וזאת בצורה עדינה, אבל לדעתי הוא היה קנטיאני להחריד, לכן הוא יכל לקבע דברים בצורה שרירותית שתתאים לתפיסת עולמו וזאת אחת הסיבות שאני אישית מתעב טיעונים קנטיאניים ורק בשל השרירותיות של הדברים.

הראיה קוק

בניגוד למסורת אמר שיש לחדש והוא היה זה שאמר "הישן יתחדש, והחדש יתקדש" (אגרות הראי"ה, אגרת קס"ד) ועבור הרב קוק ז"ל הדברים הללו היו מהותיים ולכן הוא יכל לצאת מן השבלונה של הלימוד המסורתי של הפלפול ולטעון על פי שיטתו של תורת ארץ ישראל, שהיא זאת שאמורה לתפוס את מקומה של האיסורים והחרמות הישנים שאפיינו את התפיסה של הלמידה על פי החת"ם סופר ז"ל, שגרס כי חדש אסור מן התורה ולכן הגאולה אינה פועל יוצא שישובו הארץ תגדל פרי, ההבנה של הראי"ה קוק נבעו מהבנה כי היצירה החדשה הינה הפירות, דבר זה עומד בקו ישר עם תורתו של הרב קוק שראה שתורת ישראל הינה תורה שמושפעת גם מגורמי חוץ ולא רק מגדלי השן של התלמוד (הירושלמי והבבלי) ולכן יש צורך גם להתייחס אל הנבואה ואל האגדה וזאת הסיבה שהוא פונה אל הנביא יחזקאל ומכאן הוא מביא את הפסיקה שלו שאינה מכילה המון פלפול אלא הסבר אנליטי של משפט פרוטוקול שמנסה להכיל את הפיתרון היחיד והאמיתי, אבל הלכה למעשה היא יוצרת מערכת ערכים קנטיאניים ממשמים ואלו מותאמים אך ורק לפיתרון שהוא מציע וכן טיעונים קנטיאניים הם טיעונים מעגליים שלא ניתן לצאת מהם.

Rav-kook-letter-03

מכאן, לדעתי הראי"ה קוק ז"ל לא היה זקוק לתפיסה הרבנית הקלאסית, שאמרה אם הם יבואו אז הם יבואו, לדעתי הראי"ה קוק ז"ל ראה לנכון, שיש צורך שהעם יחזור לארצו וזאת כדי להפריח את הארץ ולכן הוא עושה את מסעות הרבנים המשונים למושבות וזאת כדי לנסות ולקיים את מצוות השמיטה ועוד כמה דברים וזאת כדי למנוע את אי פריחת הארץ כאשר מתקיימת העלייה, אבל ההנחה היא הנחה שונה ומעגלית כמו כל קנטיאני טוב.

והנה סרט על חייו של הרב קוק