ברבור שחור או לודיט לבן

"Those who have ever valued liberty for its own sake believed that to be free to choose, and not to be chosen for, is an inalienable ingredient in what makes human beings human" -Isaiah Berlin

לאחר הבחירות בארה"ב,  אחד החברים הטובים שלי ברשת הפייסבוק. אמר כי הניצחון של טראמפ היה סוג של ברבור שחור. המונח של ברבור שחור, מהתפיסה בעבר כי כל הברבורים הם לבנים, אבל בעידן התגלויות של המאה ה-17, התגלה כי ישנם ברבורים שחורים ביבשת אוסטרליה; מהסיבה הזאת מטבע הלשון, מתייחס לסוגיה כי מדובר באירוע יוצא דופן ובלתי צפוי ולכן יש לצפות שלא כל הברבורים יהיו לבנים. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות היסטוריות הקשורות ברבורים שחורים והדוגמא הטובה ביותר הינה, התנצרות של קונסטנטינוס, הינה דוגמא לאירוע יחיד בעל משמעות עצומה הקשורה בפסיכולוגיה האישית של היחיד, שזה אינו מציית לחוקי הסתברות ההיסטוריים ולזרמים ההיסטוריה עצמם.

ראשו של קונסנטינוס הגדול מקור ויקיפדיה

התנצרות של קונסטנטינוס לאחר קרב גשר המילביוס ב-28 באוקטובר 312; ובקרב קונסטנטינוס מנצח את הקרב על ידי חריטת הסימון של כי רו, שלימים יוגדרו כתור ה'כריסטוגראם' (האות הקדוש או צלב קונסטנטינוס), יכול להיות שמדובר בסמל פגאני שקיבל משמעות נוצרית. התהייה המרכזית הינה, מדוע קונסטנטינוס מתנצר. המקורות הנוצריים מספרים, שאפילו את אמו שלקונסטנטינוס (הלנה) תהתה מדוע הוא בחר להתנצר. ידוע שקונסטנטינוס ואביו היו עובדי אלילים ובתקופת הרדיפות הנוצרים של הקיסר דיוקלטיאנוס, הם לא רדפו את הנוצרים שהיו באזור שלטונם. אפשר למצוא מספר הסברים: יכול להיות, כי קונסטנטינוס חש בחושיו המחודדים כי הנצרות תעזור לו לגבש את שלטונו. קשה לקבל את הטיעון הזה, היות והנוצרים באותה תקופה היו מיעוט זעום באוכלוסייה של האימפריה ובנוסף הם סבלו מרדיפות ופילוגים פנימיים. סברה נוספת, הוא הושפע מנוצרים שהיו בפמלייתו האישית. לחילופין, קונסטנטינוס זיהה את ישו כתור אל השמש שאותו הוא עבד. ההסבר המניח את הדעת, הינו כי יריביו של קונסטנטינוס, נהנו מתמיכה של חוזי עתידות האליליים של רומא והם ניבאו לו רעות. קונסטנטינוס, ניסה לחזק את לב חייליו על ידי אימוץ אלוהות אחרת שהאותות אינם קשורים אליה וחסדיה נתונים בלא קשר אל פולחן האלים.

מטבע שעליו מוטבע הכי רו של הקיסר מנגניוס משנת 352 לספירה-מקור ויקיפדיה

הבחירה של קונסטנטינוס בדת שאיננה נוגעת לחייהם של תושבי האימפריה לא היתה מסוגלת ליצור סחף, כמו שיצרה התנצרות שלו והוא היה נאלץ לכפות תפיסות העולם האלו על התושבים של האימפריה. קשה לפקפק בהתנצרות של קונסטנטינוס, החל מהענקת האדיקט של מילאנו משנת 313, בה הנצרות מוכרת כתור דת רשמית וזאת כהכרת טובה של הסיוע האלוהי שניתן לקונסטנטינוס בעקבות קרב גשר המליביוס. בנוסף, קונסטנטינוס דאג להקים במימונה של המדינה הרומית, הוקמו מבנים מפוארים בערים שונות אל מול הכנסיות הצנועות ובצורה הזאת הנצרות הפכה להיות הדת של האליטה המדינית. לכן, קשה לפקפק באמונה של קונסטנטינוס באל הנוצרי, זה דיון לפוסט אחר-אבל עדיין לא ניתן להבין את הסיבה להתנצרות במלואן. אבל מכאן אפשר לטעון כי מדובר, בסוג של ברבור שחור.

מימ המבוסס על דמותו של הקיסר יוסטיניאנוס, הנמצא בסן ויטלה בראוונה.

אחד המאפיינים של הבחירות בארה"ב הינה הבחירה על פי מפתח אלקטורטים, התפקיד של השיטה הזאת, מבוסס על התפיסה של מאזנות ובלמים שמתקיימים בחברה האמריקאית. בצורה הזאת הקול של האדם שגר בפריפריה שזאת הומוגנית ואחידה ובעוד שהערים השונות, הן יותר הטרוגניות ורק בשל ההגירה המסיבית שהיא מקבלת ובנוסף, בשל גורמי משיכה ודחיפה שמתקיימים אליהן מן האזור הכפרי. היכולת של טראמפ לתקשר עם המוני אנשים שזנחו על ידי הממסד הפוליטי בשלושת העשורים האחרונים. בו הם הרגישו שהחברה המערבית 'שכחה' אותם והם היו בשר התותחים בתפיסה הכלכלית הנקראת 'ניו ליברליזם'. תפיסה זאת מבקשת להוציא את הממשלה מן הספירה החברתית והיא מאמינה ביד החופשית של אדם סמית'. לכאורה היא מבקשת להעניק לאנשים רבים את האושר הגדול ביותר וזאת על ידי הבחירה החופשית ואם הצלחת אז הצלחת ואם לא אז כנראה לא הגיע לך, בעיני זאת תפיסה מאוד פרוטסטנטית, שמבקשת לייצב את המצב בעולם בהסבר דטרמיניסטי למצב שבו הוא נמצא ולהאשים אותו ואין זולתו נושא באשמתו.

אנשים רבים בחברה האמריקאית הרגישו כי ארה"ב איננה גדולה יותר, כפי סיפרו לה. הם הרגישו למה הם צריכים לממן את ההגנה של מדינות אחרות, בעוד שבאזורים שלהם ישנה אבטלה גדולה והצעירים עוזבים לערים הגדולות. ההצלחה של טראמפ היתה היכולת שלו לתקשר עם אותם אנשים במדינות המפתח שהרגישו שהם נזנחועל ידי החברה האמריקאית, אם בשל התעסוקה. זאת לא היתה בחירה בין שני נציגים שונים כל כך בעליל, האחת הינה קילנטון שזוהתה עם הקשרים של הון שלטון. בעוד טראמפ הציג אותו כתור האדם הפשוט שלא היה קשור לאף אחד היות והוא בעל יכולת לממן את מסע הבחירות שלו בעצמו והוא גם שייך לאותה אליטה, שלומדת ומחנכת את ילדיה באותה באוניברסיטאות השונות של ליגת הקיסוס.

זהו מרד הלודטים (אסור להגיד מלחמת מעמדות לאחר נפילתה של ברה"מ רק שתדעו), שביקשו לא להישאר מאחור אלא לקחת חלק במשחק, הרגשת החנק של אותם אנשים, בה הזהות שלהם נאלצה לוותר עבור אחרים; דבר זה לא תרם עבור הדימוי של קלינטון. מאז המשבר הכלכלי הגדול של שנת 2008, ניתן להבחין מערכות הבחירות, היו מבוססות על בסיס הצבעת מחאה מסוג כזה או אחר. הבחירה של הנשיא אובמה היתה הצבעת המחאה של השחורים, אז הבחירה של הנשיא (הנבחר) טראמפ היתה הצבעת מחאה של הלבנים ושל מעמד הביניים שהלך ונעלם בעקבות השינויים של הכלכלה הניו ליברלית, שלא העניקה להם את המחסה הנדרש, אלא היא קידמה בתוך מארג של חוקים את הרעיון של החירות השלילית בצורה קיצונית, עד שזאת הפכה להיות חירות חיובית קיצונית לצד השני.

אחרי שפרסנו את היריעה על הסיבות לניצחונו של טראמפ, השאלה שלי האם הוא כל כך רע? התשובה שלי היא לא. באחד הדיונים שלי באותה רשת חברתית מפורסמת אמרתי לחבר אחר, שלא משנה מי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב, התהליך התחיל בעוד שהילרי היתה משככת את התהליך טראמפ יאיץ אותו. התוצאות של הבחירות הללו וגם התוצאות של הברקזיט, יחייבו פסק זמן מאוד ארוך מהתפיסה 'הניו ליברלית', שיש צורך להתייחס אל כוחות השוק; אלא נהפוך הוא ישנו צורך להתייחס אל הסוגיה של התפיסה הקבוצתית של האנשים ולתכנן את הצעדים של הכלכלה ובצורה הזאת לתקף את הסכם האזרחות שנחתם בין הפרט ובין המדינה, שזאת מעניקה לו את ההגנה הנדרשת תמורת התשלום של המיסים השונים; הסכם זה החל במאה ה-13 עם החתימה של המאגנה כרטה והמשיך עם הסכמי הפריבילגיום השונים בין השליטים השונים באירופה עם הערים השונות. הסכמים אלו, הביאו להפיכת המצב בו הפרט הינו נתין הופך להיות אזרח ונוצר מצד של חוזה, בו לכל אחד מהצדדים ישנו זכויות וחובות.

דברים אלו יחייבו את הממשל של הנשיא (הנבחר) טראמפ להשקיע יותר בתשתיות של ארה"ב וזאת על חשבון יחסי החוץ שלה. המורשת של הנשיא אובמה תהיה זאת לא של פרס נובל לשלום, אלא של התבדלות של ארה"ב והפיכתה למדינה שאיננה תלויה אנרגטית במדינות אחרות וזאת כהמשך המדיניות של הממשל האמריקאי, עוד מתקופתו של הנשיא בוש הבן. דברים אלו יחייבו שינוי במהלכי החשיבה של התפיסה של הגלובליזציה, שזאת התבססה על השליטה האמריקאית ובמיוחד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה בפרט. היציאה של ארה"ב מתוך המעורבות של סכסוכים ברמה הבינ"ל תוביל, אולי להתחזקותו של האיחוד האירופאי וההבנה שלא ניתן לנהל מדיניות ניו ליבראלית, אלא תידרש עבודה צוותית של כל המדינות באיחוד עצמן ועוד חזון למועד. הרצון של הנשיא (הנבחר) טראמפ להפוך את אמריקה גדולה אולי תשיג את התוצאה ההפוכה, אבל זה תלוי בהרבה דברים, כמו הצורך בהגירה ובעוד כמה דברים שהם נדרשים לפוסט אחר ובמיוחד לאחר מאה ימי עבודה של הממשל שלו.

המרחב של המזרח התיכון ושל ישראל הלכה למעשה, מדיניות התבודדות של הממשל של הנשיא (הנבחר) טראמפ תהיה של התכנסות פנימה ואי התערבות במלחמות מיותרות. הערכתי שטראמפ, ייתן לנשיא רוסיה פוטין את הזכות לנסות ולהגיע להסדר בסוריה וזאת על חשבון ניסיונות של רוסיה להגיע להישגים במה שקורה באוקראינה. רוסיה שסובלת מבעיות דמוגרפיות מאוד קשות ומצד שני, כל העבודות של הידיים הבלתי מיומנות של בערים הגדולות ברוסיה (ובמיוחד במוסקבה) נעשות על ידי אנשים מוסלמים. הנשיא פוטין נאלץ מצד אחד לשמור על נמל המים החמים שלו, במזרח התיכון בעיר טרטוס. הפעולות של הנשיא פוטין במזרח התיכון, הינם של ניצחון פיראוס. לא משנה איך הוא מנצח הוא המפסיד הגדול –  אבל הוא לא יכול להודות בזה ובמיוחד עם האמריקאים, יתנו לו להילחם לבד בדעא"ש. האינטרס היחידי של רוסיה הוא להגן על איראן ועל המדינות הקשורות אליה, אבל לא בטוח שאיראן תרצה להיקשר לרוסיה כל הזמן הזה, אבל חזון למועד כמו שנאמר. טורקיה שגם רוצה להחזיר עטרה ליושנה ובמיוחד לאור הפיכת הנפל שהיתה שם לפני כמה חודשים. הצורך של הנשיא הטורקי ארדואן למצב את עצמו כתור יורש לבית עות'מאן (במיוחד שהיורש היחיד לשושלת נפטר לפני כשנתיים) ולכן ניתן לפרש את המדיניות שלו בצורה הזאת.

לאור הדברים הללו, מדינת ישראל כיום לא נמצאת במצב של איום מתמיד ובמיוחד לאור הרצון של מדינות ערב השונות לקיים איתה קשרים; בכל מיני רמות ובכל מיני צורות. אחד הדברים הטובים, של האיום של דעא"ש והאיראני על מדינות ערב השונות, הינה החיזוק של היצירות הלאומיות המלאכותיות של המאה העשרים לאחר מלחמת העולם הראשונה והן מדינות ערב. אכן, ערב האביב הערבי, הלאומיות במדינות אלו הפכה להיות שלדים מחלידים. אבל, העלייה של האסלאם הרדיקלי, אפשרה להם לחדש את הזהות הלאומית שלהם. אבל הדבר החשוב ביותר, הוא שעיצוב של הלאומיות הזאת, נבנה על פי צרכים מקומיים ולא על פי חיפוש של אויב מדומיין כדוגמת ישראל. בשילוב, עם התכנסות של ארה"ב והורדת הסיוע (אינשאללה, במהרה בימנו אמן), תביא לגמילה לא פשוטה;שבסופה נעמוד על הרגלים, שנוכל לחזק את המעמד שלנו כתור אומה שמחדשת את ימיה.

לדעתי זה יהיה הפתעת הברבור השחור

אז שתהיה שנת סוס שמחה לכולם

ירושלים

ט"ו במרחשון

16 לנובמבר 2016 למניינם.

 

מחירות לעצמאות

“Only barbarians are not curious about where they come from, how they came to be where they are, where they appear to be going, whether they wish to go there, and if so, why, and if not, why not”. (Isaiah Berlin)

חג הפסח, הינו סיפור המסגרת של הלאום היהודי, (אני לא נכנס לסוגיה האם יציאת מצרים התקיימה או לא), אבל הסיפור הזה הינו המסגרת המכוננת של העם היהודי, היות והוא מהווה את נקודת האפס ביצירה של הזהות היהודית, כזהות של לאום ולא של דת. היהודים כתור יהודים הצליחו להנכיח, לכל מארחיהם השונים במדינות שהם היו בהם, כי הזהות היהודית הינה זהות שהופכת את היהדות ללאום וזאת על בסיס אותו זיכרון קולקטיבי, שאכן היהודים מהללים את האל על זה שהוציא אותנו ממצרים מבית עבדים ולכן רעיון זה מונח בכל טקס יהודי, באשר הוא.

הגדת ראשי הציפורים-מקור ויקיפדיה

הציווי של ההגדה, והגדת לבינך, מחייב את האדם ואת הקהילה לזכור את העבר, אבל הוא מעניק להם את האפשרות של מתן פרשנות אישית על הסוגיות שקשורות בזהות של העם היהודי ואלו מורכבות ביסודן מסיפורים קטנים, אלו הם הסיפורים האישיים הנשזרים בזהות הלאומית של העם היהודי. הצורך לספר, מחייב את האדם את לזכור. אכן אין זה זיכרון מושלם והוא שונה מהזיכרון הקולקטיבי, אבל הוא חלק מאותו זיכרון, כי הסיפור הזה שזור בסיפור הגדול ואין הוא יכול להילחץ ממנו. הסיפור היהודי הוא סיפור של אומה גדולה, אבל באותה נשימה הוא גם הסיפורים הקטנים, שמסתתרים מאחורי התמונות, הציורים, ההגדות שנוצרו במשך שנות יצירה רבות. מכאן סך כל היצירה היהודית הינה אדירה ובשביל אומה, שמרבית הזמן היתה חסרת מולדת דווקא יצרנו לא מעט. דברים אלו באים לידי ביטוי במהות של החברה הישראלית, שלכאורה הינה חברה חילונית, אבל הלכה למעשה מרביתה הינה חברה מסורתית, שמכבדת את העבר שלה וזאת כדי לנסות ולקשור את מהות של הסיפור האישי אל הסיפור הגדול.

כרזה לקונגרס הציוני החמישי-ליליין, אפרים משה-ארכיון בצלאל

חג הפסח, בעיני פותח את שלושת השבועות המהותיים של החברה הישראלית, אם בתחילה יש לנו את פסח כתור חג החירות, ישנו מעבר חד אל יום השואה, שמדגים את המדרש מירושלמי מסכת סוטה ה ד "בשעה שעלו אבותינו מן הים ראו פיגרי אנשים חטאים שהיו משעבדין בהן בפרך בעבודה קשה וכולם פגרים מתים מושלכים על שפת הים. ביקשו לומר שירה ושרת עליהן רוח הקודש. ואפילו קטן שבישראל היה אומר שירה כמשה".  השירה היא לא על המוות של פרעה ושל המצרים, אלא על הפדות של נפשנו, אלא פדות על ההצלה של העם היהודי. מכאן עולה הרעיון, של " מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני" (בבלי מסכת מגילה, דף י' עמ' א) השאלה שאלוהים מציב בפני המלאכים, איך אני יכול לשמוח על המוות של הברואים שלי, אפילו אם הם רשעים גמורים, האם יש צורך לשמוח לאיד אחרי ניצחון? אכן, השירה של בני ישראל, היא הרצון לשמוח על המפלה של האויב, אבל האל שאמור להיות מעל התפיסות האלו מנסה להציב רמות מוסר גבוהות יותר.

כאן, עולה השאלה ההיסטורית, האם ישנה גרמניה אחרת, או האם אפשר לסלוח על המעשים של העם הגרמני ועוד המון שאלות מוסריות אחרות, הקשורות בסוגיה הזאת. לדעתי אין תשובה חד משמעתית בסוגיה הזאת ולא ניתן לתת תשובה שכזאת, אבל הלכה למעשה הזיכרון של השואה מתחיל להיות מעומעם, בגרמניה וגם בישראל. כל יום מתים אנשים שלקחו חלק במכונת ההשמדה הגרמנית, באם הם נתפסו ובין אם הם לא נתפסו וגם מספרם של ניצולי השואה הולך ופוחת אבל השאלה שלי איך הרע האנושי עדיין נשאר? ואותו זיכרון של השואה משתנה ומתעצב מחדש, אני לא יודע איך הוא ייזכר בעוד חמש שנים מהיום, אבל הוא יהיה שונה מהזיכרון, שאני הייתי ילד.

החלק השלישי של שלושת השבועות המקודשים הוא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל והשילוב שלו ביום העצמאות. העיצוב של לוח הזיכרון הישראלי, החלק שמדבר על חירות ישראל. בעיני זאת שירת ההודאה, ששרים בני ישראל  על הפדות ועל המדינה שיש לנו. על הקורבן הגדול שאנחנו, שילמנו ואנחנו משלמים, כתור חברה יהודית חופשית. האתגרים הגדולים שעומדים בחלקנו היום, לא פשוטים מאלו של אבותינו להקים מדינה עצמאית וחופשית ואיזה חברה אנחנו רוצים. לדעתי אנחנו צריכים ללמוד לעבוד אחד עם השני, עם שהימנון שלו הוא התקווה לא יכול להרשות לעצמו להיות כזה מפוחד ומיואש, ולהמשיך לחיות עם תסביך מצדה. כן, על חרבנו נחיה ועל חרבנו נמות ויהודה נפלה באש ויהודה תקום באש. אבל, השאלה איך אנחנו מקיימים בדרך חברה שהיא פלורליסטית, באותה נשימה, זאת השאלה מהותית שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו וזה הוא חובנו כתור חברה, לאלו שהקימו את המדינה עצמה.

אנשים רוקדים הורה לאחר החלטת החלוקה-לע"מ

נכתב בכ"ז בניסן

ירושלים.

מהות האדיאל שהוא קו עגול וסגור

"It has been said that man is a rational animal. All my life I have been searching for evidence which could support this". (Bertrand Russell 1872-1970)

על פי תפיסתו של ישעיהו ברלין, האידאל האוטופי בתפיסה המערבית, הינו תפיסה סטטית של מהות האמת. ראייה זאת נשענת על שלוש רגליים: האחת לכל שאלה המהותיות חייבת להתקיים תשובה וזאת התשובה היחידה שמתקיימת; השנייה, כדי להגיע לתשובה זאת חייבת להיות מתודה אחת והיא העיקרון הבסיסי ולא ניתן להטיל בו בספק; השלישית. כל האמיתות הללו, אמורות להשתלב זו בזו וזאת כדי לייצר סוג של הרמוניה קוהרנטית אחת וזאת להגיע אל האוטופיה השלמה והקוהרנטית, או לפחות לנסות להסדיר את הסתירות ביניהן וזאת בשל הנצחיות של אמיתות אלו ותפקידו של הפרט לחשוף אותן ולחיות לאורן. מהותה של התפיסה הזאת, נובעת מהתפיסה כי טבע האדם הינו נצחי ואוניברסלי; ההיסטוריה הינה תהליך של קידמה, שאמור לחשוף את האמת, שבסופו של התהליך תיווצר אוטופיה שהינה חסרת סתירות. האוטופיה הזאת תהיה חסרת היסטוריה, היות וכל שינוי ממצב זה, הוא שינוי לרעה.

מכאן, מהותה של חשיפת האמת האוטופית, הינה סוג של הרס ההיסטוריה וזאת בשם צעידה אל אידאלים אוטופיים ובצורה הזאת ישנו הרס של המהות של הקדמה היות והערכים שהיא אמורה לייצג נעלמים, בצורה התהליכים ההיסטוריים, מצוירים כסוג של גל חורבות אחד. שהסיבה המרכזית שלו הינו לייצר סוג של גן עדן עלי אדמות וזאת על ידי כפייה של תפיסות עולם, הרג וחורבן. בצורה הזאת האוטופיה חסרת הסתירות, אינה מתקיימת. מכאן צומח הצורך לפשרה ושיווי המשקל בין האמיתות והחירויות המתנגשות אחת בשנייה. זאת תמצית ההכרה, שאין אדם שאינו חף מטעויות ואין התקיימות של אמת נצחית אחת. הטיעון של כל אוטופיה, הינו כי כל הערכים של בני האדם הינם זהים, ביסודה הינה טעות. אכן מתקיימים מספר ערכים אנושים אובייקטיביים וכל חברה מכילה בתוכה פרשנות חדשה לכל אותם ערכים וזאת בהתאמה למציאות המתקיימת. התנגשות והסתירה שנוצרים, לא רק בין חברות שונות לאורך ההיסטוריה האנושית, אלא גם בתוך הערכים השונים באותה חברה, הדוגמה הטובה ביותר הינה התנגשות מה הם הגבולות, שבין ערכי החירות ובין ערכי השוויון, בחברה המערבית. אין זה אומר שערך אחד הוא טוב יותר מהשני, אלא שיש יותר מתשובה אחת נכונה וזאת אמורה להתקיים בקונטקסט מסוים.

המרחב המזרח תיכוני נמצא במצב של כמעט כמאה וחצי של סכסוכים דתיים מרחביים, אם בשל הרס המבנה החברתי של האימפריה העות'מאנית, שאחד השיאים שלה הינה מלחמות הבלקן שהחלו בשנת 1912 ועד עצם היום. המרחב, שהיה ישות אימפריאלית בעל זהות דתית, נשבר לרסיסים בעלי זהות דתית ואלו מצידם לוו בטרנספר של אוכלוסיות רבות שאחת הדוגמאות הטובות הינה הגירוש של יוונים דוברי תורכית ליוון והגירוש של תורכים דוברי יוונית לתורכיה, לאחר מלחמת העולם. השינויים החברתיים של שבירת המסגרות החברתיות שאפיינו את החברה העות'מאנית לוותה, בסדרה של התנכלויות לקבוצות המיעוט השונות ובמקרים קיצוניים הופעלו כוח ממשי שהביא לאותו גירוש. אחת הבעיות המרכזיות, שצופה מהצד שמסתכל על המזרח התיכון, רואה את חוסר ההיגיון המרחבי, בו חברות שונות במרחב שנלחמות אחת בשנייה וזאת ללא הסבר רציונלי עבור אותו צופה מערבי, היות ואותו צופה מערבי מתייחס בצורה שולית את הדת כתור סמן לאומי המבוסס על אתוס מסוים ואת הרעיון של האתנוס, שזה מגולם בפרשנות האישית של כל קבוצה במרחב אל האתוס המרכזי.

אותו מתבונן מערבי מתעלם התפיסה כי גם היהדות וגם האסלאם הינן דתות אתוס לאום, שמאפשרות את חופש הבחירה האם להיות חבר באותה קהילה. אכן, טקס הכניסה אל הקהילה ביסודו הוא דתי אבל הוא רגע מכונן, מעין שנת אפס ואין היא מחייבת לידה אל תוך הקהילה, אלא היא פרי בחירתו האישית של אותו מאמין. אחד המאפיינים, המעניינים הוא שהפרט איננו חייב להיות מאמין באלוהים או באללה, אבל הוא מזדהה עם העבר ההיסטורי והסיפור ההיסטורי הגדול של אותה חברה. גם כאשר אותו פרט מבקש לעזוב את הקהילה, גם ביהדות וגם באסלאם, מתייחסים אליו כאל אדם שמת ואין הוא חלק מאותה חברה יותר. דברים אלו משתקפים בדבריו של ישעיהו ברלין, שבו אדם מזהה את עצמו כשייך אל הקהילה היהודית, הינו יהודי גם אם אמו איננה יהודיה ואיננה גיורת  (We should make a man to be a Jew, if he were in most respects identified with a Jewish community, despite the fact that his mother may be an unconverted non-Jewess), כאשר זה ענה לדוד בן גוריון בסוגיית מי הוא יהודי.

התעלמות מהסמן דתי של החברות השונות באימפריה העות'מאנית, היה זה שאפיין את מהות הסכסוכים השונים של החברות השונות ובמיוחד בזה של התנועות הלאומיות שאימצו חלקים את התפיסות הדתיות וניסו להעניק להם דפוסים מקומיים. גם התנועות הלאומיות בעולם הערבי שניסו לנכס לעצמן את את הזהות האסלאמית כחלק מאותה תפיסה.

הניסיון לבנות זהות ערבית או תורכית כתור זהות על לאומית ובמיוחד תוך חיקוי אירופאי של אתוסים חברתיים וזאת כדי לנסות ולבנות זהויות חדשות על בסיס תפיסה פרעונית, פינקית או ישראלית, שאמורה היתה להכיל את המיעוטים השונים, אבל כל אלו נדונו לכישלון. הסיבה לכך, הינה כי הזהות המרכזית, הינה זהות דתית, שבה הסמן הדתי (יהודי, מוסלמי או נוצרי) הינו מהות, שממלאת את הזהויות המרכזית של הפרטים השונים בחברה. אלו הן זהויות שמבוססות על מבנים חברתיים השונים שעיצבו את החברות השונות שהיו במרחב המזרח תיכוני ואלו היו תחת שליטה אימפריאלית עות'מאנית. לאחר נפילתה של האימפריה העות'מאנית, הקשרים בין המשפחות השונות נקטעו היות והיכולת התנועה וזרימת הרעיונות  נפסקה עקב היצירה של גבולות שלא היו קיימים קודם, ובנוסף הגבולות של מדינות המזרח התיכון הם גבולות ישרים שנעשו במשרדי המושבות השונים של האימפריות הזרות.

דברים באים במשנה תוקף ביחס אל התנועה הציונית, שהינה ביטוי לסוג של חילוניות של היהדות, התנועה הציונית היתה זאת שעוצבה, ביסודה באזורים בעלי זהות אימפריאליסטיים, בהם הזהות היהודית, אם תחת השלטון האימפראלי הצאריסטי או האימפריות של מרכז אירופאי (שכלל בתוכו את האימפריה האוסטרו-הונגרית ואת האימפריה הגרמנית). אכן, הציונות שאפה לחילוניות של החברה היהודית אבל הלכה למעשה השתמשה בזהות הדתית כתור זהות אתוסית וזאת כדי לאחד את היהודים. תפיסה זאת באה במיוחד לאחר הקונגרס הציוני השישי (1903), הידוע בשם קונגרס אוגנדה ובו הרצל חותם את הקונגרס בהצהרה הנאמנות האפשרית כפי שהיא נוסחה בספר תהילים (קל"ז: ה-ו) "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ – תִּשְׁכַּח יְמִינִי! תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי!"

החיים במדינת ישראל, אינם חיים של עם במובן האתני, אלא מדינת ישראל הינה הגשמה של הרעיון הלאומי וזה התפרש על גבי שרשרת הדורות. התפיסה הלאומית, כי שהיא באה לידי ביטוי ביהדות, העניקה בנוסף לרעיונות ליברלים נוספים, (כמו: הרעיון שכולם כפופים לחוק ולא משנה מעמדך האישי, הרעיון של הפרדת דת ומדינה ועוד), שאומצו על ידי התפיסות הליברליות האירופאיות וזאת, כניסיון למצוא פרשנות חדשה למציאות שלאחר מלחמות הרפורמציה והמציאות של החיים במדינה פרוטסטנטית.

אחד המאפיינים של הסכסוכים המרחביים, הינם סכסוכים שמבוססים על התקרבנות מתמדת, במיוחד מצידם של השחקנים השונים במרחב, כל צד שולל את הצד האחר ובמיוחד של הגדרה העצמית שלו וזאת כדי לשמור על המונופול של הקורבן ולכן הצורך הוא להניח כי הצד שני משקר ואינו אומר את האמת. ולכן הסוגיה של הסכסוך הישראלי, הינו סכסוך שמבוסס לאומי שמבוסס כסכסוך דתי ואין הוא סכסוך חילוני כמו שכולם רוצים להגדיר אותו. אכן הפלטפורמה של המדינה, בעולם היהודי וגם בעולם האסלאמי, הינה חילונית ולכאורה אין הפרדה בין דת ומדינה, אבל הלכה בכל התפיסה של היהדות וגם האסלאם מתקיימת הפרדה בין הפונקציה של השליט כתור דמות שלטון חילונית שאמורה לחוקק חוקים ביחס אל חיי היום יום ושל המדינה, בעוד שתפקידם של אנשי הדת הוא להיות פרשני החוק הקדוש ביחס אל המציאות העכשווית.

כדי לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי יש צורך להתייחס אל השאיפות של התנועה הציונית היהודית אל מול אלו שהעולם המוסלמי וכיצד יש צורך לפתור את הסכסוך בין שתי תנועות הלאום הדתיות האלו, שבו אף צד לא לוקח בעלות מלאה על העבר ועל הרדיפות של כל צד רוצה להוכיח את עצמו כתור קורבן אידאלי. היות והיהודים לא יכלו אלא להגיע לארץ ולא היה שום פתרון היסטורי אחר וזאת בשל הרעיון הלאומי הגלום בתוך הדת היהודית, כתור דת לאום אתוסית.

נכתב בירושלים

ל בכסלו התשע"ה

נר שישי של חנוכה.