ברבור שחור או לודיט לבן

"Those who have ever valued liberty for its own sake believed that to be free to choose, and not to be chosen for, is an inalienable ingredient in what makes human beings human" -Isaiah Berlin

לאחר הבחירות בארה"ב,  אחד החברים הטובים שלי ברשת הפייסבוק. אמר כי הניצחון של טראמפ היה סוג של ברבור שחור. המונח של ברבור שחור, מהתפיסה בעבר כי כל הברבורים הם לבנים, אבל בעידן התגלויות של המאה ה-17, התגלה כי ישנם ברבורים שחורים ביבשת אוסטרליה; מהסיבה הזאת מטבע הלשון, מתייחס לסוגיה כי מדובר באירוע יוצא דופן ובלתי צפוי ולכן יש לצפות שלא כל הברבורים יהיו לבנים. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות היסטוריות הקשורות ברבורים שחורים והדוגמא הטובה ביותר הינה, התנצרות של קונסטנטינוס, הינה דוגמא לאירוע יחיד בעל משמעות עצומה הקשורה בפסיכולוגיה האישית של היחיד, שזה אינו מציית לחוקי הסתברות ההיסטוריים ולזרמים ההיסטוריה עצמם.

ראשו של קונסנטינוס הגדול מקור ויקיפדיה

התנצרות של קונסטנטינוס לאחר קרב גשר המילביוס ב-28 באוקטובר 312; ובקרב קונסטנטינוס מנצח את הקרב על ידי חריטת הסימון של כי רו, שלימים יוגדרו כתור ה'כריסטוגראם' (האות הקדוש או צלב קונסטנטינוס), יכול להיות שמדובר בסמל פגאני שקיבל משמעות נוצרית. התהייה המרכזית הינה, מדוע קונסטנטינוס מתנצר. המקורות הנוצריים מספרים, שאפילו את אמו שלקונסטנטינוס (הלנה) תהתה מדוע הוא בחר להתנצר. ידוע שקונסטנטינוס ואביו היו עובדי אלילים ובתקופת הרדיפות הנוצרים של הקיסר דיוקלטיאנוס, הם לא רדפו את הנוצרים שהיו באזור שלטונם. אפשר למצוא מספר הסברים: יכול להיות, כי קונסטנטינוס חש בחושיו המחודדים כי הנצרות תעזור לו לגבש את שלטונו. קשה לקבל את הטיעון הזה, היות והנוצרים באותה תקופה היו מיעוט זעום באוכלוסייה של האימפריה ובנוסף הם סבלו מרדיפות ופילוגים פנימיים. סברה נוספת, הוא הושפע מנוצרים שהיו בפמלייתו האישית. לחילופין, קונסטנטינוס זיהה את ישו כתור אל השמש שאותו הוא עבד. ההסבר המניח את הדעת, הינו כי יריביו של קונסטנטינוס, נהנו מתמיכה של חוזי עתידות האליליים של רומא והם ניבאו לו רעות. קונסטנטינוס, ניסה לחזק את לב חייליו על ידי אימוץ אלוהות אחרת שהאותות אינם קשורים אליה וחסדיה נתונים בלא קשר אל פולחן האלים.

מטבע שעליו מוטבע הכי רו של הקיסר מנגניוס משנת 352 לספירה-מקור ויקיפדיה

הבחירה של קונסטנטינוס בדת שאיננה נוגעת לחייהם של תושבי האימפריה לא היתה מסוגלת ליצור סחף, כמו שיצרה התנצרות שלו והוא היה נאלץ לכפות תפיסות העולם האלו על התושבים של האימפריה. קשה לפקפק בהתנצרות של קונסטנטינוס, החל מהענקת האדיקט של מילאנו משנת 313, בה הנצרות מוכרת כתור דת רשמית וזאת כהכרת טובה של הסיוע האלוהי שניתן לקונסטנטינוס בעקבות קרב גשר המליביוס. בנוסף, קונסטנטינוס דאג להקים במימונה של המדינה הרומית, הוקמו מבנים מפוארים בערים שונות אל מול הכנסיות הצנועות ובצורה הזאת הנצרות הפכה להיות הדת של האליטה המדינית. לכן, קשה לפקפק באמונה של קונסטנטינוס באל הנוצרי, זה דיון לפוסט אחר-אבל עדיין לא ניתן להבין את הסיבה להתנצרות במלואן. אבל מכאן אפשר לטעון כי מדובר, בסוג של ברבור שחור.

מימ המבוסס על דמותו של הקיסר יוסטיניאנוס, הנמצא בסן ויטלה בראוונה.

אחד המאפיינים של הבחירות בארה"ב הינה הבחירה על פי מפתח אלקטורטים, התפקיד של השיטה הזאת, מבוסס על התפיסה של מאזנות ובלמים שמתקיימים בחברה האמריקאית. בצורה הזאת הקול של האדם שגר בפריפריה שזאת הומוגנית ואחידה ובעוד שהערים השונות, הן יותר הטרוגניות ורק בשל ההגירה המסיבית שהיא מקבלת ובנוסף, בשל גורמי משיכה ודחיפה שמתקיימים אליהן מן האזור הכפרי. היכולת של טראמפ לתקשר עם המוני אנשים שזנחו על ידי הממסד הפוליטי בשלושת העשורים האחרונים. בו הם הרגישו שהחברה המערבית 'שכחה' אותם והם היו בשר התותחים בתפיסה הכלכלית הנקראת 'ניו ליברליזם'. תפיסה זאת מבקשת להוציא את הממשלה מן הספירה החברתית והיא מאמינה ביד החופשית של אדם סמית'. לכאורה היא מבקשת להעניק לאנשים רבים את האושר הגדול ביותר וזאת על ידי הבחירה החופשית ואם הצלחת אז הצלחת ואם לא אז כנראה לא הגיע לך, בעיני זאת תפיסה מאוד פרוטסטנטית, שמבקשת לייצב את המצב בעולם בהסבר דטרמיניסטי למצב שבו הוא נמצא ולהאשים אותו ואין זולתו נושא באשמתו.

אנשים רבים בחברה האמריקאית הרגישו כי ארה"ב איננה גדולה יותר, כפי סיפרו לה. הם הרגישו למה הם צריכים לממן את ההגנה של מדינות אחרות, בעוד שבאזורים שלהם ישנה אבטלה גדולה והצעירים עוזבים לערים הגדולות. ההצלחה של טראמפ היתה היכולת שלו לתקשר עם אותם אנשים במדינות המפתח שהרגישו שהם נזנחועל ידי החברה האמריקאית, אם בשל התעסוקה. זאת לא היתה בחירה בין שני נציגים שונים כל כך בעליל, האחת הינה קילנטון שזוהתה עם הקשרים של הון שלטון. בעוד טראמפ הציג אותו כתור האדם הפשוט שלא היה קשור לאף אחד היות והוא בעל יכולת לממן את מסע הבחירות שלו בעצמו והוא גם שייך לאותה אליטה, שלומדת ומחנכת את ילדיה באותה באוניברסיטאות השונות של ליגת הקיסוס.

זהו מרד הלודטים (אסור להגיד מלחמת מעמדות לאחר נפילתה של ברה"מ רק שתדעו), שביקשו לא להישאר מאחור אלא לקחת חלק במשחק, הרגשת החנק של אותם אנשים, בה הזהות שלהם נאלצה לוותר עבור אחרים; דבר זה לא תרם עבור הדימוי של קלינטון. מאז המשבר הכלכלי הגדול של שנת 2008, ניתן להבחין מערכות הבחירות, היו מבוססות על בסיס הצבעת מחאה מסוג כזה או אחר. הבחירה של הנשיא אובמה היתה הצבעת המחאה של השחורים, אז הבחירה של הנשיא (הנבחר) טראמפ היתה הצבעת מחאה של הלבנים ושל מעמד הביניים שהלך ונעלם בעקבות השינויים של הכלכלה הניו ליברלית, שלא העניקה להם את המחסה הנדרש, אלא היא קידמה בתוך מארג של חוקים את הרעיון של החירות השלילית בצורה קיצונית, עד שזאת הפכה להיות חירות חיובית קיצונית לצד השני.

אחרי שפרסנו את היריעה על הסיבות לניצחונו של טראמפ, השאלה שלי האם הוא כל כך רע? התשובה שלי היא לא. באחד הדיונים שלי באותה רשת חברתית מפורסמת אמרתי לחבר אחר, שלא משנה מי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב, התהליך התחיל בעוד שהילרי היתה משככת את התהליך טראמפ יאיץ אותו. התוצאות של הבחירות הללו וגם התוצאות של הברקזיט, יחייבו פסק זמן מאוד ארוך מהתפיסה 'הניו ליברלית', שיש צורך להתייחס אל כוחות השוק; אלא נהפוך הוא ישנו צורך להתייחס אל הסוגיה של התפיסה הקבוצתית של האנשים ולתכנן את הצעדים של הכלכלה ובצורה הזאת לתקף את הסכם האזרחות שנחתם בין הפרט ובין המדינה, שזאת מעניקה לו את ההגנה הנדרשת תמורת התשלום של המיסים השונים; הסכם זה החל במאה ה-13 עם החתימה של המאגנה כרטה והמשיך עם הסכמי הפריבילגיום השונים בין השליטים השונים באירופה עם הערים השונות. הסכמים אלו, הביאו להפיכת המצב בו הפרט הינו נתין הופך להיות אזרח ונוצר מצד של חוזה, בו לכל אחד מהצדדים ישנו זכויות וחובות.

דברים אלו יחייבו את הממשל של הנשיא (הנבחר) טראמפ להשקיע יותר בתשתיות של ארה"ב וזאת על חשבון יחסי החוץ שלה. המורשת של הנשיא אובמה תהיה זאת לא של פרס נובל לשלום, אלא של התבדלות של ארה"ב והפיכתה למדינה שאיננה תלויה אנרגטית במדינות אחרות וזאת כהמשך המדיניות של הממשל האמריקאי, עוד מתקופתו של הנשיא בוש הבן. דברים אלו יחייבו שינוי במהלכי החשיבה של התפיסה של הגלובליזציה, שזאת התבססה על השליטה האמריקאית ובמיוחד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה בפרט. היציאה של ארה"ב מתוך המעורבות של סכסוכים ברמה הבינ"ל תוביל, אולי להתחזקותו של האיחוד האירופאי וההבנה שלא ניתן לנהל מדיניות ניו ליבראלית, אלא תידרש עבודה צוותית של כל המדינות באיחוד עצמן ועוד חזון למועד. הרצון של הנשיא (הנבחר) טראמפ להפוך את אמריקה גדולה אולי תשיג את התוצאה ההפוכה, אבל זה תלוי בהרבה דברים, כמו הצורך בהגירה ובעוד כמה דברים שהם נדרשים לפוסט אחר ובמיוחד לאחר מאה ימי עבודה של הממשל שלו.

המרחב של המזרח התיכון ושל ישראל הלכה למעשה, מדיניות התבודדות של הממשל של הנשיא (הנבחר) טראמפ תהיה של התכנסות פנימה ואי התערבות במלחמות מיותרות. הערכתי שטראמפ, ייתן לנשיא רוסיה פוטין את הזכות לנסות ולהגיע להסדר בסוריה וזאת על חשבון ניסיונות של רוסיה להגיע להישגים במה שקורה באוקראינה. רוסיה שסובלת מבעיות דמוגרפיות מאוד קשות ומצד שני, כל העבודות של הידיים הבלתי מיומנות של בערים הגדולות ברוסיה (ובמיוחד במוסקבה) נעשות על ידי אנשים מוסלמים. הנשיא פוטין נאלץ מצד אחד לשמור על נמל המים החמים שלו, במזרח התיכון בעיר טרטוס. הפעולות של הנשיא פוטין במזרח התיכון, הינם של ניצחון פיראוס. לא משנה איך הוא מנצח הוא המפסיד הגדול –  אבל הוא לא יכול להודות בזה ובמיוחד עם האמריקאים, יתנו לו להילחם לבד בדעא"ש. האינטרס היחידי של רוסיה הוא להגן על איראן ועל המדינות הקשורות אליה, אבל לא בטוח שאיראן תרצה להיקשר לרוסיה כל הזמן הזה, אבל חזון למועד כמו שנאמר. טורקיה שגם רוצה להחזיר עטרה ליושנה ובמיוחד לאור הפיכת הנפל שהיתה שם לפני כמה חודשים. הצורך של הנשיא הטורקי ארדואן למצב את עצמו כתור יורש לבית עות'מאן (במיוחד שהיורש היחיד לשושלת נפטר לפני כשנתיים) ולכן ניתן לפרש את המדיניות שלו בצורה הזאת.

לאור הדברים הללו, מדינת ישראל כיום לא נמצאת במצב של איום מתמיד ובמיוחד לאור הרצון של מדינות ערב השונות לקיים איתה קשרים; בכל מיני רמות ובכל מיני צורות. אחד הדברים הטובים, של האיום של דעא"ש והאיראני על מדינות ערב השונות, הינה החיזוק של היצירות הלאומיות המלאכותיות של המאה העשרים לאחר מלחמת העולם הראשונה והן מדינות ערב. אכן, ערב האביב הערבי, הלאומיות במדינות אלו הפכה להיות שלדים מחלידים. אבל, העלייה של האסלאם הרדיקלי, אפשרה להם לחדש את הזהות הלאומית שלהם. אבל הדבר החשוב ביותר, הוא שעיצוב של הלאומיות הזאת, נבנה על פי צרכים מקומיים ולא על פי חיפוש של אויב מדומיין כדוגמת ישראל. בשילוב, עם התכנסות של ארה"ב והורדת הסיוע (אינשאללה, במהרה בימנו אמן), תביא לגמילה לא פשוטה;שבסופה נעמוד על הרגלים, שנוכל לחזק את המעמד שלנו כתור אומה שמחדשת את ימיה.

לדעתי זה יהיה הפתעת הברבור השחור

אז שתהיה שנת סוס שמחה לכולם

ירושלים

ט"ו במרחשון

16 לנובמבר 2016 למניינם.

 

מהות האדיאל שהוא קו עגול וסגור

"It has been said that man is a rational animal. All my life I have been searching for evidence which could support this". (Bertrand Russell 1872-1970)

על פי תפיסתו של ישעיהו ברלין, האידאל האוטופי בתפיסה המערבית, הינו תפיסה סטטית של מהות האמת. ראייה זאת נשענת על שלוש רגליים: האחת לכל שאלה המהותיות חייבת להתקיים תשובה וזאת התשובה היחידה שמתקיימת; השנייה, כדי להגיע לתשובה זאת חייבת להיות מתודה אחת והיא העיקרון הבסיסי ולא ניתן להטיל בו בספק; השלישית. כל האמיתות הללו, אמורות להשתלב זו בזו וזאת כדי לייצר סוג של הרמוניה קוהרנטית אחת וזאת להגיע אל האוטופיה השלמה והקוהרנטית, או לפחות לנסות להסדיר את הסתירות ביניהן וזאת בשל הנצחיות של אמיתות אלו ותפקידו של הפרט לחשוף אותן ולחיות לאורן. מהותה של התפיסה הזאת, נובעת מהתפיסה כי טבע האדם הינו נצחי ואוניברסלי; ההיסטוריה הינה תהליך של קידמה, שאמור לחשוף את האמת, שבסופו של התהליך תיווצר אוטופיה שהינה חסרת סתירות. האוטופיה הזאת תהיה חסרת היסטוריה, היות וכל שינוי ממצב זה, הוא שינוי לרעה.

מכאן, מהותה של חשיפת האמת האוטופית, הינה סוג של הרס ההיסטוריה וזאת בשם צעידה אל אידאלים אוטופיים ובצורה הזאת ישנו הרס של המהות של הקדמה היות והערכים שהיא אמורה לייצג נעלמים, בצורה התהליכים ההיסטוריים, מצוירים כסוג של גל חורבות אחד. שהסיבה המרכזית שלו הינו לייצר סוג של גן עדן עלי אדמות וזאת על ידי כפייה של תפיסות עולם, הרג וחורבן. בצורה הזאת האוטופיה חסרת הסתירות, אינה מתקיימת. מכאן צומח הצורך לפשרה ושיווי המשקל בין האמיתות והחירויות המתנגשות אחת בשנייה. זאת תמצית ההכרה, שאין אדם שאינו חף מטעויות ואין התקיימות של אמת נצחית אחת. הטיעון של כל אוטופיה, הינו כי כל הערכים של בני האדם הינם זהים, ביסודה הינה טעות. אכן מתקיימים מספר ערכים אנושים אובייקטיביים וכל חברה מכילה בתוכה פרשנות חדשה לכל אותם ערכים וזאת בהתאמה למציאות המתקיימת. התנגשות והסתירה שנוצרים, לא רק בין חברות שונות לאורך ההיסטוריה האנושית, אלא גם בתוך הערכים השונים באותה חברה, הדוגמה הטובה ביותר הינה התנגשות מה הם הגבולות, שבין ערכי החירות ובין ערכי השוויון, בחברה המערבית. אין זה אומר שערך אחד הוא טוב יותר מהשני, אלא שיש יותר מתשובה אחת נכונה וזאת אמורה להתקיים בקונטקסט מסוים.

המרחב המזרח תיכוני נמצא במצב של כמעט כמאה וחצי של סכסוכים דתיים מרחביים, אם בשל הרס המבנה החברתי של האימפריה העות'מאנית, שאחד השיאים שלה הינה מלחמות הבלקן שהחלו בשנת 1912 ועד עצם היום. המרחב, שהיה ישות אימפריאלית בעל זהות דתית, נשבר לרסיסים בעלי זהות דתית ואלו מצידם לוו בטרנספר של אוכלוסיות רבות שאחת הדוגמאות הטובות הינה הגירוש של יוונים דוברי תורכית ליוון והגירוש של תורכים דוברי יוונית לתורכיה, לאחר מלחמת העולם. השינויים החברתיים של שבירת המסגרות החברתיות שאפיינו את החברה העות'מאנית לוותה, בסדרה של התנכלויות לקבוצות המיעוט השונות ובמקרים קיצוניים הופעלו כוח ממשי שהביא לאותו גירוש. אחת הבעיות המרכזיות, שצופה מהצד שמסתכל על המזרח התיכון, רואה את חוסר ההיגיון המרחבי, בו חברות שונות במרחב שנלחמות אחת בשנייה וזאת ללא הסבר רציונלי עבור אותו צופה מערבי, היות ואותו צופה מערבי מתייחס בצורה שולית את הדת כתור סמן לאומי המבוסס על אתוס מסוים ואת הרעיון של האתנוס, שזה מגולם בפרשנות האישית של כל קבוצה במרחב אל האתוס המרכזי.

אותו מתבונן מערבי מתעלם התפיסה כי גם היהדות וגם האסלאם הינן דתות אתוס לאום, שמאפשרות את חופש הבחירה האם להיות חבר באותה קהילה. אכן, טקס הכניסה אל הקהילה ביסודו הוא דתי אבל הוא רגע מכונן, מעין שנת אפס ואין היא מחייבת לידה אל תוך הקהילה, אלא היא פרי בחירתו האישית של אותו מאמין. אחד המאפיינים, המעניינים הוא שהפרט איננו חייב להיות מאמין באלוהים או באללה, אבל הוא מזדהה עם העבר ההיסטורי והסיפור ההיסטורי הגדול של אותה חברה. גם כאשר אותו פרט מבקש לעזוב את הקהילה, גם ביהדות וגם באסלאם, מתייחסים אליו כאל אדם שמת ואין הוא חלק מאותה חברה יותר. דברים אלו משתקפים בדבריו של ישעיהו ברלין, שבו אדם מזהה את עצמו כשייך אל הקהילה היהודית, הינו יהודי גם אם אמו איננה יהודיה ואיננה גיורת  (We should make a man to be a Jew, if he were in most respects identified with a Jewish community, despite the fact that his mother may be an unconverted non-Jewess), כאשר זה ענה לדוד בן גוריון בסוגיית מי הוא יהודי.

התעלמות מהסמן דתי של החברות השונות באימפריה העות'מאנית, היה זה שאפיין את מהות הסכסוכים השונים של החברות השונות ובמיוחד בזה של התנועות הלאומיות שאימצו חלקים את התפיסות הדתיות וניסו להעניק להם דפוסים מקומיים. גם התנועות הלאומיות בעולם הערבי שניסו לנכס לעצמן את את הזהות האסלאמית כחלק מאותה תפיסה.

הניסיון לבנות זהות ערבית או תורכית כתור זהות על לאומית ובמיוחד תוך חיקוי אירופאי של אתוסים חברתיים וזאת כדי לנסות ולבנות זהויות חדשות על בסיס תפיסה פרעונית, פינקית או ישראלית, שאמורה היתה להכיל את המיעוטים השונים, אבל כל אלו נדונו לכישלון. הסיבה לכך, הינה כי הזהות המרכזית, הינה זהות דתית, שבה הסמן הדתי (יהודי, מוסלמי או נוצרי) הינו מהות, שממלאת את הזהויות המרכזית של הפרטים השונים בחברה. אלו הן זהויות שמבוססות על מבנים חברתיים השונים שעיצבו את החברות השונות שהיו במרחב המזרח תיכוני ואלו היו תחת שליטה אימפריאלית עות'מאנית. לאחר נפילתה של האימפריה העות'מאנית, הקשרים בין המשפחות השונות נקטעו היות והיכולת התנועה וזרימת הרעיונות  נפסקה עקב היצירה של גבולות שלא היו קיימים קודם, ובנוסף הגבולות של מדינות המזרח התיכון הם גבולות ישרים שנעשו במשרדי המושבות השונים של האימפריות הזרות.

דברים באים במשנה תוקף ביחס אל התנועה הציונית, שהינה ביטוי לסוג של חילוניות של היהדות, התנועה הציונית היתה זאת שעוצבה, ביסודה באזורים בעלי זהות אימפריאליסטיים, בהם הזהות היהודית, אם תחת השלטון האימפראלי הצאריסטי או האימפריות של מרכז אירופאי (שכלל בתוכו את האימפריה האוסטרו-הונגרית ואת האימפריה הגרמנית). אכן, הציונות שאפה לחילוניות של החברה היהודית אבל הלכה למעשה השתמשה בזהות הדתית כתור זהות אתוסית וזאת כדי לאחד את היהודים. תפיסה זאת באה במיוחד לאחר הקונגרס הציוני השישי (1903), הידוע בשם קונגרס אוגנדה ובו הרצל חותם את הקונגרס בהצהרה הנאמנות האפשרית כפי שהיא נוסחה בספר תהילים (קל"ז: ה-ו) "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ – תִּשְׁכַּח יְמִינִי! תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי!"

החיים במדינת ישראל, אינם חיים של עם במובן האתני, אלא מדינת ישראל הינה הגשמה של הרעיון הלאומי וזה התפרש על גבי שרשרת הדורות. התפיסה הלאומית, כי שהיא באה לידי ביטוי ביהדות, העניקה בנוסף לרעיונות ליברלים נוספים, (כמו: הרעיון שכולם כפופים לחוק ולא משנה מעמדך האישי, הרעיון של הפרדת דת ומדינה ועוד), שאומצו על ידי התפיסות הליברליות האירופאיות וזאת, כניסיון למצוא פרשנות חדשה למציאות שלאחר מלחמות הרפורמציה והמציאות של החיים במדינה פרוטסטנטית.

אחד המאפיינים של הסכסוכים המרחביים, הינם סכסוכים שמבוססים על התקרבנות מתמדת, במיוחד מצידם של השחקנים השונים במרחב, כל צד שולל את הצד האחר ובמיוחד של הגדרה העצמית שלו וזאת כדי לשמור על המונופול של הקורבן ולכן הצורך הוא להניח כי הצד שני משקר ואינו אומר את האמת. ולכן הסוגיה של הסכסוך הישראלי, הינו סכסוך שמבוסס לאומי שמבוסס כסכסוך דתי ואין הוא סכסוך חילוני כמו שכולם רוצים להגדיר אותו. אכן הפלטפורמה של המדינה, בעולם היהודי וגם בעולם האסלאמי, הינה חילונית ולכאורה אין הפרדה בין דת ומדינה, אבל הלכה בכל התפיסה של היהדות וגם האסלאם מתקיימת הפרדה בין הפונקציה של השליט כתור דמות שלטון חילונית שאמורה לחוקק חוקים ביחס אל חיי היום יום ושל המדינה, בעוד שתפקידם של אנשי הדת הוא להיות פרשני החוק הקדוש ביחס אל המציאות העכשווית.

כדי לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי יש צורך להתייחס אל השאיפות של התנועה הציונית היהודית אל מול אלו שהעולם המוסלמי וכיצד יש צורך לפתור את הסכסוך בין שתי תנועות הלאום הדתיות האלו, שבו אף צד לא לוקח בעלות מלאה על העבר ועל הרדיפות של כל צד רוצה להוכיח את עצמו כתור קורבן אידאלי. היות והיהודים לא יכלו אלא להגיע לארץ ולא היה שום פתרון היסטורי אחר וזאת בשל הרעיון הלאומי הגלום בתוך הדת היהודית, כתור דת לאום אתוסית.

נכתב בירושלים

ל בכסלו התשע"ה

נר שישי של חנוכה.

 

מחשבות ערב יום כיפור

רציתי לכתוב על קללה סינית עתיקה קללה סינית מעניינת, שאומרת 'מי ייתן ותחייה בתקופה מעניינת' אכן אנחנו חיים בתקופה מעניינת. אבל אלו הם ימים לפני יום כיפור, אני אכתוב כמה מילים על יום כיפור, אני לא הולך לבית הכנסת אבל אני נוהג לצום מידי שנה, הזמן היחיד שאני הולך לבית הכנסת, הינו לאמירת ה'יזכור' על הורי, בשבילי יום הכיפורים הוא יום להסתכלות פנימה ולהרהור פנימי, סוג של מדיטציה אישית ובמיוחד בירושלים, ששם התנועה נעצרת לאט לאט והשקט שוקע לאיטו, כמעין תוגה פנימית של הסתכלות.

אפשר להבחין, שמאז מלחמת יום הכיפורים (או מלחמת אוקטובר 1973), מדינת ישראל נמצאת בסוג של כאוס של טירוף חושים ובמיוחד של הלכאה עצמית וזאת בסוג של פלורליזם ליברלי, שבו כל מחנה מגייס את הקיצונים שבו לתפוס את הבמה המרכזית. הלכה למעשה מלחמת יום כיפור נגמרה בניצחון ישראלי מבחינה צבאית חד וחלק; סוג הניצחון הזה נקרא ניצחון פירוס, ההפסד הגדול של מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים, נאמר בצורה מאוד פשוטה על ידי נשיא מצרים אנוואר א(ל)-סאדאת, "…כי מצרים איבדה לילה של ילודה וישראל איבדה דור שלם של בנים…".

העלמותו של אותו דור של בנים השאירה חלל עמוק בחברה הישראלית, במיוחד לאחר אותה מלחמה כל המתחים ובמיוחד המתחים העדתיים, שדוכאו וזאת בשל בניית מארג ייחודי חדש, כמקלעת כיסא נצרים שמרבית מדינות המזרח התיכון בנויית ממנו החל להיפרם בצורה חזקה מאוד והוחזר אל השבטיות שמאפיינת מדינות רבות בלבנט וזאת בשם ליברליזם, פלורליזם ונאורות חברתית, שהובאו מאירופה. אבל התהליך הליברלי שהופל ובמיוחד משנת 1977, לאחר מהפך לווה בלעג אל כל הדברים שנתפסו כישניים וממלכתיים וזאת מבלי לבנות מארג אחר.

זה הוביל לבנייתה של פוליטיקה של שבטיות ואם אני לא נכנס לאותו שבט (ואני תמיד טוען שאני קלטי אם זה עוזר לכם), אז אולי אתה נמצא בשבט הנגדי וזה מסוכן כלפי ובצורה הזאת נוצר עולם של שחור-לבן, צודק או לא צודק וזאת תוך הצדקה של שוק הדעות החופשי הליברלי, שהוא צודק והמוסרי ביותר (ומוסר בעיני זה סוג של דג טעים בצלחת שלי). דבר זה הביא להתנתקות של האליטות החברתיות מן התחייבויות שלהן ביחס אל החברה עצמה בטיעון שאין זה תפקידי לדאוג לאחרים; בצורה הזאת אין הן מאפשרות לקבוצות של אנשים להיכנס מחדש אל אותה חברה ואלו יכולים לפרוץ אליה בצורה של אלימות ושבירת המבנים החברתיים של אותה חברה ויצירת כאוס, וזאת במקום בדרכים שאינן אלימות וכל הצדדים יכולים להרוויח ממנה; אבל לדעת אותה אליטה הדרך היחידה לשימור אותן מסגרות חברתיות היא על ידי הפחדה של אותה חברה ודמוניזציה של האויב החיצוני וגם של האויב הפנימי.

הפסוק בספר שופטים (י"ז: ו) "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה"; הפסוק הזה חוזר מספר רב של פעמים והוא מראה את המצב של האנרכיה, שבו השלטון המרכזי מנותק מהיכולת לשלוט באמת ולעשות את תפקידו, שבו כל אחד מספר את האמת שלו ומה לעשות הדיקטטורה המפאיניקית בנתה פה מדינה בזמן שכולם ישבו ודיברו והפריכו רעיונות (מה לעשות מפאיניקים עושים ולא מדברים). מה לעשות הליברליות המוקצנת הפכה את החברה לשבטים שבטים, אגודות אגודות של אינטרסים שבאמת לא מתפקדת ואולי הגיע הזמן להודות כי חירות מתקיימת בין גבולות מסוימים, שבו כל צד מודע לגבולות, השאלה מה הן הגבולות והאם הנהגה הישראלית, תהיה מוכנה לייצר את גבולות אלו. אנשים שוכחים, כי חירות שהינה קיצונית הופכת לסוג של טוטוריאליות, אבל מצבי הקיצון האלו הם אלו שבאמת מספקים את החירות האישית לטוב ולרע.

השאלה שנדרשת לשאול מהו הסטטוס קוו שנדרש עלינו כתור חברה לקיים בתוך השיח החברתי ולצערי הרב, כל הליברלים הם אלו שמחפשים את אותו סדר ישן, שהם ביקשו לנתץ וזאת בשם הטיעון הקדוש של השוק הדעות החופשי (הוא באמת לא חופשי, כי אין סוסים שמדברים עברית), ומי שצועק הכי הרבה ותופס את המיקרופון הוא זה שמדבר והוא זה שקובע את העבודות.

כל חברה מייצרת לעצמה את סדרי הסטטוס קוו שלה ואלו משתנים כל דור ודור וזאת כדי שתיווצר אליטה שתאפשר את היצירות החברתית, אבל זאת נשענת על תשתיות חברתיות, שם גם הימין וגם השמאל הפריט וזאת בשם ניתוץ האלילים ומרד האבות של החברה הישראלית ובצורה הזאת הן הפשיטו את עצמם מן הערכים החברתיים האישים שלהם עם על ידי פוסט מודרנה ואם בשם הפרטה חברתית וכמו שאמר פעם אבל כמו שאמר פעם מאיר אריאל "היו לי פעם עקרונות/ מכרתי את כולם / עיסקה מוצלחת בשבילי/ טובה גם בשבילם / עכשיו כשלא נשאר יותר/ במה להאמין אני שוקע לעיתים בהזיות על מין".

הצורך של הימין הקיצוני ושל השמאל הרדיקלי לתקוף את את האחסולים, שמתו ממזמן, כי הם שחטו אותם על המזבח אבל הבעיה, שלא הגיעה אליטה במקום שתראה לאן הולכים ומכאן הצורך התמידי לתקוף אותם, כי הם לא יכולים לתת מענה ואין אליטה אחרת לתקוף וכמו שאמר פעם ישעיהו ברלין "רק הברברים אינם סקרנים לדעת מאין באו, כיצד הגיעו למקום שבו הם נמצאים ולאן הם הולכים". כיום אנחנו נמצאים בעידן הקקופוניה בלתי נגמרת, בו כל אחד מכפיש ומפחיד וזאת כחלק ממשחק מקיאבליסטי, שאותו הם מעגנים בתוך 'חופש ביטוי', שלדעתי מסויג כתור חופש (Freedom) ולא חירות (Liberty) ואם מתייחסים אליה כתור חירות, ולכן, יש צורך לשאול מהן גבולותיה של אותה חירות כדי שלא תהפוך לכאוס.

בעקבות עודף הליברליות היום אפשר להבחין את חוסר המנהיגות של רבים ממנהיגים העולמיים אם בשל ההבנה, כי 'השוק החופשי' נעלם ומה שנוצר הלכה למעשה הוא יצירה של שבטיות ועליה עושים, עוד סיבוב של הפחדה אם שקוראים לו בשם שהבג"צ הוא סמולני או התקשורת היא סמולנית ובוגדת וזאת מבלי לקחת את האחריות ולהגיד כי שכשלנו. אלא שהלכה למעשה ישנו צורך למצוא את האויב הפנימי החוצה (אם מדובר בשמאל נגד ימין, אשכנזים מול מזרחיים, אחסולים והרשימה ארוכה).

חוסר המנהיגות באה לידי ביטוי בהנעלות על שיח אחד, אם זה שלום עם הפלסטינים ואם זה עם יש צורך ליישב כל פיסטין ידוע וכל זה נכנס אל בליל הקקפוניה שהוא מלא הפחדות והכפשה וזאת בחסות חופש הביטוי. אחד הצדדים השליליים של הנהגה, הינה הבדידות שמאפיינת אותה, כי המנהיג או הקרבניט הוא זה, שנושא באחריות והיא האחריות של ההצבעה אל המקום ואל הדרך שיש צורך לעמוד בפניה ובמקרים מסויימים, הוא אמור לצאת אל מול העם להסביר מדוע הוא בוחר בדרך הזו וזאת תוך כדי שמירה על עקרונות החופש והחירות, בהיסטוריה האנושית אפשר להצביע על הרבה מנהיגים שכאלו ואחד מהם היה וינסטון צ'רצ'יל, שפעל כתור אל מלחמה דמוקרטי וניסה לעודד את הציבור הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא נסך על האזרחים את התקווה וזאת על ידי הצבעה אל הנקודה ולהסביר מדוע הוא הולך לנקודה וזאת מתוך נקודת שליחות היסטורית ולא מתוך תפיסה של מוכר שלא הצליח למכור כולם זולת אחרים.

בשנה שחלפה, נפטרו המון אנשים שהיו עמודי התווך בחברה הישראלית, כל אחד סימל פן מסויים בחברה הישראלית, יונתן גפן כתב "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, והכל היה פשוט ונפלא עד שהגעתי". כולם בוכים על ארץ ישראל הישנה והטובה, שדרך אגב היא היא היתה מקום גרוע להיות פה בהשוואה להיום, אבל היא אף לא היתה טובה, אבל הפטירה של אותם אושיות תרבות ישראליות שמחייבות אותנו בני דור ההמשך לשאול את השאלה לאן אנחנו רוצים ללכת ולאן להגיעה וזאת כדי שלא נחזור להיות שבטים … שבטים … אלא שנהיה אומה.

כיום אנחנו בשבתות האחרונות שלפני סיום מחזור הקריאה של החומש ובשבת האחרונה קראנו את פרשת האזינו, שכמו קודמותיה, אמורה להנחות את העם הנכנס מהמדבר אל הארץ, העברת מטות הנהגה אל בני הדור הצעיר, אשר רצועת האדמה בגודל של גפרור, היא כל מה שהם מכירים והיא ביתם. אכן הנהגה הישנה מפחדת מהשינוי הזה, אבל זה יצרך להגיע כי בלעדיו נהפוך להיות שבטים שבטים והפתרונות, שהציע דור האבות הינו ישן ויש צורך להחליפו וזאת כדי לייצר את חזון אל החברה הישראלית כולה ולא בשם איזו תפיסת עולם, כזאת או אחרת, כי דרך אותו חזון והצגת היעדים אולי תוכל לצמוח מחדש פה החברה האזרחית הישראלית.

בשבילי הסיום של תפילת העמידה בנעילה ביום כיפור הוא אחד הקטעים החזקים ביותר ובמיוחד הסיומת של "שִׂים שָׁלום טובָה וּבְרָכָה חַיִּים חֵן וָחֶסֶד צְדָקָה וְרַחֲמִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, וּבָרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאור פָּנֶיךָ, כִּי בְאור פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ תּורָה וְחַיִּים. אַהֲבָה וָחֶסֶד. צְדָקָה וְרַחֲמִים. בְּרָכָה וְשָׁלום. וְטוב בְּעֵינֶיךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרוב עז וְשָׁלום. בְסֵפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלום וּפַרְנָסָה טובָה וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וּגְזֵרות טובות. נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ אֲנַחְנוּ וְכָל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים טובִים וּלְשָׁלום. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּו יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלום". זהו רגע מיסטי שבו ההבנה כי יום הכיפורים מסתיים ועימו הדין והדבר מתעצם במיוחד כאשר השקט נשבר עם תקיעת השופר, שאמורה לסיים את הצום. ההבנה היא שיש צורך לפעמים להקשיב כדי לשמוע אחרים. תפקידה של הנהגה הןא לנסות ולשמוע את הקולות העולים מלמטה ולא להיות מנותקת ולא לתת מענה פופליסטי, כי באין הנהגה, כל פופוליסט יהיה זה שיחטוף את המיקרופון ולא יתן הכוונה ועתיד.

 

נכתב בירושלים ח' בתשרי התשע"ה

בין צוק ובין איתן

"It was the best of times, it was the worst of times, it was the age of wisdom, it was the age of foolishness, it was the epoch of belief, it was the epoch of incredulity,it was the season of Light, it was the season of Darkness, it was the spring of hope, it was the winter of despair." (A Tale of Two Cities-Charles Dickens)

אם, מסכמים את כל המרכיבים הצבאיים של המערכה, שמדינת ישראל היא זאת שיצאה מנצחת מכל המערכה, היות והיא לא העניקה לחמאס שום תמונת ניצחון אמתית ובנוסף היא הצליחה לעזוב את זירת הלחימה שהוא בלי שום הישג אמיתי וזאת מבלי שהחמאס הצליח לעצור אותה וזה ההישג האמיתי של המערכה הצבאית הזאת. הסיבה לכך הינה שישראל היא זאת שקבעה שהיא עוזבת את המערכה בצורה חד צדדית בלי שום הישגים משמעותיים לחמאס והוא איננו מפחיד אותה מבחינה צבאית ולכן לא היה צורך להמשיך, דבר שהיה מכניס את החמאס למצב שבו הוא נמצא עם גבו אל הקיר.

עבור החמאס, המלחמה הזו, הינה סוג של שחיקה אמתית בעוצמת השלטון שלו, הלכה למעשה עבור החמאס זאת תהיה בעיה, היות והוא יאלץ לשמור על מקומו בעולם המוסלמי. החמאס מצידו ינסה להראות כי התנגדות (מוקאמה مقاومة), הסיבה לכך לדעתי הינה נקודת התייחסות של ארגון החמאס והיא הנכבה (النكبة האסון או המכה) של 1948 ועבורם הוא האירוע המכונן והאם היא התרחשה על ידי ישראל או לא, אין זה מעניין היות ומודבר באחד המיתוס המכוננים של החברה הפלסטינית. בעיני הפלסטינים ובמיוחד בעיני תושבי עזה, הם הצליחו לזנב בכוחות צה"ל ולפגוע בחיילי צה"ל ובצורה, הם הצליחו להשיב את הכבוד האבוד של פלסטין. אם ערך החיים ביהדות ובמדינת ישראל, הוא אינו תופס עבור הפלסטינים, שם רעיון סומוד (صمود), שהוא ההיצמדות לקרקע שהיא הכבוד הלאומי והדתי ומכאן הנכונות לשפוך את הדם ולכן הוא הערך העליון מבחינתו. לכאורה אפשר לטעון, כי החמאס השיג במו"מ הישגים רבים, אבל הלכה למעשה ברצוני לטעון כי החמאס דווקא השיג את ההיפך ממה שהוא ציפה, בטווח הרחוק הפעולות הללו פוגעות ביכולת שלו להתקיים בתוך המרחב הערבי אסלאמי, לדעתי יתחילו לקרוא תיגר על השלטון שלו במיוחד לאור, שהוא לא השיג הישגים משמעותים תוך כדי קרב ועל זה הוא יצטרך לשלם לאורך זמן, אם בשינוי האידיאולוגיה שלו שהיתה פחות מילטנטית וזאת כדי לנסות ולשמור על מעמדו וזאת אל מול האתגר של הקבוצות הקיצון האחרות שינסו לקרוא עליו תיגר ולכן הוא יהיה בכל מקרה במלחמת הישרדות.

צה"ל הוא אחד הכוחות הטובים ביותר במרחב ועדות לכך הוא מדורג בין 11 הצבאות הטובים ביותר בעולם, דבר שיכול ללמד אותנו על היכולות האסטרטגיות והמבצעיות של צה"ל כתור כוח צבאי אפקטיבי. תפקידו של כל כוח צבאי הוא לנצח בקרב, עם כמה שפחות נפגעים והצבאות שתמיד מנצחים הם אלו שיוזמים מגע עם האויב. כל כוח נלחם בהתאמה לתורת הלחימה שהוטמעה בו . אחת הבעיות המרכזיות בלחימה בשטח בנוי, הינה שהיא לא מאפשרת לכוחות צבא להילחם בצורה הטובה ואחת הדוגמאות הטובות מהיסטוריה הינה, המלחמה של המלכה בודיקה (Boudica) שהצליחה לנהל מערכה לא רעה אל מול הכוחות הרומאים בזמן שהיא לחמה מולם ביערות אנגליה וזאת בשל האופי המבוצר של מבני הלחימה של הרומאים, אבל הלכה למעשה היא הפסידה כאשר היא פעלה בשטח פתוח. יגאל אלון אמר "דור שחדל להאמין בשלום, יחדל להאמין בפתרונות מדיניים, ועל כן גם יחדל מלחתור לשלום וישליך את יהבו על המלחמה המתמדת כדרך קיום יחידה". לכן, מהותה של המלחמה, היא להביא את הצדדים השונים לקבל החלטות, דבר שמצד אחד אמור להביא למצב של כניעה או להחלטות אחרות. לאור הניסיון של מלחמת העולם הראשונה ועוד כמה מלחמות בהיסטוריה האנושית, רצוי לא להביא את האויב למצב בו הוא נכנע לגמרי. כאשר אין סיבות מדיניות לפעול מבחינת המלחמה, אזי המלחמה היא סתמית והיא לא מביאה את התוצאות הרצויות (במרבית המקרים).

המערכה האחרונה הראתה את השינויים שעברו על המרחב, אם בשל היווצרותן של מערכת בריתות אזוריות חדשה אשר מציגה תנאים חדשים של השתנות המרחב האזורי, אם בשל הצרכים השונים של נסיגת ארה"ב מן המרחב לשם העברת המוקד שלה לאזור דרום מזרח אסיה, ולכן היא מנסה מצד אחד עדיין לשמור על ההשפעה שלה אם על ידי שימוש בצירי כוח של בריתות אזוריות (כמו: ברית בגדאד, טהראן ועוד) שהתקיימו פה עוד משנות החמישים. זאת מדיניות חוץ של נטישה, אבל היא מעניקה למדינת ישראל את לייצר מערכת בריתות יותר מתקדמת. דברים אלו מתחילים לחלל אל כל הרמות של הפוליטיקה בישראל.ברמה האזורית לדעתי זה היה ניסוי כלים בה מדינת ישראל הראתה את היכולות הצבאיות שלה. בה היא הוכיחה למדינות השונות במרחב את היכולות שלה אם מבחינה צבאית ואם מבחינה טכנולוגית וזאת כדי להיות ראויה לקחת חלק במערכת הבריתות במרחב.לראיה מנהיגים שמזוהים עם הימין, החלו לאמץ את הפתרונות של השמאל ובהם הכרה כזאת או אחרת באבו מאזן וזאת למרות, הניסיונות שלהם להפוך אותו ללא רלוונטי. דבר זה יכול ללמד אולי על השינוי שעובר על המערכת הפוליטית הישראלית, שבמהלך שנות השמונים, התשעיםהיתה ביסודה דו-פולארית, שבה התקיימו שני גושים של ימין ושמאל עד לפרגמנטציה של המערכת הזאת כפי שאנחנו רואים אותה כיום, לעבר לחזרה של יצירת גוש מרכז. דבר התואם גם את השינויים שעוברים על החברה הישראלית, אם ברמה הגיאו פוליטית או ברמה הארצית, התחלתו של תהליך זה, נובעת בשל הטשטוש בזהות של הימין ושל השמאל במדינת ישראל והחשיבות של צד פוליטי כזה או אחר. דבר שמתורגם אל בשטח אל הסכסוך, שהיא די פשוטה, מצד אחד מדינת ישראל מוכנה להתפשר והערבים מחפשים צדק (והשאלה הבאה מה הוא צדק?).

אחת הבעיות של הגושים הפוליטים (בין אם זה שמאל או ימין) של מדינת ישראל הינה התמכרות לפתרון אחד, שהוא לטענתם הנכון. במקרה של השמאל מדובר על תהליך אוסלו, עד שהוא נדרש להגן עליו ולחפש אשמים (בעיקר ממחנה הימין מדוע תהליך זה קרס), עד שהוא ממוקד כולו בסכסוך עם הפלסטינים ולכן כל זכות הקיום שלו מתקיימת בתוך הבועה שהיא הולכת ומצטמצמת. רק מתי מעט מהמחנה הזה מבינים את התהליך ההרסני של השיח של השלום ודחיפתו לכל סוגיה ונישה. בעיה נוספת של השמאל, היא חוסר הרצון של הנהגת השמאל, לדרוש מפלסטינים לעמוד באותם אמות מידה, כמו שהשמאל מבקש מהימין לעמיד ולכן הדבר די מטרפד את היכולת של השמאל להביא לשינוי מהותי. גם הנהגת הימין לא יוצאת נקיה, שזאת חייבת להשמיע את קולה ולהגיד, כי גם לערבים ישנם זכויות ודעות ואלו נוגדות במקרים רבים את התפיסה הכללית של החברה הישראלית ואת האלימות שנמצאת בקרב רבים ממצביעי הימין יש צורך לבער. בעיה נוספת של הנהגת הימין הינה, הצורך בהפחדה מתמדת ואין היא מביאה פתרונות מעשיים אלא היא מבקשת שאנשים יצעדו באותה נקודה כל הזמן.  הימין, שמבקש להיות לאמץ את השפה הליברלית, מדבר בשפה קומוניסטית בולשוויקית קלאסית של כוח ושל שליטה.

היום אנחנו מתחילים את השבת השנייה מתוך שבעת השבועות של הנחמה והשבוע אנחנו בפרשת עקב ולדעתי האישית מדובר באחת מהפטרות הנחמה הטובות שנכתבו. שבעת הפרשות האלו הן הפרשות שחותמות את סדר קריאת התורה. בפרקים האלו משה שהנהיג את העם במשך ארבעים שנה, מאז יציאת מצרים מבקש להזכיר לבני ישראל את הכניסה אל הארץ המובטחת ובו הוא מבקש להשקיע את הערכים, שאותם הוא ביקש להעביר לעם במהלך הנדודים במדבר. משה מסמל את אחרון מבני יציאת מצרים והוא מעביר את שרביט הנהגה אל יהושע בן נון, שזה נולד לאחר העבדות של מצרים ולכן הוא נאלץ להתגבר על הפחדים, שהוטמעו בו ולהנהיג את ישראל. בימים אלו אנחנו נמצאים באותו מעבר טקסי בין הדורות שהקימו וגדלו בשנים שלאחר קום. לדעתי השאלה מה הם הערכים שאנחנו צריכים לקחת מדורות העבר ומה הערכים שאנחנו רוצים להוריש לעתיד וכיצד אנחנו יכולים לתרום להמשך היצירה ולא להמשיך לצעוד במקום. שינוי ערכים אלו מחייב, הסכמה חברתית רחבה שתהיה מקובלת על מרביתה של החברה הישראלית.

המערכה האחרונה, חשפה את העצבים החשופים של החברה הישראלית, אבל לדעתי דברים השתנו בחברה הישראלית, אחד הדברים שבלטו הינה היצירה של החברה האזרחית הישראלית, שבה אלפי אזרחים עזרו אחד לשני בתקופה של שינויים אזוריים ושל שינויים פנימיים של החברה הישראלית. בנוסף היא גם חשפה את החשיפה של בריתות אזוריות שיחייבו את מדינת ישראל, להכיר במדינה פלסטינית מאוד מוחלשת וזאת כדי להיות חלק מאותה ברית, שבתחילה תהיה צבאית ולאחר מכן היא יותר ויותר כלכלית, הסיבה שמדינות המפרץ (בהן ערב הסעודית, מצרים, ירדן) יכנסו איתנו לברית אם בשל האיום האיראני ואם בשל הצורך להתמודד עם הקיצוניים שלהם מאיימים על היציבות של המשטרים שלהם.

השאלה שלי מי  יהיו מהקברניטים שקיימים בפוליטיקה הישראלית, יכולו לשמש כתור אותו יהושע בן נון?שמצד אחד יוכל להכיל את השינויים החברתיים הנדרשים וזאת כדי שהיא לא תתפרק ואנשים יצטרכו למצוא את עצמם בין קטבים שמגדירים אותם בצורה חד גוונית ומצד שני, אותם מנהיגים יוכלו לנווט את החברה הישראלית יצטרכו לנווט את מדינת ישראל במים די סוערים של אי וודאות וזאת בשל השינויים הגיאו-פוליטיים שעוברים על המרחב המזרח תיכוני והעולמי.

נכתב בירושלים י"ט במנחם אב התשע"ד

על משא ומתן במרחב סגור ופתוח

המו"מ בין ישראל לפלסטינים הינו מו"מ שנתקע כל פעם מחדש ולא על בסיס הקשיים, אלא על בסיס הרצון של הצדדים לא להתקדם וזאת שכל צד ירגיש שהוא השיג מקטע היסטורי. מבחינת ציר הזמן, אפשר להבחין כי הזהות המזרח תיכונית ביסודה הינה דומה והיווצרותה של הלאומיות המזרח תיכונית הינה יצירה מודרנית, אכן אפשר להבחין באזורים מסויימים בעלי סמני זהות ייחודים, כמו: מצרים המודרנית של מחמד עלי פאשא, באזורים מסויימים בלבנון ובסוריה, שהיו בעלי זהות דתית מסויימת (נוצרים קתולים בלבנון, דרוזים בסוריה ובלבנון), אבל אלו היו בטל בשישים, ביחס אל המרחב שבמהותו היה אסלאמי במהלך של יותר מאלף שנה (עם הפרעה מינורית של של שלטון צלבני באזור). אפשר להבחין בין קווי דמיון בין הזהות הדתית-לאומית של העולם היהודי לבין זה של העולם האסלאמי ולדעתי, הסיבה נובעת בשל המהות הייחודית של שתי הדתות הללו, שהן דתות טוטאליטריות שנכנסות לכל אספקט מסוים של החיים של המאמין עצמו.

חמש לירות ישראליות , מצד אחד אפשר לראות את הרעיון של היהודי המתחדש בארצו ומצד שני השימוש בסימבולים מעברה המיתי של החברה הישראלית

מלחמות האזרחים האזוריות, בשלהי האימפריה העות'מאנית הביאו לקטיעתו של המרחב ויצירת זהויות מקומיות שהועצמו אם בשל גלי ההגירה השונים שעברו על המרחב של המזרח התיכון ואלו לוו ביסודם במלחמות אזוריות בלתי פוסקות. אחד המאפיינים של אותו מאבק היה חזרה אל הזהויות העתיקות של המרחב (ישראליות אל מול כנעניות, פניקיות, פרעוניות ועוד) ואלו נוצקו אל מהות הזהות של המרחב עצמו וזאת כחלק ממאבק של מלחמת אזרחים מקומית. אם מסתכלים על המפה של המזרח התיכון, אפשר להבחין, כי היצירה המדינית שלו הינה מדומיינת ביסודה וזאת לאור קווי הגבול השונים במרביתו של המרחב המזרח תיכוני ואלו בנויים על בסיס של קווי גבול ישרים שנמתחו במשרדי המושבות הקולוניאלים השונים.

אם מסתכלים ממעוף הציפור אפש להבחין כי, הסכסוך הישראלי פלסטיני, על הארץ בנוי על שני נדבכים מרכזיים: הראשון מדינת ישראל רואה בכל הסכם מדיני עם שכנותיה, כהכרה במציאות המדינית שבו מדינת ישראל הינה ישות מדינית, השנייה הינה שמדינת ישראל מוכנה לפשרות, בעוד הערבים מחפשים את הצדק ההיסטורי (ואני תמיד שואל מהו צדק לאור הפרשנויות הרבות שלו). ההסכם שבין מדינת ישראל ובין מצרים והממלכה הירדנית, הינו שכזה, שבו השכנים של מדינת ישראל היו אלו שהרוויחו יותר מעיסקת השלום בין המדינות השונות. היוצא מן הכלל בשורות ההסכמי השלום, הינו סדרת ההסכמים של מדינת ישראל עם הפלסטינים, לא נבע בגלל הצורך של מדינת אלא בשל לחצים שהופעלו עליה, אם על ידי אירופה ואם על ידי ארה"ב וזאת כדי, שהם יכולו לקדם את המדיניות שלהם במזרח התיכון ובשל התלות של המערב בנפט המזרח תיכוני ובמיוחד לאור הריקוד המיוחד של שבעת האחיות (שבעת יצרניות הנפט הגדולות בעולם), באותה מערכת יחסים מיוחדת.

מערכת הקשרים של שבעת האחיות עם מדינות המפרץ הפרסי השונות

בזמן כתיבת שורות אלו המו"מ בין ישראל ובין הפלסטינים, נקלע לאחד המשברים הרבים שלו. השוני במשבר הנוכחי, מכל המשברים האחרים הינו, כי משבר זה מבוסס על חוסר אמון של שני הצדדים. במשבר הנוכחי, ניתן להבחיןן כי  הקיצוניים בשני המחנות, הם אלו, שמכתיבים את טון הדיבור, של סינדול עצמי וזאת מתוך הבנה כי הם צודקים ולכן אין מקום לפשרה. חוסר הרצון של מר נתניהו לקבל החלטות ולהראות סימנים של מנהיגות (אשר נדרשים ממנהיג ובמיוחד במדינת ישראל), החליט לשחרר אסירים במקום להקפיא את הבנייה. אני אישית דווקא, מסכים עם הקביעה של מר נתניהו, כי על הרש"פ להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית וזאת מסיבות היסטוריות, אבל הכרה זאת חייבת לבא לידי ביטוי בהסכם הסופי ביסודו. מולם גם ידם של הפלסטינאים איננה חפה, אלא הם משתכרים כל פעם מחדש משכרון הכוח של המו"מ, שאיננו מחפש למצוא פיתרון, שעלולים להביא אותם דווקא להפסדם.

ירידתה של ארה"ב כמעצמה חד קוטבית והעברת השרביט לטובת מדינות אחרות, דברים אלו באים לידי ביטוי בניסיונות של ארה"ב להשיג עצמאות אנרגטית ולעבור לשימוש בגז כתור חומר מעבר בשימוש בתוצרי אנרגיה המושתתים על דלק מאובנים, אל סוג אחר של אנרגיה. דבר שיהפוך את המשק האמריקאי למשק המספק תצריכים ולא משק מבוסס ידע, דבר שהלכה למעשה יוריד את מעמדה שלך ארה"ב כמדינה מובילה בעולם, היות וההיסטוריה הוכיחה, כי מי שמוותר על יצירתו של הידע, יהיה האחרון במעמד ולא הראשון במעמד. אם מסתכלים על ההצעה הסעודית שזאת מבטיחה לישראל, יחסים מלאים וכלכליים עם מרבית המדינות הערביות והמוסלמיות (שרובן נמצאות בדרום מזרח אסיה איפה שמרבית ההשקעות כיום נמצאות) וזאת בתמורה לנסיגה מאוי"ש עם תיקוני גבול ומציאות פיתרון מוסכם על שני הצדדים לסוגיית הפליטים. אם מסתכלים על המפה של המזרח התיכון, יהיה אפשר להקים במרחב את גוש המזרח התיכון, שיהיה משקל נגדי לאיחוד האירופאי ובנוסף, הוא יעניק לישראל המון אפשריות לממש את הפוטנציאל הגלום במדינה הזאת וזאת במקום לשחק במשחק של חד גדיא המפורסם, שבו מחנות הקיצונים מנסים לשחק תמיד.