מחירות לעצמאות

“Only barbarians are not curious about where they come from, how they came to be where they are, where they appear to be going, whether they wish to go there, and if so, why, and if not, why not”. (Isaiah Berlin)

חג הפסח, הינו סיפור המסגרת של הלאום היהודי, (אני לא נכנס לסוגיה האם יציאת מצרים התקיימה או לא), אבל הסיפור הזה הינו המסגרת המכוננת של העם היהודי, היות והוא מהווה את נקודת האפס ביצירה של הזהות היהודית, כזהות של לאום ולא של דת. היהודים כתור יהודים הצליחו להנכיח, לכל מארחיהם השונים במדינות שהם היו בהם, כי הזהות היהודית הינה זהות שהופכת את היהדות ללאום וזאת על בסיס אותו זיכרון קולקטיבי, שאכן היהודים מהללים את האל על זה שהוציא אותנו ממצרים מבית עבדים ולכן רעיון זה מונח בכל טקס יהודי, באשר הוא.

הגדת ראשי הציפורים

הגדת ראשי הציפורים-מקור ויקיפדיה

הציווי של ההגדה, והגדת לבינך, מחייב את האדם ואת הקהילה לזכור את העבר, אבל הוא מעניק להם את האפשרות של מתן פרשנות אישית על הסוגיות שקשורות בזהות של העם היהודי ואלו מורכבות ביסודן מסיפורים קטנים, אלו הם הסיפורים האישיים הנשזרים בזהות הלאומית של העם היהודי. הצורך לספר, מחייב את האדם את לזכור. אכן אין זה זיכרון מושלם והוא שונה מהזיכרון הקולקטיבי, אבל הוא חלק מאותו זיכרון, כי הסיפור הזה שזור בסיפור הגדול ואין הוא יכול להילחץ ממנו. הסיפור היהודי הוא סיפור של אומה גדולה, אבל באותה נשימה הוא גם הסיפורים הקטנים, שמסתתרים מאחורי התמונות, הציורים, ההגדות שנוצרו במשך שנות יצירה רבות. מכאן סך כל היצירה היהודית הינה אדירה ובשביל אומה, שמרבית הזמן היתה חסרת מולדת דווקא יצרנו לא מעט. דברים אלו באים לידי ביטוי במהות של החברה הישראלית, שלכאורה הינה חברה חילונית, אבל הלכה למעשה מרביתה הינה חברה מסורתית, שמכבדת את העבר שלה וזאת כדי לנסות ולקשור את מהות של הסיפור האישי אל הסיפור הגדול.

כרזה לקונגרס הציוני החמישי-ליליין, אפרים משה-ארכיון בצלאל

כרזה לקונגרס הציוני החמישי-ליליין, אפרים משה-ארכיון בצלאל

חג הפסח, בעיני פותח את שלושת השבועות המהותיים של החברה הישראלית, אם בתחילה יש לנו את פסח כתור חג החירות, ישנו מעבר חד אל יום השואה, שמדגים את המדרש מירושלמי מסכת סוטה ה ד "בשעה שעלו אבותינו מן הים ראו פיגרי אנשים חטאים שהיו משעבדין בהן בפרך בעבודה קשה וכולם פגרים מתים מושלכים על שפת הים. ביקשו לומר שירה ושרת עליהן רוח הקודש. ואפילו קטן שבישראל היה אומר שירה כמשה".  השירה היא לא על המוות של פרעה ושל המצרים, אלא על הפדות של נפשנו, אלא פדות על ההצלה של העם היהודי. מכאן עולה הרעיון, של " מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני" (בבלי מסכת מגילה, דף י' עמ' א) השאלה שאלוהים מציב בפני המלאכים, איך אני יכול לשמוח על המוות של הברואים שלי, אפילו אם הם רשעים גמורים, האם יש צורך לשמוח לאיד אחרי ניצחון? אכן, השירה של בני ישראל, היא הרצון לשמוח על המפלה של האויב, אבל האל שאמור להיות מעל התפיסות האלו מנסה להציב רמות מוסר גבוהות יותר.

כאן, עולה השאלה ההיסטורית, האם ישנה גרמניה אחרת, או האם אפשר לסלוח על המעשים של העם הגרמני ועוד המון שאלות מוסריות אחרות, הקשורות בסוגיה הזאת. לדעתי אין תשובה חד משמעתית בסוגיה הזאת ולא ניתן לתת תשובה שכזאת, אבל הלכה למעשה הזיכרון של השואה מתחיל להיות מעומעם, בגרמניה וגם בישראל. כל יום מתים אנשים שלקחו חלק במכונת ההשמדה הגרמנית, באם הם נתפסו ובין אם הם לא נתפסו וגם מספרם של ניצולי השואה הולך ופוחת אבל השאלה שלי איך הרע האנושי עדיין נשאר? ואותו זיכרון של השואה משתנה ומתעצב מחדש, אני לא יודע איך הוא ייזכר בעוד חמש שנים מהיום, אבל הוא יהיה שונה מהזיכרון, שאני הייתי ילד.

החלק השלישי של שלושת השבועות המקודשים הוא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל והשילוב שלו ביום העצמאות. העיצוב של לוח הזיכרון הישראלי, החלק שמדבר על חירות ישראל. בעיני זאת שירת ההודאה, ששרים בני ישראל  על הפדות ועל המדינה שיש לנו. על הקורבן הגדול שאנחנו, שילמנו ואנחנו משלמים, כתור חברה יהודית חופשית. האתגרים הגדולים שעומדים בחלקנו היום, לא פשוטים מאלו של אבותינו להקים מדינה עצמאית וחופשית ואיזה חברה אנחנו רוצים. לדעתי אנחנו צריכים ללמוד לעבוד אחד עם השני, עם שהימנון שלו הוא התקווה לא יכול להרשות לעצמו להיות כזה מפוחד ומיואש, ולהמשיך לחיות עם תסביך מצדה. כן, על חרבנו נחיה ועל חרבנו נמות ויהודה נפלה באש ויהודה תקום באש. אבל, השאלה איך אנחנו מקיימים בדרך חברה שהיא פלורליסטית, באותה נשימה, זאת השאלה מהותית שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו וזה הוא חובנו כתור חברה, לאלו שהקימו את המדינה עצמה.

אנשים רוקדים הורה לאחר החלטת החלוקה-לע"מ

אנשים רוקדים הורה לאחר החלטת החלוקה-לע"מ

נכתב בכ"ז בניסן

ירושלים.

שלוש יריות בחזה שרצחו את השפיות הישראלית

ב-4 ל-11 1995 נשמעו שלוש יריות שפלחו את חזהו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, שלוש יריות נדרשו כדי להרוג את השפיות הישראלית. המעניין הוא שמספר ימים לאחר התאריך של רצח רבין, חל התאריך של ליל הבדולח (Kristallnacht) שהוא התאריך הרשמי של איבוד השפיות הגרמנית. שלוש יריות הכניסו את החברה הישראלית לטראומה קשה, שלושת היריות הללו נעשו על ידי אדם חובש כיפה מאמין באלוהי ישראל וזה קידש את ערך האדמה על ערך החיים. שלוש יריות זה מה שהיה צריך להרוג את השפיות הישראלית.

1450249_439365019503178_1851112948_n

מאז מים לא רבים אבל גם לא מעטים זרמו בירדן (ובאיזה נחל שתרצו בארץ) והשיח הישראלי הפך להיות יותר ויותר, פוגעני. לדעתי האשמה נופלת על שני הצדדים, גם על הימין וגם על השמאל, הימין שנמצא היום בשלטון כבר יותר משלושה עשורים עם שתי הפסקות קצרות מאוד; האחת של ממשלת רבין והשנייה של ממשלת ברק; עדיין ממשיך לחשוב שהוא המותקף והוא עדיין סובל מפחד שהשלטון יחמוק מידיו. מאידך השמאל שכבר איבד את השלטון עדיין חושב שהוא השולט והמכתיב העניינים בחברה. שני המחנות לא מסוגלים לקבל את הביקורת של הצד השני ובמקרים רבים הם מייצרים דו שיח של חרשים. אף צד לא מחפש את הסליחה של הצד השני, אם על צייד המכשפות שהשמאל ניהל לאחר רצח רבין והימין לא מחפש לבקש סליחה על חלקו בהסתה נגד ראש הממשלה רבין ז"ל.

1383824_10152362096942907_1954318406_n

מעניין שגם רצח רבין וגם ליל הבדולח קרו בתקופה של הסתיו, תקופה בה הדברים ההזויים באמת קורים, הימים מתחילים להתקצר והלילות מתחילים להתארך, זהו סוג של דכדוך שיורד על כולם. במקום לחפש אשמים אולי כדי לחפש את הדרך לפעול ביחד לטוב ולרע ולדבר על הסטאטוס קוו שכל דור ודור משתנה וזאת בהתאמה לצרכי החיים של אותו דור; הגרמנים שלמדו מהטעויות של השואה ושל מלחמת העולם השנייה, השכילו לנסות ולייצר את אותו סטאטוס קוו משתנה. אז שלוש יריות בחזה הרגו את השפיות הישראלית, אבל אולי הגיע הזמן להחזיר אותה אלינו בחזרה ולא ליפול אל זרועתיו המאיימות של דיכאון החורף.