ברבור שחור או לודיט לבן

"Those who have ever valued liberty for its own sake believed that to be free to choose, and not to be chosen for, is an inalienable ingredient in what makes human beings human" -Isaiah Berlin

לאחר הבחירות בארה"ב,  אחד החברים הטובים שלי ברשת הפייסבוק. אמר כי הניצחון של טראמפ היה סוג של ברבור שחור. המונח של ברבור שחור, מהתפיסה בעבר כי כל הברבורים הם לבנים, אבל בעידן התגלויות של המאה ה-17, התגלה כי ישנם ברבורים שחורים ביבשת אוסטרליה; מהסיבה הזאת מטבע הלשון, מתייחס לסוגיה כי מדובר באירוע יוצא דופן ובלתי צפוי ולכן יש לצפות שלא כל הברבורים יהיו לבנים. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות היסטוריות הקשורות ברבורים שחורים והדוגמא הטובה ביותר הינה, התנצרות של קונסטנטינוס, הינה דוגמא לאירוע יחיד בעל משמעות עצומה הקשורה בפסיכולוגיה האישית של היחיד, שזה אינו מציית לחוקי הסתברות ההיסטוריים ולזרמים ההיסטוריה עצמם.

800px-rome-capitole-statueconstantin

ראשו של קונסנטינוס הגדול מקור ויקיפדיה

התנצרות של קונסטנטינוס לאחר קרב גשר המילביוס ב-28 באוקטובר 312; ובקרב קונסטנטינוס מנצח את הקרב על ידי חריטת הסימון של כי רו, שלימים יוגדרו כתור ה'כריסטוגראם' (האות הקדוש או צלב קונסטנטינוס), יכול להיות שמדובר בסמל פגאני שקיבל משמעות נוצרית. התהייה המרכזית הינה, מדוע קונסטנטינוס מתנצר. המקורות הנוצריים מספרים, שאפילו את אמו שלקונסטנטינוס (הלנה) תהתה מדוע הוא בחר להתנצר. ידוע שקונסטנטינוס ואביו היו עובדי אלילים ובתקופת הרדיפות הנוצרים של הקיסר דיוקלטיאנוס, הם לא רדפו את הנוצרים שהיו באזור שלטונם. אפשר למצוא מספר הסברים: יכול להיות, כי קונסטנטינוס חש בחושיו המחודדים כי הנצרות תעזור לו לגבש את שלטונו. קשה לקבל את הטיעון הזה, היות והנוצרים באותה תקופה היו מיעוט זעום באוכלוסייה של האימפריה ובנוסף הם סבלו מרדיפות ופילוגים פנימיים. סברה נוספת, הוא הושפע מנוצרים שהיו בפמלייתו האישית. לחילופין, קונסטנטינוס זיהה את ישו כתור אל השמש שאותו הוא עבד. ההסבר המניח את הדעת, הינו כי יריביו של קונסטנטינוס, נהנו מתמיכה של חוזי עתידות האליליים של רומא והם ניבאו לו רעות. קונסטנטינוס, ניסה לחזק את לב חייליו על ידי אימוץ אלוהות אחרת שהאותות אינם קשורים אליה וחסדיה נתונים בלא קשר אל פולחן האלים.

double_centenionalis_magnentius-xr-s4017

מטבע שעליו מוטבע הכי רו של הקיסר מנגניוס משנת 352 לספירה-מקור ויקיפדיה

הבחירה של קונסטנטינוס בדת שאיננה נוגעת לחייהם של תושבי האימפריה לא היתה מסוגלת ליצור סחף, כמו שיצרה התנצרות שלו והוא היה נאלץ לכפות תפיסות העולם האלו על התושבים של האימפריה. קשה לפקפק בהתנצרות של קונסטנטינוס, החל מהענקת האדיקט של מילאנו משנת 313, בה הנצרות מוכרת כתור דת רשמית וזאת כהכרת טובה של הסיוע האלוהי שניתן לקונסטנטינוס בעקבות קרב גשר המליביוס. בנוסף, קונסטנטינוס דאג להקים במימונה של המדינה הרומית, הוקמו מבנים מפוארים בערים שונות אל מול הכנסיות הצנועות ובצורה הזאת הנצרות הפכה להיות הדת של האליטה המדינית. לכן, קשה לפקפק באמונה של קונסטנטינוס באל הנוצרי, זה דיון לפוסט אחר-אבל עדיין לא ניתן להבין את הסיבה להתנצרות במלואן. אבל מכאן אפשר לטעון כי מדובר, בסוג של ברבור שחור.

15094352_1234694523290068_5818230421961300402_n

מימ המבוסס על דמותו של הקיסר יוסטיניאנוס, הנמצא בסן ויטלה בראוונה.

אחד המאפיינים של הבחירות בארה"ב הינה הבחירה על פי מפתח אלקטורטים, התפקיד של השיטה הזאת, מבוסס על התפיסה של מאזנות ובלמים שמתקיימים בחברה האמריקאית. בצורה הזאת הקול של האדם שגר בפריפריה שזאת הומוגנית ואחידה ובעוד שהערים השונות, הן יותר הטרוגניות ורק בשל ההגירה המסיבית שהיא מקבלת ובנוסף, בשל גורמי משיכה ודחיפה שמתקיימים אליהן מן האזור הכפרי. היכולת של טראמפ לתקשר עם המוני אנשים שזנחו על ידי הממסד הפוליטי בשלושת העשורים האחרונים. בו הם הרגישו שהחברה המערבית 'שכחה' אותם והם היו בשר התותחים בתפיסה הכלכלית הנקראת 'ניו ליברליזם'. תפיסה זאת מבקשת להוציא את הממשלה מן הספירה החברתית והיא מאמינה ביד החופשית של אדם סמית'. לכאורה היא מבקשת להעניק לאנשים רבים את האושר הגדול ביותר וזאת על ידי הבחירה החופשית ואם הצלחת אז הצלחת ואם לא אז כנראה לא הגיע לך, בעיני זאת תפיסה מאוד פרוטסטנטית, שמבקשת לייצב את המצב בעולם בהסבר דטרמיניסטי למצב שבו הוא נמצא ולהאשים אותו ואין זולתו נושא באשמתו.

אנשים רבים בחברה האמריקאית הרגישו כי ארה"ב איננה גדולה יותר, כפי סיפרו לה. הם הרגישו למה הם צריכים לממן את ההגנה של מדינות אחרות, בעוד שבאזורים שלהם ישנה אבטלה גדולה והצעירים עוזבים לערים הגדולות. ההצלחה של טראמפ היתה היכולת שלו לתקשר עם אותם אנשים במדינות המפתח שהרגישו שהם נזנחועל ידי החברה האמריקאית, אם בשל התעסוקה. זאת לא היתה בחירה בין שני נציגים שונים כל כך בעליל, האחת הינה קילנטון שזוהתה עם הקשרים של הון שלטון. בעוד טראמפ הציג אותו כתור האדם הפשוט שלא היה קשור לאף אחד היות והוא בעל יכולת לממן את מסע הבחירות שלו בעצמו והוא גם שייך לאותה אליטה, שלומדת ומחנכת את ילדיה באותה באוניברסיטאות השונות של ליגת הקיסוס.

זהו מרד הלודטים (אסור להגיד מלחמת מעמדות לאחר נפילתה של ברה"מ רק שתדעו), שביקשו לא להישאר מאחור אלא לקחת חלק במשחק, הרגשת החנק של אותם אנשים, בה הזהות שלהם נאלצה לוותר עבור אחרים; דבר זה לא תרם עבור הדימוי של קלינטון. מאז המשבר הכלכלי הגדול של שנת 2008, ניתן להבחין מערכות הבחירות, היו מבוססות על בסיס הצבעת מחאה מסוג כזה או אחר. הבחירה של הנשיא אובמה היתה הצבעת המחאה של השחורים, אז הבחירה של הנשיא (הנבחר) טראמפ היתה הצבעת מחאה של הלבנים ושל מעמד הביניים שהלך ונעלם בעקבות השינויים של הכלכלה הניו ליברלית, שלא העניקה להם את המחסה הנדרש, אלא היא קידמה בתוך מארג של חוקים את הרעיון של החירות השלילית בצורה קיצונית, עד שזאת הפכה להיות חירות חיובית קיצונית לצד השני.


אחרי שפרסנו את היריעה על הסיבות לניצחונו של טראמפ, השאלה שלי האם הוא כל כך רע? התשובה שלי היא לא. באחד הדיונים שלי באותה רשת חברתית מפורסמת אמרתי לחבר אחר, שלא משנה מי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב, התהליך התחיל בעוד שהילרי היתה משככת את התהליך טראמפ יאיץ אותו. התוצאות של הבחירות הללו וגם התוצאות של הברקזיט, יחייבו פסק זמן מאוד ארוך מהתפיסה 'הניו ליברלית', שיש צורך להתייחס אל כוחות השוק; אלא נהפוך הוא ישנו צורך להתייחס אל הסוגיה של התפיסה הקבוצתית של האנשים ולתכנן את הצעדים של הכלכלה ובצורה הזאת לתקף את הסכם האזרחות שנחתם בין הפרט ובין המדינה, שזאת מעניקה לו את ההגנה הנדרשת תמורת התשלום של המיסים השונים; הסכם זה החל במאה ה-13 עם החתימה של המאגנה כרטה והמשיך עם הסכמי הפריבילגיום השונים בין השליטים השונים באירופה עם הערים השונות. הסכמים אלו, הביאו להפיכת המצב בו הפרט הינו נתין הופך להיות אזרח ונוצר מצד של חוזה, בו לכל אחד מהצדדים ישנו זכויות וחובות.

דברים אלו יחייבו את הממשל של הנשיא (הנבחר) טראמפ להשקיע יותר בתשתיות של ארה"ב וזאת על חשבון יחסי החוץ שלה. המורשת של הנשיא אובמה תהיה זאת לא של פרס נובל לשלום, אלא של התבדלות של ארה"ב והפיכתה למדינה שאיננה תלויה אנרגטית במדינות אחרות וזאת כהמשך המדיניות של הממשל האמריקאי, עוד מתקופתו של הנשיא בוש הבן. דברים אלו יחייבו שינוי במהלכי החשיבה של התפיסה של הגלובליזציה, שזאת התבססה על השליטה האמריקאית ובמיוחד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה בפרט. היציאה של ארה"ב מתוך המעורבות של סכסוכים ברמה הבינ"ל תוביל, אולי להתחזקותו של האיחוד האירופאי וההבנה שלא ניתן לנהל מדיניות ניו ליבראלית, אלא תידרש עבודה צוותית של כל המדינות באיחוד עצמן ועוד חזון למועד. הרצון של הנשיא (הנבחר) טראמפ להפוך את אמריקה גדולה אולי תשיג את התוצאה ההפוכה, אבל זה תלוי בהרבה דברים, כמו הצורך בהגירה ובעוד כמה דברים שהם נדרשים לפוסט אחר ובמיוחד לאחר מאה ימי עבודה של הממשל שלו.

המרחב של המזרח התיכון ושל ישראל הלכה למעשה, מדיניות התבודדות של הממשל של הנשיא (הנבחר) טראמפ תהיה של התכנסות פנימה ואי התערבות במלחמות מיותרות. הערכתי שטראמפ, ייתן לנשיא רוסיה פוטין את הזכות לנסות ולהגיע להסדר בסוריה וזאת על חשבון ניסיונות של רוסיה להגיע להישגים במה שקורה באוקראינה. רוסיה שסובלת מבעיות דמוגרפיות מאוד קשות ומצד שני, כל העבודות של הידיים הבלתי מיומנות של בערים הגדולות ברוסיה (ובמיוחד במוסקבה) נעשות על ידי אנשים מוסלמים. הנשיא פוטין נאלץ מצד אחד לשמור על נמל המים החמים שלו, במזרח התיכון בעיר טרטוס. הפעולות של הנשיא פוטין במזרח התיכון, הינם של ניצחון פיראוס. לא משנה איך הוא מנצח הוא המפסיד הגדול –  אבל הוא לא יכול להודות בזה ובמיוחד עם האמריקאים, יתנו לו להילחם לבד בדעא"ש. האינטרס היחידי של רוסיה הוא להגן על איראן ועל המדינות הקשורות אליה, אבל לא בטוח שאיראן תרצה להיקשר לרוסיה כל הזמן הזה, אבל חזון למועד כמו שנאמר. טורקיה שגם רוצה להחזיר עטרה ליושנה ובמיוחד לאור הפיכת הנפל שהיתה שם לפני כמה חודשים. הצורך של הנשיא הטורקי ארדואן למצב את עצמו כתור יורש לבית עות'מאן (במיוחד שהיורש היחיד לשושלת נפטר לפני כשנתיים) ולכן ניתן לפרש את המדיניות שלו בצורה הזאת.

לאור הדברים הללו, מדינת ישראל כיום לא נמצאת במצב של איום מתמיד ובמיוחד לאור הרצון של מדינות ערב השונות לקיים איתה קשרים; בכל מיני רמות ובכל מיני צורות. אחד הדברים הטובים, של האיום של דעא"ש והאיראני על מדינות ערב השונות, הינה החיזוק של היצירות הלאומיות המלאכותיות של המאה העשרים לאחר מלחמת העולם הראשונה והן מדינות ערב. אכן, ערב האביב הערבי, הלאומיות במדינות אלו הפכה להיות שלדים מחלידים. אבל, העלייה של האסלאם הרדיקלי, אפשרה להם לחדש את הזהות הלאומית שלהם. אבל הדבר החשוב ביותר, הוא שעיצוב של הלאומיות הזאת, נבנה על פי צרכים מקומיים ולא על פי חיפוש של אויב מדומיין כדוגמת ישראל. בשילוב, עם התכנסות של ארה"ב והורדת הסיוע (אינשאללה, במהרה בימנו אמן), תביא לגמילה לא פשוטה;שבסופה נעמוד על הרגלים, שנוכל לחזק את המעמד שלנו כתור אומה שמחדשת את ימיה.

לדעתי זה יהיה הפתעת הברבור השחור

אז שתהיה שנת סוס שמחה לכולם

ירושלים

ט"ו במרחשון

16 לנובמבר 2016 למניינם.

 

מודעות פרסומת

ויהי בימי שפוט השופטים הליברלים

"גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל הכנפים [כְּנָפַיִם] יַגֵּיד דָּבָר" (קוהלת כ:י).

אחד החיבורים המרכזיים של ישעיהו ברלין, הינו החיבור 'ארבע מסות על חירות', בחיבור זה הוא מתייחס לשני סוגים של חירות האחת חיובית והשניה היא שלילית. הראשונה הינה החירות להיות אדון לעצמי אל מול השניה החירות של היעדר מכשול. ברלין טען, כי בני האדם מתנהלים הלכה למעשה בדרך הפשרה בין החירות החיובית ובין החירות השלילית. במציאות, ישנו ניסיון להכפיף את החירות השלילית על החירות החיובית וזאת במקום לנסות למצוא את נקודת האיזון בין שתי החירויות הללו. הבחנה זאת, גם תקיפה אל העולם המשמעותי של הפוליטיקה; מסיבה זאת ברלין ראה את בדמוקרטיה הליברלית השתתפותית, חלק חשוב בתפיסת עולמו, שהיא חלק אינטגרלי ממהות האדם. הסיבה לכך, הינה הרצון , לשאוף אל מטרות יותר טובות וחלק מהרצון שלו ולהיות אובייקטיבי. לדעתו של ברלין, מדובר על כוח המניע את הפרט, בעולם החשיבה הליברלי. האוטונומיה של הפרט הינה מגובלת בקשריה ההיסטוריים. ברלין מזהה שני סוגים של אנשים האחד הוא השועל שיודע הרבה דברים והשני הוא הקיפוד היודע דבר אחד גדול.

d7a9d795d7a2d79c-d795d794d7a8d793d795d7a3

יפה את, ארצנו" מאת אליעזר שמאלי בהוצאת יבנה-נלקח מהבלוג קווים ונקודות

החירות השלילית, כפי שהיא מוצגת, בתפיסה הליברלית ובמיוחד החירותנית (ליברטריאנית), מציגה את מערכת היחסים בין בני האדם כחופשיים לכאורה, הלכה למעשה זאת התייחסות, מאוד צרה של מערכת היחסים הזאת; זאת מערכת יחסים, בו הפרט, מקבל או מעניק שירותים מול האנשים השונים. דבר שמביא לקטגוריציזה חברתית, שמחייבת את התמקצעות של הפרט, בתחום צר מאוד ולכן הוא הופך להיות אך ורק קיפוד היודע דבר אחד גדול. העדפת הרעיון האינדיבידואלי של הפרט, היא זאת שמביאה ליצירה של חברה מנוכרת, המעניקה הסברים אל המצב הקיים ולמה לא ניתן לשנות את מצב, במיוחד בשל הטיעון שאני ואפסי ובמיוחד עם הדברים הללו מוסברים דרך, הפריזמה של התפיסה הדתית האפשרית שזה הוא המצב הנכון של החיים ולכן לא ניתן לשנות אותו והשדה הפוליטי הלכה למעשה מופקר אל האנשים הטובים (או, כמו שנאמר באנגלית the good old school boys). בצורה הזאת נמנעת התנועה הנדרשת, שאמורה להחליף ולשנות את האליטות השונות ולהעניק לטובים את האפשרות להתקדם. הקידום ניתן, הלכה למעשה לקיצונים 'המשמרים את הפרשנות היחידה לאמת'; פרשנות זאת איננה באה לקדם את החירות עצמה, המתקיימת בין הקצוות החיובית והשלילית, ישנה כפייה של פרשנות חד צדדית, של כל אחת מהחרויות (באם מדובר בתפיסות דתיות, חברתיות, כלכליות מחק את המיותר). מסיבה זאת, כל מי שמציע רעיון, אחר נתפס כתור בוגד בערכים האמת והוא מושג לצחוק ולעג. דבר הרווח בעיקר בתרבות הביוש ברשתות החברתיות השונות, בו כל צד חושב שהוא חסין מפני אותם תופעות. דברים, אלו משולים בעיני למעשה פילגש בגבעה, במקום להתייחס אל האנשים כתור מכונות המעניקות שירות, ישנו צורך להתייחס אליהם, כתור עולם מלא המכיל בתוכו רבדים, מאווים משלהם ושיהיו שועלים אמיתיים.

התמה המרכזית של ספר שופטים, הינה, של חוסר של שלטון מרכזי ודבר, דבר זה הינו אידיליה ניו ליברלית לכאורה, היות והרעיון, שטוב ליבו הוא זה שינחה אותה בדרך הטובה והנכונה.  הלכה למעשה העם חוטא ולכן נשלחים עליו העונשים, החטאים נובעים מגבהת הלב של העם, שרואה את עצמו כמיוחד וכתור טהרן מבחינה חברתית. הסכסוכים הללו, היו יותר מלחמות הוביסאיניות ואלו הובילו לכינונו ולהתערבות של השופט, שאמור להחזיר את העם אל דרך הישר. דמותו של השופט, הינה דמות של מצביע שעומדת מול שלטון הזקנים, שאמורים לנהל את העם. מרטין בובר טען, שיש שתי דעות בספר שופטים שהן סותרות אחת את השניה, ישנם סיפורים אנטי מלוכניים ופרו מלוכניים, יכול להיות שזה משקף ויכוח בתוך החברה הישראלית באותה תקופה, אבל ספר שופטים לא בא לייצג את הקולות השונים. ספר שופטים אמור לשים את במרכז לא את הצורה השלטונית, אלא את האופי של המנהיג. הוא עוסק, בסוגיה של מי הוא המנהיג האידיאלי? אלו תכונות אמורות למנהיג האידיאלי? בין אם זה שופט ובין אם זה מלך. בתוך ספר שופטים, אפשר למצוא שני דגמים של הנהגה:  האחת היא הנהגה שפועלת בשם האל, כמו הנהגה של יפתח שפועלת מתוך דבקות באל, כמו בפרשת מלך עמון, שזה מבקש להגיע להסכם עם יפתח והאחרון מסרב לה. הסירוב של יפתח נובע מהטיעון שהאדמה, ניתנה על ידי האל ולכן אין לנו רשות לתת אותה, אבל הצד השני של אישיותו של יפתח הוא גם כישלונו, כאשר הוא נקלע לסבך האינטרסים, בין הנהגה ובין צורכי העם. יפתח, שמעדיף את הצרכים האישיים שלו, כמו: במקרה של ששבט אפרים, ששואל מדוע הוא לא נקרא לעזור ויפתח תוקף את בני השבט והורג בהם. השנייה שעומדת מול הדמות של יפתח אפשר למצוא את הדמות של השופט גדעון, שנע בין הצרכים האישיים ובין הצרכים של העם, כאשר המלאך פונה אליו, גדעון חוזר אליו בלשון רבים (ויפתח עצמו מדבר בלשון יחיד בכל הטקסטים שלו), אבל כמו הנהגה של יפתח, גם גדעון נופל במלכודת של יפתח כאשר הוא פונה אל אנשי סוכות ואנשי פנואל, שעימם הוא מדבר לשון יחיד בשלוש מקרים.

ספר שופטים הוא ספר הלכות המדינה של היהדות וזאת בשונה מתורת המדינה המתקיימת בעולם המערבי הקלאסי של יוון ורומא. אין, היהדות מדברת על דגמים אפשריים כפי שמיוצגים אצל בעולם המדינה של הפילוסופיה היוונית. אין היהדות מה שיטת השלטון הטובה ומה שיטת השלטון הרע, העם היהודי חי ובועט בכל מיני צורות של הנהגה וזאת בזכות ספר שופטים, הסיבה לכך נובעת מהמינוי של יהושע, שהיה המשכו של משה (שלא היה יכול להיכנס אל הארץ המובטחת), אבל אחר הכיבושים של יהושע, לא נדרש יורש ובצורה הזאת עולה הנהגה של הזקנים, שזאת לא הבטיחה בית גידול למנהיגים אלא הם היו בעלי פונקציה צבאית בלבד בזמן חירום. זאת התמה המרכזית של ספר שופטים, החל מעתניאל בן קנז ועד ספר שמואל, שבו ישנו ניסיון של הימנעות מניסיון של שלטון מרכזי ודברים אלו באים בתמות השונות של הספר עצמו, האם המלך הוא טוב או לא טוב, דברים אלו שזורים בתפיסה של הספר עד להמלכתו של דוד, שהינו פועל יוצא של כריתת בריתות בתוך המארג הפנים של השבטים השונים במרחב עצמו וזאת מתוך הבנה מסוימת, שישנו צורך בשלטון מרכזי חזק ויציב כדי לקיים את החברה הישראלית.

לכן, ספר שופטים, הוא ספר שבא לדבר על דמותו של המנהיג (באם המדובר בשופט, או מלך, או נביא) והשיפוט נעשה על בסיס של מי הוא המנהיג הראוי? ומי הוא המנהיג הלא ראוי? השיפוט עצמו, נעשה על ידי שני קירטריונים פשוטים מאוד: האחד האם מנהיג הולך בדרכו של האל והשני, על מי הוא חושב האם הוא חושב על העם , או האם הוא חושב על עצמו. זאת תורת המדינה היהודית והיא שונה מזאת של המערב, היא מבוססת על התפיסה של התועלתנות הליברלית, שבו כל אחד מעבד את אדמתו וחי חיים מוסריים על פי הבנתו (יושב תחת גפנו ותאנתו והאיש הישר בעיניו יעשה) והריבון הוא האל, דבר שהביא בסופו של דבר להשחתה של אותו מוסר וציווי אלוהי, כפי שהוא בא לידי ביטוי במקרה של פילגש בגבעה, הינה שיא של החירתנות ליברלית, אני ואפסי ואין עוד אחר ממני.

אחת הבעיות של החברה הישראלית, לדעתי האישית, הינה נובעת מות דור האבות המייסדים (אם זה בן גוריון מצד אחד או אם זה בגין מהצד השני של המתרס), אלו היו דור האבות של החלוציות ישראלית, שנסכה בנו את הביטחון.החברה הישראלית סובלת ממשבר של חוסר מנהיגות, הנובע  משני משברים מהותיים, הראשון הוא המשבר שנוצר בחברה הישראלית לאחר מלחמת יום הכיפורים, בו במלחמה הזאת נהרגו רבים וטובים שהיו אמורים להיות העתודה הנהגתית של החברה הישראלית. השנייה, הנובעת מהראשונה, הינה סירוב הפקודה של דרגים גבוהים בצבא, כמו המקרה של אל"ם אלי גבע שהודח. זהו משבר המנהיגות שהחברה הישראלית סובלת ממנה שתי האגפים הפוליטים של החברה הישראלית. מכאן, נובע חוסר הביטחון של החברה הישראלית. הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, הינה טראומה לאומית, היא לא יצרה ואקום של הנהגה, אין הכוונה אל המספרים של ההרוגים, אלא מדובר משינוי תפיסות בקרב השורדים, דוגמת אלי גבע, שהיה אחד מגיבורי מלחמת יום הכיפורים ולימים הפך להיות המח"ט הצעיר ביותר בצה"ל; היו אלו החוויות שלו ממלחמת יום הכיפורים, שהביאו אותו לפקפק בתבונה והיושרה של הדרג המדיני במבצע של"ג, זהוא המהלך העומק שמלחמת יום הכיפורים של השבר של מלחמת יום הכיפורים ולא האובדן הפיזי של הנהגה הפונטציאלית.

d7a7d799d7a9d7a7d794-d794d797d795d795d799d794-d794d7a7d799d791d795d7a6d799d7aa

מישל קישקה, "The Kibbutz Experience", כרזה בהוצאת פלפוט, 1986

דבר שהוביל לסטגנציה מחשבתית שאפיינה את שתי הגושים הפוליטיים של מדינת ישראל, שאלו עם הזמן הפכו להיות יותר ויותר מכווני נישה אידיאולוגית אל הקצוות של החברה עצמה וכל אחד מהצדדים מתחפר ומתבנקר בתוך העמדות שלו וזאת בשם אותה אידיאה ליברלית. הרצח של רה"מ יצחק רבין, הינו אחד מנקודת השבירה הקשות של החברה הישראלית זאת נקודת שבירה שהביאה לחילופי האשמות שעד היום נאמרות, שבו כל צד מהקשת הפוליטית הישראלית מתהדר בו ואין היא משמשת אלא, כתור קרדום לחפור בו. בצורה הזאת, החברה הישראלית, במקום להפוך לחברה פתוחה ופלורליסטית הפכה, לחברה שהיא ביסודה חברה המונהגת על ידי חבורה של 'זקני העדה' המטיפים לתפיסה חירותנית, עבור אותה חברה ובצורה הזאת הם בעצמם הופכים לסוג של קיפודים; היודעים רק דבר אחד, שהוא להאשים את הצד השני בעוולות הווה וזאת תוך לחימה של מלחמות העבר בשמם של קרבות הווה, בלי יצירה לשום עתיד מהותי ואמיתי. בין המאפיינים של הנהגת השופטים של ימינו, אלו הם השופטים אשר מדברים בלשנו של גדעון ועושה את מעשיו של יפתח. העלמות דור האבות המייסדים ובמיוחד אלו, שהיו אורות ומוראות מחייבות את בני העם והארץ, לשבת ולשאול את השאלות מהותיות שהחברה הישראלית, נדרשת אליהם ולא להסתפק בהבטחה של לנצח נאכל חרב.

נכתב  בכ"ה במר חשוון

שבת חיי שרה

ירושלים

המעבר בין חורבן, נחמה ובנייה מחדש

“Both liberty and among the primary goals pursued by human beings throughout many centuries; but total liberty for wolves is death to the lambs, total liberty of the powerful, the gifted, is not compatible with the rights to a decent existence of the weak and the less gifted.” equality are  (Isaiah Berlin, The Crooked Timber of Humanity: Chapters in the History of Ideas)

האגדה מספרת, כאשר נפוליאון הגיע לקהיר לאחר כיבושה בט' באב הוא ראה מקום חשוך עם מעט נרות דולקים, לאחר שנכנס הוא הבין שהוא הגיע לאחד מבתי הכנסת של קהיר ושם הוא ראה יהודים יושבים על הרצפה ומבכים את החורבן של הבית ולאחר ששאל נפוליאון מתי האירוע הזה קרה, הם ענו לו שזה קרה לפני הרבה זמן; נפוליאון הסתובב ואמר לחייליו: עם שמסוגל לבכות כך על עברו יש לו עתיד. רוב הסיכוים מדובר באגדה אורבנית ואין בה שום קשר בין המציאות והסיפור האמיתי. אבל הצורך בקיום של סיפורים כאלו, אולי יכול להוכיח את השבר שהיהדות עברה בשל אותו אירוע קסטרופלי בשנת 70 לספירה.

11760079_10153420498747789_8522894682356841230_n

נשיאת מנורת שבעת הקנים על ידי כוחותיו של טיטוס לאחר הניצחון כי שהיא חקוקה בשער טיטוס ברומא-מקור ויקיפדיה

התוצאות של אותה קטסטורפה בא לידי ביטוי בזיכרון הקלוקטיבי היהודי וגם הישראלי, דברים אלו נוכחים כמעט בכל טקסט יהודי מתקופת החורבן ועד התקופה. לסיפור החורבן אפשר למצוא מספר גירסאות אשר משלבות אחת בשנייה. הסיפור הראשון הוא הסיפור ההיסטורי כפי שהוא מובא אצל יוסף בן מתתיהו, שאותו אנחנו נדרשים לקרוא, בצורה מאוד ביקורתית ובמיוחד את הספר שלו 'מלחמת היהודים', הסיבה לכך נובעת מהמעמד של יוסף בן מתתיהו, שזה עצמו לקח  חלק בפיקוד על הגליל בזמן המרד היה אחד ממתנגדי המרד וכשהוא נפל בשבי הרומאי הוא הפך לבן חסות של הקיסרים הפלאווים. על פי הסיפור והספר עצמו, אפשר להבחין בספר בשני גורמים מרכזיים: הראשון הוא השלטון של הנציבים הרומאיים שהיו מושחתים והם הוצבו בפרובינקיה; והשני הוא הגורם של קבוצות הקנאיים וביניהם אפשר להבחין בסיקריקים, הקנאים, שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב. תחילתו של המרד הגדול היתה, בסכסוך שכנים בין באי בית הכנסת היהודי ובין השכן היווני שלא היה מוכן לתת להם את האפשרות להרחיב את אותו בית הכנסת בקיסריה וזה הביא למרידה כלל ארצית, אם בשל היחס של השלטון הרומאי שהיה מושחת ואם בשל הרצון של הצד היווני לכפות את דרכיו על הצד יהודי, שנתפס כשונה. ומצד שני העקשנות של הקנאות היהודית, שבאה לידי ביטוי במעשיו של אלעזר בן הכהן הגדול מפקד משמר המקדש, שהביא להפסקת הקורבן לשלום הקיסר שמנהג זה החל מתקופתו של אוגוסטוס קיסר. אכן, האכזריות של הרומאים היתה ידועה ולכן חכמי ירושלים ופרנסי העיר התחננו שזה יקריב את הקורבנות וזה עמד בסירובו, כי אולי הוא הבין כי היהודים כבר לא עם חופשי בארצו וכמו שאמר פעם ישעיהו ברלין, בהתייחסותו אל קנאים שאלו לא יכולים להסתפק בשלמות, כי הפעולה היא זאת שהפכה להיות מהות ולא המטרה. את הסוף של הסיפור כולנו יודעים ומכירים, הקיצוניים והקנאיים השתלטו ושרפו את האספקה של ירושלים וזאת בשם האידיאולוגיה הקדושה שלהם. עם המרד הזה באה לקיצה הריבונית היהודית והגלות, שהתחזקה, בשל עוד מספר מרידות וביניהם המרד של בר כוכבא ומרד התפוצות שלאחריו אדריאנוס קיסר שינה את שם הארץ לפלסטינה ומאז אנחנו מקוללים בקללתו של אדריאנוס קיסר; וזאת בשם הטהרנות ואי ההבנה של כללי המשחק, שהשתנו.

פרופ' ישראל אלדד (שייב), שהיה הולך בערב תשעה באב אל מוזיאון ישראל, עומד מול פסל אדריאנוס ומתגאה בפניו על תקומת ישראל. בעקבות מציאת פסל ראשו של אדריאנוס בתל שלם [1975], והצגתו במוזיאון ישראל, נהג אלדד לספר שהוא הגיע אל הפסל – 'נעמדתי לפני עיניו הכבויות של אדריאנוס ואמרתי לו: אדריאנוס אדריאנוס, אתה שרצית לקרוא למקום זה איליה קאפיטולינה ולארץ זו פלשתינה, פקח את עיניך וראה – היכן אתה נמצא? במוזיאון ישראל – בירושלים!'. צילום אישי במוזיאון ישראל

פרופ' ישראל אלדד (שייב), שהיה הולך בערב תשעה באב אל מוזיאון ישראל, עומד מול פסל אדריאנוס ומתגאה בפניו על תקומת ישראל. בעקבות מציאת פסל ראשו של אדריאנוס בתל שלם [1975], והצגתו במוזיאון ישראל, נהג אלדד לספר שהוא הגיע אל הפסל – 'נעמדתי לפני עיניו הכבויות של אדריאנוס ואמרתי לו: אדריאנוס אדריאנוס, אתה שרצית לקרוא למקום זה איליה קאפיטולינה ולארץ זו פלשתינה, פקח את עיניך וראה – היכן אתה נמצא? במוזיאון ישראל – בירושלים!'.
צילום אישי במוזיאון ישראל

מול הסיפור של יוסף בן מתתיהו, עומדים אגדות החורבן ולדעתי אלו מתחילים בפרשה שמצויינת בסהנדרין י"ט "ע"ב אמר ליה שמעון בן שטח: ינאי המלך! עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב" וגו'. אמר לו: לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך. נפנה לימינו – כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו – וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם? יבא בעל מחשבות ויפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע, ומתו, באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו"; לדעתי זאת הנקודה שהמוסר של השלטון מתחיל להיהרס ולא ניתן יותר לעצור אותו. ולאחר מכן מגיעות אגדות החורבן שטוענות נגד העוותנות של ר' זכריה בן אבקולס, שלא פצה את פיהו וזאת מהפחד של קבלת האחריות ומתן ביקורת ולעמוד עליה בפני הקנאים. ראשיתה של תפיסה זאת מופיעה באיכה רבה. התדדרות המוסרית של הנהגה הרוחנית שלא רצתה לקחת את האחריות, שזאת מולאה על ידי הקיצוניים. בצורה הזאת הקהילה לא הצליחה להתגבר על סכסוכים של קמצא ובר קמצא, כי הנהגה עצמה הלכה למעשה לא תפקדה והיתה עסוקה בעצמה ובהאדרה עצמית ולכן היא אפשרה לקיצונים להשתלט על הנהגה ולשרוף את המחסנים של ירושלים ולהיות מקוללים בקללתו של אדריאנוס.

חורבן בית המקדש בציורו של פרנצסקו האייז, (ונציה 1867) מקור ויקיפדיה

חורבן בית המקדש בציורו של פרנצסקו האייז, (ונציה 1867)
מקור ויקיפדיה

כיום אנחנו נמצאים בשבת השנייה של שבע שבתות דנחמתא בפרשת עקב ובהפטרה אנחנו נקרא את ההפטרה הבאה "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְהוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי.הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד.מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם יְהוָה כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה.כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ.עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה.וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם. כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה. וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קוָֹי. הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ וְאִם שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט.כִּי כֹה אָמַר יְהוָה גַּם שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ. וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן וְיָדְעוּ כָל בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב." (ישיעהו מ"ט: י"ד-כ"ט). מפרשה זאת אנחנו יכולים ללמוד, כי עלינו מוטלת האחריות להוציא את הקיצונים ואת הקנאיים וזאת כדי שלא נאבד בשלישית את העצמאות שלנו. שלא נצטרך לעשות את מעשיו של יוחנן בן זכאי שביקש את יבנה ואת חכמיה, כי הוא לא הצליח נגד הקיצוניים ולכן הוא נאלץ לוותר על ירושלים ועל הריבונות העצמאית של העם ולנסות ולהציל את השאריות של העם וזאת כדי שהבית לא ייחרב בשלישית וכן יש צורך לעשות את כל המעשים כדי לקיים את הפסוק מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.

RetrieveAsset

המצעד של יהודי רומא בכיוון ההפוך מזה חקוק על שער טיטוס, לאחר ההודעה על כינונה של מדינת ישראל, צילום סנטלי אפל מקור: אתר מוזיאון השואה

דברים אלו באים בייתר בשאת במגזר הדתי לאומי, שזה צריך לעשות קריעה ולשבת שבעה ולקונן על מה שהוא גידל; הסיבה לכך נעוצה בשנות השבעים של המאה הקודמת ואלו הם חיות הכלאיים של חרדים לאומיים, שמצד אחד מבקשים להתבדל ולהקצין. דבר זה בקבלה של מורים חרדים לתלמוד, שברחו אל הציונות הדתית כעיר מקלט, כמו משפחת אליהו מפני משפחת יוסף. רבנים אלו, שהביאו ליצירת תקומה ובמיוחד אלו היושבים בישיבת הר מור; שאלו חוברים אל המתפרעים של בית אל והיד של בני עקיבא איננה יכולה עוד להושיע, כי הם התבטלו והיו עוונתנים. על זה יש להוסיף את חרד"לים, שמקצצים בנטיעות של תנועת בני עקיבא ושל הציונות הדתית הקלאסית, עם על ידי סילוק אנשי החינוך המקומיים שנתפסו כפושרים, וזאת כדי להכניס את משרות של כבוד לחבריהם. אלו הם הנוכלים, שמפעילים את מכבש הלחצים על המנהיגים הפוליטיים השונים והם אלו הם שסוגרים את החברה הישראלית בסד.

לאחר כל התוכחה הזאת, נשאר לי רק לנסות ולנחם, כי תמיד אפשר להמשיך ולהוכיח והשאלה האם זה יעזור. יש לנו עם נפלא ויש לנו מדינה נפלאה, כן הוא עם קשה עורף והוא קל אבל עכשיו לאחר כל המכות שקיבלנו, יש צורך לקום ולנגב את העפר מהתכועאכס למחות את הזעה מהפדחת, למחות את הדמעות ולהמשיך לבנות את המדינה לטוב ולרע וזאת כדי לא לתת קיצוניים משני המחנות לנצח. אכן, אנחנו עכשיו בתקופה של חילופי הדורות, דור האבות והמייסדים הולך בדרך כל עפר ואנחנו מרגישים קצת אבודים, כי מי שיראה לנו את הדרך הלאה, אבל אולי הגיע הזמן שאנחנו נהיה אלו שנאחז ברסן ההנהגה.

נכתב בכ"ג במנחם אב

פרשת עקב

ירושלים

מהות האדיאל שהוא קו עגול וסגור

"It has been said that man is a rational animal. All my life I have been searching for evidence which could support this". (Bertrand Russell 1872-1970)

על פי תפיסתו של ישעיהו ברלין, האידאל האוטופי בתפיסה המערבית, הינו תפיסה סטטית של מהות האמת. ראייה זאת נשענת על שלוש רגליים: האחת לכל שאלה המהותיות חייבת להתקיים תשובה וזאת התשובה היחידה שמתקיימת; השנייה, כדי להגיע לתשובה זאת חייבת להיות מתודה אחת והיא העיקרון הבסיסי ולא ניתן להטיל בו בספק; השלישית. כל האמיתות הללו, אמורות להשתלב זו בזו וזאת כדי לייצר סוג של הרמוניה קוהרנטית אחת וזאת להגיע אל האוטופיה השלמה והקוהרנטית, או לפחות לנסות להסדיר את הסתירות ביניהן וזאת בשל הנצחיות של אמיתות אלו ותפקידו של הפרט לחשוף אותן ולחיות לאורן. מהותה של התפיסה הזאת, נובעת מהתפיסה כי טבע האדם הינו נצחי ואוניברסלי; ההיסטוריה הינה תהליך של קידמה, שאמור לחשוף את האמת, שבסופו של התהליך תיווצר אוטופיה שהינה חסרת סתירות. האוטופיה הזאת תהיה חסרת היסטוריה, היות וכל שינוי ממצב זה, הוא שינוי לרעה.

מכאן, מהותה של חשיפת האמת האוטופית, הינה סוג של הרס ההיסטוריה וזאת בשם צעידה אל אידאלים אוטופיים ובצורה הזאת ישנו הרס של המהות של הקדמה היות והערכים שהיא אמורה לייצג נעלמים, בצורה התהליכים ההיסטוריים, מצוירים כסוג של גל חורבות אחד. שהסיבה המרכזית שלו הינו לייצר סוג של גן עדן עלי אדמות וזאת על ידי כפייה של תפיסות עולם, הרג וחורבן. בצורה הזאת האוטופיה חסרת הסתירות, אינה מתקיימת. מכאן צומח הצורך לפשרה ושיווי המשקל בין האמיתות והחירויות המתנגשות אחת בשנייה. זאת תמצית ההכרה, שאין אדם שאינו חף מטעויות ואין התקיימות של אמת נצחית אחת. הטיעון של כל אוטופיה, הינו כי כל הערכים של בני האדם הינם זהים, ביסודה הינה טעות. אכן מתקיימים מספר ערכים אנושים אובייקטיביים וכל חברה מכילה בתוכה פרשנות חדשה לכל אותם ערכים וזאת בהתאמה למציאות המתקיימת. התנגשות והסתירה שנוצרים, לא רק בין חברות שונות לאורך ההיסטוריה האנושית, אלא גם בתוך הערכים השונים באותה חברה, הדוגמה הטובה ביותר הינה התנגשות מה הם הגבולות, שבין ערכי החירות ובין ערכי השוויון, בחברה המערבית. אין זה אומר שערך אחד הוא טוב יותר מהשני, אלא שיש יותר מתשובה אחת נכונה וזאת אמורה להתקיים בקונטקסט מסוים.

המרחב המזרח תיכוני נמצא במצב של כמעט כמאה וחצי של סכסוכים דתיים מרחביים, אם בשל הרס המבנה החברתי של האימפריה העות'מאנית, שאחד השיאים שלה הינה מלחמות הבלקן שהחלו בשנת 1912 ועד עצם היום. המרחב, שהיה ישות אימפריאלית בעל זהות דתית, נשבר לרסיסים בעלי זהות דתית ואלו מצידם לוו בטרנספר של אוכלוסיות רבות שאחת הדוגמאות הטובות הינה הגירוש של יוונים דוברי תורכית ליוון והגירוש של תורכים דוברי יוונית לתורכיה, לאחר מלחמת העולם. השינויים החברתיים של שבירת המסגרות החברתיות שאפיינו את החברה העות'מאנית לוותה, בסדרה של התנכלויות לקבוצות המיעוט השונות ובמקרים קיצוניים הופעלו כוח ממשי שהביא לאותו גירוש. אחת הבעיות המרכזיות, שצופה מהצד שמסתכל על המזרח התיכון, רואה את חוסר ההיגיון המרחבי, בו חברות שונות במרחב שנלחמות אחת בשנייה וזאת ללא הסבר רציונלי עבור אותו צופה מערבי, היות ואותו צופה מערבי מתייחס בצורה שולית את הדת כתור סמן לאומי המבוסס על אתוס מסוים ואת הרעיון של האתנוס, שזה מגולם בפרשנות האישית של כל קבוצה במרחב אל האתוס המרכזי.

אותו מתבונן מערבי מתעלם התפיסה כי גם היהדות וגם האסלאם הינן דתות אתוס לאום, שמאפשרות את חופש הבחירה האם להיות חבר באותה קהילה. אכן, טקס הכניסה אל הקהילה ביסודו הוא דתי אבל הוא רגע מכונן, מעין שנת אפס ואין היא מחייבת לידה אל תוך הקהילה, אלא היא פרי בחירתו האישית של אותו מאמין. אחד המאפיינים, המעניינים הוא שהפרט איננו חייב להיות מאמין באלוהים או באללה, אבל הוא מזדהה עם העבר ההיסטורי והסיפור ההיסטורי הגדול של אותה חברה. גם כאשר אותו פרט מבקש לעזוב את הקהילה, גם ביהדות וגם באסלאם, מתייחסים אליו כאל אדם שמת ואין הוא חלק מאותה חברה יותר. דברים אלו משתקפים בדבריו של ישעיהו ברלין, שבו אדם מזהה את עצמו כשייך אל הקהילה היהודית, הינו יהודי גם אם אמו איננה יהודיה ואיננה גיורת  (We should make a man to be a Jew, if he were in most respects identified with a Jewish community, despite the fact that his mother may be an unconverted non-Jewess), כאשר זה ענה לדוד בן גוריון בסוגיית מי הוא יהודי.

התעלמות מהסמן דתי של החברות השונות באימפריה העות'מאנית, היה זה שאפיין את מהות הסכסוכים השונים של החברות השונות ובמיוחד בזה של התנועות הלאומיות שאימצו חלקים את התפיסות הדתיות וניסו להעניק להם דפוסים מקומיים. גם התנועות הלאומיות בעולם הערבי שניסו לנכס לעצמן את את הזהות האסלאמית כחלק מאותה תפיסה.

הניסיון לבנות זהות ערבית או תורכית כתור זהות על לאומית ובמיוחד תוך חיקוי אירופאי של אתוסים חברתיים וזאת כדי לנסות ולבנות זהויות חדשות על בסיס תפיסה פרעונית, פינקית או ישראלית, שאמורה היתה להכיל את המיעוטים השונים, אבל כל אלו נדונו לכישלון. הסיבה לכך, הינה כי הזהות המרכזית, הינה זהות דתית, שבה הסמן הדתי (יהודי, מוסלמי או נוצרי) הינו מהות, שממלאת את הזהויות המרכזית של הפרטים השונים בחברה. אלו הן זהויות שמבוססות על מבנים חברתיים השונים שעיצבו את החברות השונות שהיו במרחב המזרח תיכוני ואלו היו תחת שליטה אימפריאלית עות'מאנית. לאחר נפילתה של האימפריה העות'מאנית, הקשרים בין המשפחות השונות נקטעו היות והיכולת התנועה וזרימת הרעיונות  נפסקה עקב היצירה של גבולות שלא היו קיימים קודם, ובנוסף הגבולות של מדינות המזרח התיכון הם גבולות ישרים שנעשו במשרדי המושבות השונים של האימפריות הזרות.

דברים באים במשנה תוקף ביחס אל התנועה הציונית, שהינה ביטוי לסוג של חילוניות של היהדות, התנועה הציונית היתה זאת שעוצבה, ביסודה באזורים בעלי זהות אימפריאליסטיים, בהם הזהות היהודית, אם תחת השלטון האימפראלי הצאריסטי או האימפריות של מרכז אירופאי (שכלל בתוכו את האימפריה האוסטרו-הונגרית ואת האימפריה הגרמנית). אכן, הציונות שאפה לחילוניות של החברה היהודית אבל הלכה למעשה השתמשה בזהות הדתית כתור זהות אתוסית וזאת כדי לאחד את היהודים. תפיסה זאת באה במיוחד לאחר הקונגרס הציוני השישי (1903), הידוע בשם קונגרס אוגנדה ובו הרצל חותם את הקונגרס בהצהרה הנאמנות האפשרית כפי שהיא נוסחה בספר תהילים (קל"ז: ה-ו) "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ – תִּשְׁכַּח יְמִינִי! תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי!"

החיים במדינת ישראל, אינם חיים של עם במובן האתני, אלא מדינת ישראל הינה הגשמה של הרעיון הלאומי וזה התפרש על גבי שרשרת הדורות. התפיסה הלאומית, כי שהיא באה לידי ביטוי ביהדות, העניקה בנוסף לרעיונות ליברלים נוספים, (כמו: הרעיון שכולם כפופים לחוק ולא משנה מעמדך האישי, הרעיון של הפרדת דת ומדינה ועוד), שאומצו על ידי התפיסות הליברליות האירופאיות וזאת, כניסיון למצוא פרשנות חדשה למציאות שלאחר מלחמות הרפורמציה והמציאות של החיים במדינה פרוטסטנטית.

אחד המאפיינים של הסכסוכים המרחביים, הינם סכסוכים שמבוססים על התקרבנות מתמדת, במיוחד מצידם של השחקנים השונים במרחב, כל צד שולל את הצד האחר ובמיוחד של הגדרה העצמית שלו וזאת כדי לשמור על המונופול של הקורבן ולכן הצורך הוא להניח כי הצד שני משקר ואינו אומר את האמת. ולכן הסוגיה של הסכסוך הישראלי, הינו סכסוך שמבוסס לאומי שמבוסס כסכסוך דתי ואין הוא סכסוך חילוני כמו שכולם רוצים להגדיר אותו. אכן הפלטפורמה של המדינה, בעולם היהודי וגם בעולם האסלאמי, הינה חילונית ולכאורה אין הפרדה בין דת ומדינה, אבל הלכה בכל התפיסה של היהדות וגם האסלאם מתקיימת הפרדה בין הפונקציה של השליט כתור דמות שלטון חילונית שאמורה לחוקק חוקים ביחס אל חיי היום יום ושל המדינה, בעוד שתפקידם של אנשי הדת הוא להיות פרשני החוק הקדוש ביחס אל המציאות העכשווית.

כדי לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי יש צורך להתייחס אל השאיפות של התנועה הציונית היהודית אל מול אלו שהעולם המוסלמי וכיצד יש צורך לפתור את הסכסוך בין שתי תנועות הלאום הדתיות האלו, שבו אף צד לא לוקח בעלות מלאה על העבר ועל הרדיפות של כל צד רוצה להוכיח את עצמו כתור קורבן אידאלי. היות והיהודים לא יכלו אלא להגיע לארץ ולא היה שום פתרון היסטורי אחר וזאת בשל הרעיון הלאומי הגלום בתוך הדת היהודית, כתור דת לאום אתוסית.

נכתב בירושלים

ל בכסלו התשע"ה

נר שישי של חנוכה.