טור פרידה ממנהיג ושמו אריאל שרון

1604919_759214527440053_1782959210_n

ביום שבת, באחד עשרה לינואר בשעה 14:40 ליבו של אריאל שרון נדם, לאחר שמונה שנים של תרדמת. לאחר השבץ השני ידענו ששרון מת, אבל הוא היה בתרדמת וכולם העדיפו להשאיר אותו בחיים במצב קפוא, בין חיים ומוות, כי שרון הוא לוחם והוא כבר צחק למוות כמה פעמים בחייו. אריק שרון היה מנהיג ודמותו של אריאל שרון היתה גדולה מהחיים הישראליים ולדעתי הוא תמונת התשליל של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. שני האישים הללו היו אנשי ביצוע ומעשה, אם דמותו של רבין היתה הדמות של הצבר הנבוך עם חצי חיוך שבור, בעוד ששרון היה דמות של מנהיג יצרי וסוחף הוא היה הדמות של הצבר כפי שאבותיה של המדינה חלמו עליו וזאת היתה דמות גדולה מהחיים עצמם.

1464637_10202209828979990_1160811440_n

צילום משהב"ט

שמו של שרון הינו סוג של סדין אדום, עבור אנשי השמאל הינה דמות של אדם שלא עוצר באדום והוא יעשה כרצונו ולמטרותיו האישיות. תפיסה זאת, כבר עלתה בתקופת המרדפים של שנות החמישים, בו שרון פיקד על יחידה 101 ובמיוחד לאחר פעולת קביה, שבו נהרגו אזרחים פלשתינים. שרון היה גם מצביא גאוני, דברים אלו באים לידי ביטוי במהלכיו השונים במהלך מלחמת יום כיפור, אלו היו סדרת מהלכים גאונים שהצליחו להטות את הקרבות לטובת מדינת ישראל, מהלכים אלו עלו בדם רב. גם במהלך מבצע של"ג, שהתחיל ביסודו כמבצע צבאי קטן היקף, הפך עד מהירה למלחמה ובנקודה זאת שמו של שרון נקשר אל הטבח שנעשה על ידי במחנה הפליטים סברא ושתילה. טבח זה היה פועל יוצא של נקמות אכזריות בין שתי עדות במדינה, שהתנהלה בה מלחמת אזרחים. שרון שיכול להיות שקיבל אישורים והבטחות, מצידם של הנהגה הנוצרית כי הם לא הולכים לבצע שום דבר חריג במחנה הפליטים סברא ושתילה, מצא את עצמו במקום בו הוא נאלץ לתת את הדין על מעשים ועל הוראות שהוא אישית לא נתן ובינתיים כולם נהנו לשנוא את שרון, כי הוא היה האחראי ושרון, כמו כל מנהיג הישיר מבט ולקח אחריות וזאת מבלי למצמץ, כי זה מה שעושים מנהיגים לוקחים אחריות וממשיכים במסע ומנהיגים מאוד פשוט, לא.

50748490100494490598no

אריאל שרון ז"ל כתור שר הביטחון ועימו יצחק רבין ז"ל- צילום משהב"ט

שרון היה איש מעשה והפוליטיקה בשבילו היתה, עוד כלי שדרכה הוא יכל לבטא את תפיסת עולמו, הוא לא היה איש אידיאלים וזאת, כמו רבים וטובים מבני דורו; הוא ידע להבדיל בין המציאות הפוליטית ובין האידיאות ודברים אלו ניתנים להבחנה במעשיו השונים. אבל כולם עדיין אהבו לשנוא אותו ושמו של שרון תמיד נחשב כתור סדין אדום עבור קבוצות שונות בחברה הישראלית ולא משנה מה הוא ניסה לעשות. אומרים שמנהיג הוא אדם שקשור לבני השבט, אבל מנהיג אמתי יודע להתעלות מעל האידיאולוגיה שלו וזאת בשל אילוצי השעה והבנה כי לפעמים כדי לסגת לאחור וזאת כדי לנסות ולכבוש את היעד מחדש. מנהיגים הם לא אנשי אידיאולוגיה הם אנשי מעשה וכך היה שרון, שהיה שר התשתיות בזמן קליטת העלייה הגדולה מרוסיה הוא הבין, כי לא ניתן אלא לנסות ולעקוף את הבירוקרטיה וזאת כדי לקדם את בנייתם של בתים ושהעולים החדשים לא ישתכנו בקרוואנים אלא בבתים משלהם, שיכולו לקרוא למקום בו הם גרים בית.

559505_763274103702592_126458275_n

צילום לע"מ

כאשר שרון נבחר להיות ראש הממשלה, אנשים היו מדוכאים בשל הבחירה במנהיגים, שהבריקו באבק כוכבים (כזה או אחר), התגלו ככישלון המובנה של דור הבנים, שמנסה לעלות על מעללי האבות, שקיבל החלטה לא להחליט. אבל, תפקידו של המנהיג הוא להחליט ולחיות עם אותה החלטה. לדעתי הסיבה ששרון נבחר, הינה בשל ההבנה כי שרון הינו מנהיג, שיודע להחליט ולא להפחיד; כי מנהיג הוא אדם שמחליט ומתווה את הדרך בו עמו יחיה ולא הוא לא מפחד ולכן שרון לא היה צריך היה צריך את התואר של מנהיג חזק. הוא ידע להקרין את העוצמה האישית שלו ולהוביל את המהלך הנדרש וזהו המבחן האמתי של מנהיג, עד כמה הוא יכול להנהיג וזאת לא להפחיד, אלא להגיד שהמצב הוא קשה ויש להתמודד עימו. זאת מהותה של תורת מנהיגות.

1527939_10152098059567789_1604375341_n

בזמן כהונתו של שרון כתור ראש ממשלה, מדינת ישראל השיגה את אחד ההישגים הגדולים שלה בהיסטוריה, היא הוכרה כמדינת היהודים על ידי המעצמה החזקה ביותר בעולם והחלטה זאת אושרה בכל בירות העולם המערבי. הכרה הזאת הגיעה עם תג מחיר וההבנה שמדינת ישראל חייבת להגדיר את גבולותיה וזאת כדי שהיא תוכל להתקיים כתור מדינה ככל המדינות. גם לאחר שקיבל (והייתי רוצה להאמין בלב כבד) את החלטה לצאת מגוש קטיף, החלטה שנלקחה בכובד ראש ולא בקלות,  ולא כמו שאנשים ניסו (ועדיין מנסים להציג אותה ככזאת), כפי שאנשים ניסו להראות אותה ובזמן הפינוי, הוא פנה לכל המתיישבים והוא אמר להם, בצורה מאוד פשוטה, שאם יש להאשים אדם אז להאשים אותו ולא להאשים את חיילי צה"ל, כי הוא הנושא באחריות. מנהיג הוא זה שנושא באחריות. שרון, הבין כי לאחר יותר משלושה עשורים כי מפעל התיישבות ברצועת עזה הפך להיות, רשת של מבצרים צלבניים, שלא משרתת את יעודה ולכן מפעל זה הפך להיות אבן שאין לה הופכים. זאת שאלת מיליון הדולר, היות ולאחר מכן הוא קיבל אירוע מוחי שממנו הוא לא התאושש.

 מותו של שרון חשף את עצב הרגיש של החברה הישראלית, דור האבות שלחמו על המדינה הולך ונעלם ובמיוחד בעולם, שבו המיתוסים הלאומיים נשברים ומיתוסים אחרים לא נוצקים במקום. שרון שדמותו ההיסטורית בחייו, היתה דמות מלאת סטירות וכן תהיה מורשתו האישית. שייקספיר, נתן בפיו של המלט את השורה הבאה "מכל בחינה שהיא בן אדם הוא היה. אף פעם לא אראה מי שידמה לו" (המלט מערכה 1 תמונה 2). אולי בשל הצלחה הישראלית, להקים מדינה עצמאית לאחר שנות גלות רבות אחרות, אין אנו יכולים לייצר לנו מיתוסים חדשים, כי אולי הפרטנו את כל הערכים שעליה בנינו את ערכי החברה הישראלית. הרס הביטחון העצמי לדעתי, הינו אחת הסיבות מדוע אנחנו אבלים נורא על דמותו של שרון. אולי הגיע הזמן להתבגר ולקחת אחריות על מעשי דור הבנים שלאחר הקמת המדינה. אולי הגיע הזמן להתבגר ולקחת את המושכות לידים ולא רק לחשוב על שורות הרווח התחתונה. להסתכל על התמונה הרחבה ולא רק על העצמי הפרטי, כי הפרט הינו חלק מקבוצה והוא משפיע עליה באותה מידה, כפי שהיא משפיעה עליו.

נוח על משכבך בשלום אריאל (אריק) שרון (שיינרמן).

מודעות פרסומת

שלוש יריות בחזה שרצחו את השפיות הישראלית

ב-4 ל-11 1995 נשמעו שלוש יריות שפלחו את חזהו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, שלוש יריות נדרשו כדי להרוג את השפיות הישראלית. המעניין הוא שמספר ימים לאחר התאריך של רצח רבין, חל התאריך של ליל הבדולח (Kristallnacht) שהוא התאריך הרשמי של איבוד השפיות הגרמנית. שלוש יריות הכניסו את החברה הישראלית לטראומה קשה, שלושת היריות הללו נעשו על ידי אדם חובש כיפה מאמין באלוהי ישראל וזה קידש את ערך האדמה על ערך החיים. שלוש יריות זה מה שהיה צריך להרוג את השפיות הישראלית.

1450249_439365019503178_1851112948_n

מאז מים לא רבים אבל גם לא מעטים זרמו בירדן (ובאיזה נחל שתרצו בארץ) והשיח הישראלי הפך להיות יותר ויותר, פוגעני. לדעתי האשמה נופלת על שני הצדדים, גם על הימין וגם על השמאל, הימין שנמצא היום בשלטון כבר יותר משלושה עשורים עם שתי הפסקות קצרות מאוד; האחת של ממשלת רבין והשנייה של ממשלת ברק; עדיין ממשיך לחשוב שהוא המותקף והוא עדיין סובל מפחד שהשלטון יחמוק מידיו. מאידך השמאל שכבר איבד את השלטון עדיין חושב שהוא השולט והמכתיב העניינים בחברה. שני המחנות לא מסוגלים לקבל את הביקורת של הצד השני ובמקרים רבים הם מייצרים דו שיח של חרשים. אף צד לא מחפש את הסליחה של הצד השני, אם על צייד המכשפות שהשמאל ניהל לאחר רצח רבין והימין לא מחפש לבקש סליחה על חלקו בהסתה נגד ראש הממשלה רבין ז"ל.

1383824_10152362096942907_1954318406_n

מעניין שגם רצח רבין וגם ליל הבדולח קרו בתקופה של הסתיו, תקופה בה הדברים ההזויים באמת קורים, הימים מתחילים להתקצר והלילות מתחילים להתארך, זהו סוג של דכדוך שיורד על כולם. במקום לחפש אשמים אולי כדי לחפש את הדרך לפעול ביחד לטוב ולרע ולדבר על הסטאטוס קוו שכל דור ודור משתנה וזאת בהתאמה לצרכי החיים של אותו דור; הגרמנים שלמדו מהטעויות של השואה ושל מלחמת העולם השנייה, השכילו לנסות ולייצר את אותו סטאטוס קוו משתנה. אז שלוש יריות בחזה הרגו את השפיות הישראלית, אבל אולי הגיע הזמן להחזיר אותה אלינו בחזרה ולא ליפול אל זרועתיו המאיימות של דיכאון החורף.

על השבוע שבין האזכרה של רבין ושל עובדיה והיעדרותו של רון ארד

כבר יותר מעשור אני אישית לא משתתף באזכרות גם לא של ההורים שלי ולא של אחרים, כי אני מסרב לקחת חלק בפסטיבל של מוות. מאיר שלו כתב "הזמן המפלה הגדול, מיין את קורבנותיו. אשר למוות למוות, ואשר לזיכרון לזיכרון. אשר לזיכרון לחיים ואשר למוות לשכחה".משפט זה מבטא לדעתי את הרעיון, כי אדם מת באמת רק כאשר אלו שהכירו אותו מתו. יצחק רבין ז"ל היה לדעתי אחד המנהיגים הנועזים ביותר במדינת ישראל אם מבחינת הקרירה הצבאית שלו ואם בשל הקריירה הפוליטית שלו. אני זוכר כתור חייל את אותו מוצאי שבת, שבה הודיעו על הרצח של רבין, זאת היה סוג של שוק של הבנה כי בישראל נרצח ראש ממשלה. לפני קצת יותר משבוע נפטר הרב עובדיה זצ"ל, שגם היה אחד הדמויות משכמו ומעלה, אבל על כל מעלותיו כתור פוסק הגדולים והוא עשה מהפכות חברתיות גדולות, אבל לדעתי הוא פחד לחצות את הרוביקון ולקיים את המהפכה הגדולה יותר. לתוך אותו שבוע השנה התגלגל, גם היום בו רון ארד לא חזר מהשבי, זהו פצע מדמדם של חייל שלא ידוע מקום הימצאו, אם הוא בארץ החיים או בארץ המתים.

בכל אחד מן המקרים הללו, הזיכרון של רבין ז"ל והזיכרון של רון וגם מותו של הרב  עובדיה זצ"ל נמצא בזיכרון הקולקטיבי וזה מעוצב כל פעם מחדש, כיאה לזיכרון ואני חושב יהודה עמיחי אמר זאת בצורה הטובה ביותר בתוך סגור פתוח "ומי יזכור ובמה משמרים זיכרון? במה משמרים בכלל בעולם, משמרים במלח ובסוכר, בחום גבוה ובהקפאה עמוקה באטימה מוחלטת, בייבוש ובחניטה. אבל שימור הזיכרון הטוב ביותר הוא לשמרו בתוך השכחה שאף זכירה אחת לא תוכל לעולם לחדור לתוכה ולהפריע את מנוחת הנצח של הזיכרון". כל זיכרון הינו משתנה וכל דור מעניק לו פרשנות חדשה, לדעתי כל אירוע שכזה מגדיר מחדש את זהות האישית של הפרט והוא זה שיעניק לו את התחושה שאותו אירוע הוא יהיה מכונן עבורו. ישנם עוד אירועים, אבל אירועי אבל לאומיים הם אלו, שיאפיינו את מערכת הקשרים האישית של הפרט ביחס אל הסובב אותו ואולי אלו הם תבליני השימור האמיתיים של אותו זיכרון המאפשרים לנו להראות את זהותנו האישיים ביחס לאחרים.