מחשבות ערב יום כיפור

רציתי לכתוב על קללה סינית עתיקה קללה סינית מעניינת, שאומרת 'מי ייתן ותחייה בתקופה מעניינת' אכן אנחנו חיים בתקופה מעניינת. אבל אלו הם ימים לפני יום כיפור, אני אכתוב כמה מילים על יום כיפור, אני לא הולך לבית הכנסת אבל אני נוהג לצום מידי שנה, הזמן היחיד שאני הולך לבית הכנסת, הינו לאמירת ה'יזכור' על הורי, בשבילי יום הכיפורים הוא יום להסתכלות פנימה ולהרהור פנימי, סוג של מדיטציה אישית ובמיוחד בירושלים, ששם התנועה נעצרת לאט לאט והשקט שוקע לאיטו, כמעין תוגה פנימית של הסתכלות.

אפשר להבחין, שמאז מלחמת יום הכיפורים (או מלחמת אוקטובר 1973), מדינת ישראל נמצאת בסוג של כאוס של טירוף חושים ובמיוחד של הלכאה עצמית וזאת בסוג של פלורליזם ליברלי, שבו כל מחנה מגייס את הקיצונים שבו לתפוס את הבמה המרכזית. הלכה למעשה מלחמת יום כיפור נגמרה בניצחון ישראלי מבחינה צבאית חד וחלק; סוג הניצחון הזה נקרא ניצחון פירוס, ההפסד הגדול של מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים, נאמר בצורה מאוד פשוטה על ידי נשיא מצרים אנוואר א(ל)-סאדאת, "…כי מצרים איבדה לילה של ילודה וישראל איבדה דור שלם של בנים…".

העלמותו של אותו דור של בנים השאירה חלל עמוק בחברה הישראלית, במיוחד לאחר אותה מלחמה כל המתחים ובמיוחד המתחים העדתיים, שדוכאו וזאת בשל בניית מארג ייחודי חדש, כמקלעת כיסא נצרים שמרבית מדינות המזרח התיכון בנויית ממנו החל להיפרם בצורה חזקה מאוד והוחזר אל השבטיות שמאפיינת מדינות רבות בלבנט וזאת בשם ליברליזם, פלורליזם ונאורות חברתית, שהובאו מאירופה. אבל התהליך הליברלי שהופל ובמיוחד משנת 1977, לאחר מהפך לווה בלעג אל כל הדברים שנתפסו כישניים וממלכתיים וזאת מבלי לבנות מארג אחר.

זה הוביל לבנייתה של פוליטיקה של שבטיות ואם אני לא נכנס לאותו שבט (ואני תמיד טוען שאני קלטי אם זה עוזר לכם), אז אולי אתה נמצא בשבט הנגדי וזה מסוכן כלפי ובצורה הזאת נוצר עולם של שחור-לבן, צודק או לא צודק וזאת תוך הצדקה של שוק הדעות החופשי הליברלי, שהוא צודק והמוסרי ביותר (ומוסר בעיני זה סוג של דג טעים בצלחת שלי). דבר זה הביא להתנתקות של האליטות החברתיות מן התחייבויות שלהן ביחס אל החברה עצמה בטיעון שאין זה תפקידי לדאוג לאחרים; בצורה הזאת אין הן מאפשרות לקבוצות של אנשים להיכנס מחדש אל אותה חברה ואלו יכולים לפרוץ אליה בצורה של אלימות ושבירת המבנים החברתיים של אותה חברה ויצירת כאוס, וזאת במקום בדרכים שאינן אלימות וכל הצדדים יכולים להרוויח ממנה; אבל לדעת אותה אליטה הדרך היחידה לשימור אותן מסגרות חברתיות היא על ידי הפחדה של אותה חברה ודמוניזציה של האויב החיצוני וגם של האויב הפנימי.

הפסוק בספר שופטים (י"ז: ו) "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה"; הפסוק הזה חוזר מספר רב של פעמים והוא מראה את המצב של האנרכיה, שבו השלטון המרכזי מנותק מהיכולת לשלוט באמת ולעשות את תפקידו, שבו כל אחד מספר את האמת שלו ומה לעשות הדיקטטורה המפאיניקית בנתה פה מדינה בזמן שכולם ישבו ודיברו והפריכו רעיונות (מה לעשות מפאיניקים עושים ולא מדברים). מה לעשות הליברליות המוקצנת הפכה את החברה לשבטים שבטים, אגודות אגודות של אינטרסים שבאמת לא מתפקדת ואולי הגיע הזמן להודות כי חירות מתקיימת בין גבולות מסוימים, שבו כל צד מודע לגבולות, השאלה מה הן הגבולות והאם הנהגה הישראלית, תהיה מוכנה לייצר את גבולות אלו. אנשים שוכחים, כי חירות שהינה קיצונית הופכת לסוג של טוטוריאליות, אבל מצבי הקיצון האלו הם אלו שבאמת מספקים את החירות האישית לטוב ולרע.

השאלה שנדרשת לשאול מהו הסטטוס קוו שנדרש עלינו כתור חברה לקיים בתוך השיח החברתי ולצערי הרב, כל הליברלים הם אלו שמחפשים את אותו סדר ישן, שהם ביקשו לנתץ וזאת בשם הטיעון הקדוש של השוק הדעות החופשי (הוא באמת לא חופשי, כי אין סוסים שמדברים עברית), ומי שצועק הכי הרבה ותופס את המיקרופון הוא זה שמדבר והוא זה שקובע את העבודות.

כל חברה מייצרת לעצמה את סדרי הסטטוס קוו שלה ואלו משתנים כל דור ודור וזאת כדי שתיווצר אליטה שתאפשר את היצירות החברתית, אבל זאת נשענת על תשתיות חברתיות, שם גם הימין וגם השמאל הפריט וזאת בשם ניתוץ האלילים ומרד האבות של החברה הישראלית ובצורה הזאת הן הפשיטו את עצמם מן הערכים החברתיים האישים שלהם עם על ידי פוסט מודרנה ואם בשם הפרטה חברתית וכמו שאמר פעם אבל כמו שאמר פעם מאיר אריאל "היו לי פעם עקרונות/ מכרתי את כולם / עיסקה מוצלחת בשבילי/ טובה גם בשבילם / עכשיו כשלא נשאר יותר/ במה להאמין אני שוקע לעיתים בהזיות על מין".

הצורך של הימין הקיצוני ושל השמאל הרדיקלי לתקוף את את האחסולים, שמתו ממזמן, כי הם שחטו אותם על המזבח אבל הבעיה, שלא הגיעה אליטה במקום שתראה לאן הולכים ומכאן הצורך התמידי לתקוף אותם, כי הם לא יכולים לתת מענה ואין אליטה אחרת לתקוף וכמו שאמר פעם ישעיהו ברלין "רק הברברים אינם סקרנים לדעת מאין באו, כיצד הגיעו למקום שבו הם נמצאים ולאן הם הולכים". כיום אנחנו נמצאים בעידן הקקופוניה בלתי נגמרת, בו כל אחד מכפיש ומפחיד וזאת כחלק ממשחק מקיאבליסטי, שאותו הם מעגנים בתוך 'חופש ביטוי', שלדעתי מסויג כתור חופש (Freedom) ולא חירות (Liberty) ואם מתייחסים אליה כתור חירות, ולכן, יש צורך לשאול מהן גבולותיה של אותה חירות כדי שלא תהפוך לכאוס.

בעקבות עודף הליברליות היום אפשר להבחין את חוסר המנהיגות של רבים ממנהיגים העולמיים אם בשל ההבנה, כי 'השוק החופשי' נעלם ומה שנוצר הלכה למעשה הוא יצירה של שבטיות ועליה עושים, עוד סיבוב של הפחדה אם שקוראים לו בשם שהבג"צ הוא סמולני או התקשורת היא סמולנית ובוגדת וזאת מבלי לקחת את האחריות ולהגיד כי שכשלנו. אלא שהלכה למעשה ישנו צורך למצוא את האויב הפנימי החוצה (אם מדובר בשמאל נגד ימין, אשכנזים מול מזרחיים, אחסולים והרשימה ארוכה).

חוסר המנהיגות באה לידי ביטוי בהנעלות על שיח אחד, אם זה שלום עם הפלסטינים ואם זה עם יש צורך ליישב כל פיסטין ידוע וכל זה נכנס אל בליל הקקפוניה שהוא מלא הפחדות והכפשה וזאת בחסות חופש הביטוי. אחד הצדדים השליליים של הנהגה, הינה הבדידות שמאפיינת אותה, כי המנהיג או הקרבניט הוא זה, שנושא באחריות והיא האחריות של ההצבעה אל המקום ואל הדרך שיש צורך לעמוד בפניה ובמקרים מסויימים, הוא אמור לצאת אל מול העם להסביר מדוע הוא בוחר בדרך הזו וזאת תוך כדי שמירה על עקרונות החופש והחירות, בהיסטוריה האנושית אפשר להצביע על הרבה מנהיגים שכאלו ואחד מהם היה וינסטון צ'רצ'יל, שפעל כתור אל מלחמה דמוקרטי וניסה לעודד את הציבור הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא נסך על האזרחים את התקווה וזאת על ידי הצבעה אל הנקודה ולהסביר מדוע הוא הולך לנקודה וזאת מתוך נקודת שליחות היסטורית ולא מתוך תפיסה של מוכר שלא הצליח למכור כולם זולת אחרים.

בשנה שחלפה, נפטרו המון אנשים שהיו עמודי התווך בחברה הישראלית, כל אחד סימל פן מסויים בחברה הישראלית, יונתן גפן כתב "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, והכל היה פשוט ונפלא עד שהגעתי". כולם בוכים על ארץ ישראל הישנה והטובה, שדרך אגב היא היא היתה מקום גרוע להיות פה בהשוואה להיום, אבל היא אף לא היתה טובה, אבל הפטירה של אותם אושיות תרבות ישראליות שמחייבות אותנו בני דור ההמשך לשאול את השאלה לאן אנחנו רוצים ללכת ולאן להגיעה וזאת כדי שלא נחזור להיות שבטים … שבטים … אלא שנהיה אומה.

כיום אנחנו בשבתות האחרונות שלפני סיום מחזור הקריאה של החומש ובשבת האחרונה קראנו את פרשת האזינו, שכמו קודמותיה, אמורה להנחות את העם הנכנס מהמדבר אל הארץ, העברת מטות הנהגה אל בני הדור הצעיר, אשר רצועת האדמה בגודל של גפרור, היא כל מה שהם מכירים והיא ביתם. אכן הנהגה הישנה מפחדת מהשינוי הזה, אבל זה יצרך להגיע כי בלעדיו נהפוך להיות שבטים שבטים והפתרונות, שהציע דור האבות הינו ישן ויש צורך להחליפו וזאת כדי לייצר את חזון אל החברה הישראלית כולה ולא בשם איזו תפיסת עולם, כזאת או אחרת, כי דרך אותו חזון והצגת היעדים אולי תוכל לצמוח מחדש פה החברה האזרחית הישראלית.

בשבילי הסיום של תפילת העמידה בנעילה ביום כיפור הוא אחד הקטעים החזקים ביותר ובמיוחד הסיומת של "שִׂים שָׁלום טובָה וּבְרָכָה חַיִּים חֵן וָחֶסֶד צְדָקָה וְרַחֲמִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, וּבָרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאור פָּנֶיךָ, כִּי בְאור פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ תּורָה וְחַיִּים. אַהֲבָה וָחֶסֶד. צְדָקָה וְרַחֲמִים. בְּרָכָה וְשָׁלום. וְטוב בְּעֵינֶיךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרוב עז וְשָׁלום. בְסֵפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלום וּפַרְנָסָה טובָה וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וּגְזֵרות טובות. נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ אֲנַחְנוּ וְכָל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים טובִים וּלְשָׁלום. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּו יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלום". זהו רגע מיסטי שבו ההבנה כי יום הכיפורים מסתיים ועימו הדין והדבר מתעצם במיוחד כאשר השקט נשבר עם תקיעת השופר, שאמורה לסיים את הצום. ההבנה היא שיש צורך לפעמים להקשיב כדי לשמוע אחרים. תפקידה של הנהגה הןא לנסות ולשמוע את הקולות העולים מלמטה ולא להיות מנותקת ולא לתת מענה פופליסטי, כי באין הנהגה, כל פופוליסט יהיה זה שיחטוף את המיקרופון ולא יתן הכוונה ועתיד.

 

נכתב בירושלים ח' בתשרי התשע"ה

חג עצמאות שמח וכן חשוב לשמוח

חג העצמאות, הוא השיא של שלושת השבועות הראשונים של העומר. התחלה היא בזכרון מקרא הקודש של יציאת מצרים ודרך השואה של יהדות התפוצות, במעבר חד אל יום הזיכרון למערכות ישראל. שלושת השבועות הללו מהווים סוג של זמן קדוש בחברה הישראלית, שבו היא מהרהרת על הישגיה ואלו באים במיוחד בשיא של יום העצמאות והשנה מדינת ישראל, הינה בת 66 שנה, זהו פרק זמן מאוד קצר בהיסטוריה אנושית, בליפ ולא יותר, אבל הישגיה גדולים, כאומות העולם.

כרזת יום העצמאות הראשון משנת 1949 ארכיון המדינה

מדינת ישראל, עומדת בפני אתגרים גדולים, אם מחוץ ואם מבפנים; אבל מול אתגרים אלו החברה הישראלית, הינה חברה בעלת יכולות הצלחה מאוד גדולות. החברה הישראלית, הינה חברה שסועה, שאלו עוברים בכל מארגי החברה הישראלית, אם ברמה הלאומית ואם ברמה הפרטית, שבה כל צד מנסה להיות הצודק ולא החכם על אתגרי החוץ לא צריך להכביר במילים. במסכת פסחים דף קי"ז עמוד א' כתוב "נביאים שביניהם תקנו אותו לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". לדעתי זאת התפילה החזקה ביותר שיכולה להאמר, ליום העצמאות שעל כל צרה ועל הגאולה, אומרים אנא ה' הושיעה נא, והודו לה' כי טוב. בצורה הזאת אפשר לאבחן את צמיחתה של מדינת ישראל, זאת תפילה עם שני פנים, האחת לישועה והשנייה הינה הודאה על העצמאות של המדינה.

גדולתה של החברה הישראלית, הינה בשינויים שהצליחה, דור האבות ניסה למחוק את ההבדלים בין העדות השונות, אם אלו היו יהודים מארצות אירופה או ממדינותה האסלאם, הסיבה לכך היתה הרצון של אותה חברה להקים חברת מופת וזאת על בסיס אידיאולוגיה לא נכונה, שזאת אמורה להיות מנותקת מאותם שורשים גלותיים של אותה חברה, פעולות אלו נעשו בצורה ברוטאלית ובאיומים רבים, אם בצורת צנזורה, הרס אירועים ציבוריים, התקפות על בתי עסק. הפעולות הללו היו פועל יוצא של רצון של חתירה אל מדינה עצמאית של יהודים וכן נעשו שגיאות חמורות בזמן הקמתה, המדינה הוקמה והיא קיימת וטוב שהיא קיימת. החברה הישראלית הינה חברת עולים, שכל עדה מביאה את ההיסטוריה ואת המסורות שמאפיינות את אותה עדה ולכן יהיה טוב לנסות ולקחת את הטוב בכל חברה שהושארה בגולה ולשאוב מהן את הרעיונות הטובים של אותה חברה, בין אם מדובר מפולין, רומניה, גרמניה מרוקו, איראן, עיראק וכל עדות ישראל. דבר שיכול להעשיר אתה חברה הישראלית. דבר זה יכול להיות סוג של תיקון עבור אותה קבוצה אחסולים, שהיתה דומיננטית בחברה הישראלית וזאת ייצגה את המהות הישראלית כמהות הנכונה ביותר, הלכה למעשה זאת תהיה עוד אחת מהתרבויות הרבות שמתקיימות במדינת ישראל, שמעשירה אחת את השנייה.

מדינת ישראל חזקה יותר מכל חסרונותינו ואולי הגיע הזמן שנלמד לשלב ידיים אחד עם השני והנגב עוד יהיה פורח ונדאג שהזקן יהיה שמח.

כרזה ליום העצמאות ה-66 אור רייכרדט

 

חג עצמאות שמח

נכתב בירושלים ה' באייר התשע"ד

 

 

אז חג החנוכה הזה לא היה הכי שמח

ספי נפטר שבוע אחרי אריק, הלכה עוד אישיות תרבותית בישראל והארץ הפכה להיות עוד שוממה. כולם צחקו ובכו ואמרו פיסטוק הלך לבקר את אדון שוקו וכולם צחקו ובכו באותה נשימה; והרגשה היתה קשה למשוא שני אבות של התרבות הישראלית הלכו, שניהם היו הפכים גמורים בתפיסת עולמם. אבל כל אחד מהם היה מושרש עמוק בתוך התרבות הישראלית. לא ניתן לספור את כמות המערכונים שספי ריבלין עשה ולא ניתן להבין את התרבות הישראלית, בלי הדמויות שלו, האיש ואלף הפרצופים.

ספי ריבלין היה יותר מקומיקאי, הוא היה פצצת אנרגיה של צחוק ושל שמחת חיים שממשיכה ומוכנה לתת מעצמה. לדעתי ספי ריבלין היה גאון בתחום המשחק כל תזוזת פנים שלו וכל הגיה שלו היתה יכולה לגרום לצחוק מתגלגל. דברים אלו באים לביטוי ביכולת המשחק הטובה שלו וכתור אחד שגדל על תוכניות הילדים, שהוא לקח חלק בהם "רגע עם דודלי" ותוכנית ההמשך "הבית של פיסטוק"; שכל אחת מהן עסקה באספקטים שונים של הילדות. בשבילי ספי ריבלין תמיד יישאר פיסטוק, אותו פיסטוק תזזיתי שהוא סוג של ילד שמנסה להבין את העולם כפי שהוא בא לידי ביטוי.

ספי ריבלין היה יותר משחקן הוא היה שהצד השני של אריק איינשטיין והוא גם היה שייך לאותה דמות של ארץ ישראל הישנה (ואני לא יודע עם היא היתה טובה  כי אנשים מסתכלים על העבר בהתרפקות), אבל הוא היה אחד מאבות הדמות התרבותיים של מדינת ישראל, הוא לא היה שייך אל תרבות האחוסל"ים והוא גם בעט בממסד וזאת בהתרסה של הצורך לתת את מרחב היצירה הנדרש, אבל בסופו של דבר הוא הפך להיות חלק אינטגראלי מן הממסד עצמו; וכמו אריק הוא היה ביסודו אדם צנוע ופשוט שניסה לצחוק ולהצחיק המון אנשים.

 ספי ריבלין נאבק במחלת הסרטן בצורה מיוחדת שמאפיינת את כל חולי הסרטן, שכל אחד מהם נלחם בצורה אישית ובגבורה רבה; אבל כמו בחיים במרבית המלחמות הללו הסרטן הוא המנצח. אבל גם מלחמה זאת לא הצליחה למחוק לו את החיוך מן הפנים והוא נלחם עד שהפסיד.בדומה למותו של אריק איינשטיין, גם מותו העלה גל של געגועים אל עולם שכבר לא יחזור, אל אותה ארץ ישראל יפה שכן לא היתה המקום הכי אידיאלי שבעולם אבל היא היתה פשוטה יותר.

נוח על משכבך בשלום יוסף (ספי) ריבלין האיש בעל אלף הפרצופים ואנחנו בתמורה נשמור על האדמה הזאת וננסה אולי להיכנס לנעלייך ואולי לקחת את המושכות לידנו, אני לא מבטיח שנצליח אבל אני אישית מבטיח לנסות.

נובמבר הוא חודש מקולל בישראל

נובמבר הוא חודש מקולל בישראל

זה חודש פשוט מקולל, אם על תחילת החודש יש לנו את רצח רבין ואיבוד השפיות הישראלית ובדרך יש את ליל הבדולח ובל נשכח את ה-11 נובמבר וההסכם עם איראן ובנוסף לזה את הרגשת הלאות הכללית ובמיוחד מן הפוליטיקה החדשה, שמתבררת כאותה פוליטיקה ישנה; אל כל זה נוספה פטירתו של אריק איינשטיין, שהיה יותר מזמר ומשחקן, הוא היה בין המייצבים של התרבות הישראלית על דורותיה, החל משנות החמישים ועד היום, אני כמעט ולא מכיר יוצרים שיצרו כל כך הרבה בחייהם.

אריק איינשטיין היה בין מעצבי התרבות הישראלית החדשה וזאת אמרה שאין מה להתבייש אל מול המורשת הציונית של האחוס"לים. היצירה המגוונת של אריק איינשטיין הכילה בתוכה המון יצירתיות, שאפשרה לאנשים רבים להזדהות עם תפיסת עולמה של היצירה הזאת, ששילבה גם חדש וגם ישן ויצרה איזה סוג של המשכיות של יצירה. ניתן לראות כי במהלך 20 השנה האחרונות, אריק איינשטיין נעלם המרחב הציבורי וזאת בדומה לאמנים ותיקים אחרים, שכמעט היום לא ניתן לראות אותם, אולי הסיבה הינה הבינוניות שפשתה בתוך החברה הישראלית, שהיום כל אחד מאתנו נמדד על בסיס הלייקיים וזאת בדומה לאותם תכניות ראליטי, שחותכות וגוזרות מי לחסד ומי לשבט. אולי אפשר להבין את התסכול ואי הרצון של אריק איינשטיין ז"ל לצאת אל אותו מרחב וזאת בדומה לזמרים גדולים אחרים שמתקיימים בזמר הישראלי

אריק איינשטיין אולי לא הכיר בתוארו הזמר הלאומי, אבל הוא הזמר הלאומי של ישראל, הוא היה תמיד שם; הוא ליווה את החיים הישראליים בכל מקום ומקום, הוא היה נוכח בשירי הילדים השונים, במהלך הלימודים ובמהלך החיים הצבאיים ועוד הרבה תחנות אישיות בחיים האישיים של כל אחד ואחד בישראל. היום וכמעט לא ניתן למצוא טקס ישראלי שאין בו שיר אחד של אריק איינשטיין ולכן הוא המלך של הזמר הישראלי (לפחות עבורי) והוא הזמר הלאומי של ישראל וכתרים אלו ניתנים אך ורק לאחר מותם של אותם אושיות תרבות ותו לא.

אריק איינשטיין היה יותר מאושיות התרבות הישראלית, הוא הדמות הצבר הישראלי, עם אותו חצי חיוך פשוט; הוא היה יוצר גדול מן החיים, שיכל למזג בתוכו מספר הוויות של יצירה,  ישנה וגם חדשה ומכאן הכוח של היצירה של אריק איינשטיין השפיעה על כל אספקט בחברה הישראלית, מכאן לדעתי ההלם מהעלמות של אריק איינשטיין וזה עוד לפני שהוא זכה בפרס ישראל על מוזיקה או על מפעל חיים; לכן הדברים הללו כל כך צורבים להרבה אנשים. דמותו של אריק איינשטיין מזכירה לנו את העבר, שהולך ונעלם שהוא סוג של עבר מיתי שהולך ונעלם; ולאט לאט מתבררת ההבנה לישראלים רבים, כי אנחנו עכשיו הם אלו שעומדים בחזית ועלינו מוטלת החובה לאחוז במושכות.

אומרים שהמלאכים מדברים אחד עם השני במנגינות של מוצארט ועם אלוהים הם מדברים ביצירות של באך ואולי אלוהים רצה שידברו אתו בשפתו שלו ולכן, לכן מידי פעם הוא מזמן אדם שהיה אהוב על ידי כולם אליו, כדי, שיוכל לנהל שיחה הגונה אחת לפחות.

אני אישית מבטיח לא להזיל דמעות, כי אנחנו לא יפים שאנחנו בוכים, ואתה בתמורה תשמור עליינו ….נוח על משכבך בשלום אריק איינשטיין

עוף גוזל
חתוך את השמיים
טוס לאן שבא לך
רק אל תשכח
יש נשר בשמיים
גור לך.

נובמבר הוא חודש מקולל בישראל, פשוט מקולל …