המעבר בין חורבן, נחמה ובנייה מחדש

“Both liberty and among the primary goals pursued by human beings throughout many centuries; but total liberty for wolves is death to the lambs, total liberty of the powerful, the gifted, is not compatible with the rights to a decent existence of the weak and the less gifted.” equality are  (Isaiah Berlin, The Crooked Timber of Humanity: Chapters in the History of Ideas)

האגדה מספרת, כאשר נפוליאון הגיע לקהיר לאחר כיבושה בט' באב הוא ראה מקום חשוך עם מעט נרות דולקים, לאחר שנכנס הוא הבין שהוא הגיע לאחד מבתי הכנסת של קהיר ושם הוא ראה יהודים יושבים על הרצפה ומבכים את החורבן של הבית ולאחר ששאל נפוליאון מתי האירוע הזה קרה, הם ענו לו שזה קרה לפני הרבה זמן; נפוליאון הסתובב ואמר לחייליו: עם שמסוגל לבכות כך על עברו יש לו עתיד. רוב הסיכוים מדובר באגדה אורבנית ואין בה שום קשר בין המציאות והסיפור האמיתי. אבל הצורך בקיום של סיפורים כאלו, אולי יכול להוכיח את השבר שהיהדות עברה בשל אותו אירוע קסטרופלי בשנת 70 לספירה.

נשיאת מנורת שבעת הקנים על ידי כוחותיו של טיטוס לאחר הניצחון כי שהיא חקוקה בשער טיטוס ברומא-מקור ויקיפדיה

התוצאות של אותה קטסטורפה בא לידי ביטוי בזיכרון הקלוקטיבי היהודי וגם הישראלי, דברים אלו נוכחים כמעט בכל טקסט יהודי מתקופת החורבן ועד התקופה. לסיפור החורבן אפשר למצוא מספר גירסאות אשר משלבות אחת בשנייה. הסיפור הראשון הוא הסיפור ההיסטורי כפי שהוא מובא אצל יוסף בן מתתיהו, שאותו אנחנו נדרשים לקרוא, בצורה מאוד ביקורתית ובמיוחד את הספר שלו 'מלחמת היהודים', הסיבה לכך נובעת מהמעמד של יוסף בן מתתיהו, שזה עצמו לקח  חלק בפיקוד על הגליל בזמן המרד היה אחד ממתנגדי המרד וכשהוא נפל בשבי הרומאי הוא הפך לבן חסות של הקיסרים הפלאווים. על פי הסיפור והספר עצמו, אפשר להבחין בספר בשני גורמים מרכזיים: הראשון הוא השלטון של הנציבים הרומאיים שהיו מושחתים והם הוצבו בפרובינקיה; והשני הוא הגורם של קבוצות הקנאיים וביניהם אפשר להבחין בסיקריקים, הקנאים, שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב. תחילתו של המרד הגדול היתה, בסכסוך שכנים בין באי בית הכנסת היהודי ובין השכן היווני שלא היה מוכן לתת להם את האפשרות להרחיב את אותו בית הכנסת בקיסריה וזה הביא למרידה כלל ארצית, אם בשל היחס של השלטון הרומאי שהיה מושחת ואם בשל הרצון של הצד היווני לכפות את דרכיו על הצד יהודי, שנתפס כשונה. ומצד שני העקשנות של הקנאות היהודית, שבאה לידי ביטוי במעשיו של אלעזר בן הכהן הגדול מפקד משמר המקדש, שהביא להפסקת הקורבן לשלום הקיסר שמנהג זה החל מתקופתו של אוגוסטוס קיסר. אכן, האכזריות של הרומאים היתה ידועה ולכן חכמי ירושלים ופרנסי העיר התחננו שזה יקריב את הקורבנות וזה עמד בסירובו, כי אולי הוא הבין כי היהודים כבר לא עם חופשי בארצו וכמו שאמר פעם ישעיהו ברלין, בהתייחסותו אל קנאים שאלו לא יכולים להסתפק בשלמות, כי הפעולה היא זאת שהפכה להיות מהות ולא המטרה. את הסוף של הסיפור כולנו יודעים ומכירים, הקיצוניים והקנאיים השתלטו ושרפו את האספקה של ירושלים וזאת בשם האידיאולוגיה הקדושה שלהם. עם המרד הזה באה לקיצה הריבונית היהודית והגלות, שהתחזקה, בשל עוד מספר מרידות וביניהם המרד של בר כוכבא ומרד התפוצות שלאחריו אדריאנוס קיסר שינה את שם הארץ לפלסטינה ומאז אנחנו מקוללים בקללתו של אדריאנוס קיסר; וזאת בשם הטהרנות ואי ההבנה של כללי המשחק, שהשתנו.

פרופ' ישראל אלדד (שייב), שהיה הולך בערב תשעה באב אל מוזיאון ישראל, עומד מול פסל אדריאנוס ומתגאה בפניו על תקומת ישראל. בעקבות מציאת פסל ראשו של אדריאנוס בתל שלם [1975], והצגתו במוזיאון ישראל, נהג אלדד לספר שהוא הגיע אל הפסל – 'נעמדתי לפני עיניו הכבויות של אדריאנוס ואמרתי לו: אדריאנוס אדריאנוס, אתה שרצית לקרוא למקום זה איליה קאפיטולינה ולארץ זו פלשתינה, פקח את עיניך וראה – היכן אתה נמצא? במוזיאון ישראל – בירושלים!'.
צילום אישי במוזיאון ישראל

מול הסיפור של יוסף בן מתתיהו, עומדים אגדות החורבן ולדעתי אלו מתחילים בפרשה שמצויינת בסהנדרין י"ט "ע"ב אמר ליה שמעון בן שטח: ינאי המלך! עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב" וגו'. אמר לו: לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך. נפנה לימינו – כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו – וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם? יבא בעל מחשבות ויפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע, ומתו, באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו"; לדעתי זאת הנקודה שהמוסר של השלטון מתחיל להיהרס ולא ניתן יותר לעצור אותו. ולאחר מכן מגיעות אגדות החורבן שטוענות נגד העוותנות של ר' זכריה בן אבקולס, שלא פצה את פיהו וזאת מהפחד של קבלת האחריות ומתן ביקורת ולעמוד עליה בפני הקנאים. ראשיתה של תפיסה זאת מופיעה באיכה רבה. התדדרות המוסרית של הנהגה הרוחנית שלא רצתה לקחת את האחריות, שזאת מולאה על ידי הקיצוניים. בצורה הזאת הקהילה לא הצליחה להתגבר על סכסוכים של קמצא ובר קמצא, כי הנהגה עצמה הלכה למעשה לא תפקדה והיתה עסוקה בעצמה ובהאדרה עצמית ולכן היא אפשרה לקיצונים להשתלט על הנהגה ולשרוף את המחסנים של ירושלים ולהיות מקוללים בקללתו של אדריאנוס.

חורבן בית המקדש בציורו של פרנצסקו האייז, (ונציה 1867)
מקור ויקיפדיה

כיום אנחנו נמצאים בשבת השנייה של שבע שבתות דנחמתא בפרשת עקב ובהפטרה אנחנו נקרא את ההפטרה הבאה "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְהוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי.הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד.מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם יְהוָה כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה.כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ.עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה.וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם. כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה. וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קוָֹי. הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ וְאִם שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט.כִּי כֹה אָמַר יְהוָה גַּם שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ. וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן וְיָדְעוּ כָל בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב." (ישיעהו מ"ט: י"ד-כ"ט). מפרשה זאת אנחנו יכולים ללמוד, כי עלינו מוטלת האחריות להוציא את הקיצונים ואת הקנאיים וזאת כדי שלא נאבד בשלישית את העצמאות שלנו. שלא נצטרך לעשות את מעשיו של יוחנן בן זכאי שביקש את יבנה ואת חכמיה, כי הוא לא הצליח נגד הקיצוניים ולכן הוא נאלץ לוותר על ירושלים ועל הריבונות העצמאית של העם ולנסות ולהציל את השאריות של העם וזאת כדי שהבית לא ייחרב בשלישית וכן יש צורך לעשות את כל המעשים כדי לקיים את הפסוק מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.

המצעד של יהודי רומא בכיוון ההפוך מזה חקוק על שער טיטוס, לאחר ההודעה על כינונה של מדינת ישראל, צילום סנטלי אפל מקור: אתר מוזיאון השואה

דברים אלו באים בייתר בשאת במגזר הדתי לאומי, שזה צריך לעשות קריעה ולשבת שבעה ולקונן על מה שהוא גידל; הסיבה לכך נעוצה בשנות השבעים של המאה הקודמת ואלו הם חיות הכלאיים של חרדים לאומיים, שמצד אחד מבקשים להתבדל ולהקצין. דבר זה בקבלה של מורים חרדים לתלמוד, שברחו אל הציונות הדתית כעיר מקלט, כמו משפחת אליהו מפני משפחת יוסף. רבנים אלו, שהביאו ליצירת תקומה ובמיוחד אלו היושבים בישיבת הר מור; שאלו חוברים אל המתפרעים של בית אל והיד של בני עקיבא איננה יכולה עוד להושיע, כי הם התבטלו והיו עוונתנים. על זה יש להוסיף את חרד"לים, שמקצצים בנטיעות של תנועת בני עקיבא ושל הציונות הדתית הקלאסית, עם על ידי סילוק אנשי החינוך המקומיים שנתפסו כפושרים, וזאת כדי להכניס את משרות של כבוד לחבריהם. אלו הם הנוכלים, שמפעילים את מכבש הלחצים על המנהיגים הפוליטיים השונים והם אלו הם שסוגרים את החברה הישראלית בסד.

לאחר כל התוכחה הזאת, נשאר לי רק לנסות ולנחם, כי תמיד אפשר להמשיך ולהוכיח והשאלה האם זה יעזור. יש לנו עם נפלא ויש לנו מדינה נפלאה, כן הוא עם קשה עורף והוא קל אבל עכשיו לאחר כל המכות שקיבלנו, יש צורך לקום ולנגב את העפר מהתכועאכס למחות את הזעה מהפדחת, למחות את הדמעות ולהמשיך לבנות את המדינה לטוב ולרע וזאת כדי לא לתת קיצוניים משני המחנות לנצח. אכן, אנחנו עכשיו בתקופה של חילופי הדורות, דור האבות והמייסדים הולך בדרך כל עפר ואנחנו מרגישים קצת אבודים, כי מי שיראה לנו את הדרך הלאה, אבל אולי הגיע הזמן שאנחנו נהיה אלו שנאחז ברסן ההנהגה.

נכתב בכ"ג במנחם אב

פרשת עקב

ירושלים

מחירות לעצמאות

“Only barbarians are not curious about where they come from, how they came to be where they are, where they appear to be going, whether they wish to go there, and if so, why, and if not, why not”. (Isaiah Berlin)

חג הפסח, הינו סיפור המסגרת של הלאום היהודי, (אני לא נכנס לסוגיה האם יציאת מצרים התקיימה או לא), אבל הסיפור הזה הינו המסגרת המכוננת של העם היהודי, היות והוא מהווה את נקודת האפס ביצירה של הזהות היהודית, כזהות של לאום ולא של דת. היהודים כתור יהודים הצליחו להנכיח, לכל מארחיהם השונים במדינות שהם היו בהם, כי הזהות היהודית הינה זהות שהופכת את היהדות ללאום וזאת על בסיס אותו זיכרון קולקטיבי, שאכן היהודים מהללים את האל על זה שהוציא אותנו ממצרים מבית עבדים ולכן רעיון זה מונח בכל טקס יהודי, באשר הוא.

הגדת ראשי הציפורים-מקור ויקיפדיה

הציווי של ההגדה, והגדת לבינך, מחייב את האדם ואת הקהילה לזכור את העבר, אבל הוא מעניק להם את האפשרות של מתן פרשנות אישית על הסוגיות שקשורות בזהות של העם היהודי ואלו מורכבות ביסודן מסיפורים קטנים, אלו הם הסיפורים האישיים הנשזרים בזהות הלאומית של העם היהודי. הצורך לספר, מחייב את האדם את לזכור. אכן אין זה זיכרון מושלם והוא שונה מהזיכרון הקולקטיבי, אבל הוא חלק מאותו זיכרון, כי הסיפור הזה שזור בסיפור הגדול ואין הוא יכול להילחץ ממנו. הסיפור היהודי הוא סיפור של אומה גדולה, אבל באותה נשימה הוא גם הסיפורים הקטנים, שמסתתרים מאחורי התמונות, הציורים, ההגדות שנוצרו במשך שנות יצירה רבות. מכאן סך כל היצירה היהודית הינה אדירה ובשביל אומה, שמרבית הזמן היתה חסרת מולדת דווקא יצרנו לא מעט. דברים אלו באים לידי ביטוי במהות של החברה הישראלית, שלכאורה הינה חברה חילונית, אבל הלכה למעשה מרביתה הינה חברה מסורתית, שמכבדת את העבר שלה וזאת כדי לנסות ולקשור את מהות של הסיפור האישי אל הסיפור הגדול.

כרזה לקונגרס הציוני החמישי-ליליין, אפרים משה-ארכיון בצלאל

חג הפסח, בעיני פותח את שלושת השבועות המהותיים של החברה הישראלית, אם בתחילה יש לנו את פסח כתור חג החירות, ישנו מעבר חד אל יום השואה, שמדגים את המדרש מירושלמי מסכת סוטה ה ד "בשעה שעלו אבותינו מן הים ראו פיגרי אנשים חטאים שהיו משעבדין בהן בפרך בעבודה קשה וכולם פגרים מתים מושלכים על שפת הים. ביקשו לומר שירה ושרת עליהן רוח הקודש. ואפילו קטן שבישראל היה אומר שירה כמשה".  השירה היא לא על המוות של פרעה ושל המצרים, אלא על הפדות של נפשנו, אלא פדות על ההצלה של העם היהודי. מכאן עולה הרעיון, של " מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני" (בבלי מסכת מגילה, דף י' עמ' א) השאלה שאלוהים מציב בפני המלאכים, איך אני יכול לשמוח על המוות של הברואים שלי, אפילו אם הם רשעים גמורים, האם יש צורך לשמוח לאיד אחרי ניצחון? אכן, השירה של בני ישראל, היא הרצון לשמוח על המפלה של האויב, אבל האל שאמור להיות מעל התפיסות האלו מנסה להציב רמות מוסר גבוהות יותר.

כאן, עולה השאלה ההיסטורית, האם ישנה גרמניה אחרת, או האם אפשר לסלוח על המעשים של העם הגרמני ועוד המון שאלות מוסריות אחרות, הקשורות בסוגיה הזאת. לדעתי אין תשובה חד משמעתית בסוגיה הזאת ולא ניתן לתת תשובה שכזאת, אבל הלכה למעשה הזיכרון של השואה מתחיל להיות מעומעם, בגרמניה וגם בישראל. כל יום מתים אנשים שלקחו חלק במכונת ההשמדה הגרמנית, באם הם נתפסו ובין אם הם לא נתפסו וגם מספרם של ניצולי השואה הולך ופוחת אבל השאלה שלי איך הרע האנושי עדיין נשאר? ואותו זיכרון של השואה משתנה ומתעצב מחדש, אני לא יודע איך הוא ייזכר בעוד חמש שנים מהיום, אבל הוא יהיה שונה מהזיכרון, שאני הייתי ילד.

החלק השלישי של שלושת השבועות המקודשים הוא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל והשילוב שלו ביום העצמאות. העיצוב של לוח הזיכרון הישראלי, החלק שמדבר על חירות ישראל. בעיני זאת שירת ההודאה, ששרים בני ישראל  על הפדות ועל המדינה שיש לנו. על הקורבן הגדול שאנחנו, שילמנו ואנחנו משלמים, כתור חברה יהודית חופשית. האתגרים הגדולים שעומדים בחלקנו היום, לא פשוטים מאלו של אבותינו להקים מדינה עצמאית וחופשית ואיזה חברה אנחנו רוצים. לדעתי אנחנו צריכים ללמוד לעבוד אחד עם השני, עם שהימנון שלו הוא התקווה לא יכול להרשות לעצמו להיות כזה מפוחד ומיואש, ולהמשיך לחיות עם תסביך מצדה. כן, על חרבנו נחיה ועל חרבנו נמות ויהודה נפלה באש ויהודה תקום באש. אבל, השאלה איך אנחנו מקיימים בדרך חברה שהיא פלורליסטית, באותה נשימה, זאת השאלה מהותית שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו וזה הוא חובנו כתור חברה, לאלו שהקימו את המדינה עצמה.

אנשים רוקדים הורה לאחר החלטת החלוקה-לע"מ

נכתב בכ"ז בניסן

ירושלים.

מהות האדיאל שהוא קו עגול וסגור

"It has been said that man is a rational animal. All my life I have been searching for evidence which could support this". (Bertrand Russell 1872-1970)

על פי תפיסתו של ישעיהו ברלין, האידאל האוטופי בתפיסה המערבית, הינו תפיסה סטטית של מהות האמת. ראייה זאת נשענת על שלוש רגליים: האחת לכל שאלה המהותיות חייבת להתקיים תשובה וזאת התשובה היחידה שמתקיימת; השנייה, כדי להגיע לתשובה זאת חייבת להיות מתודה אחת והיא העיקרון הבסיסי ולא ניתן להטיל בו בספק; השלישית. כל האמיתות הללו, אמורות להשתלב זו בזו וזאת כדי לייצר סוג של הרמוניה קוהרנטית אחת וזאת להגיע אל האוטופיה השלמה והקוהרנטית, או לפחות לנסות להסדיר את הסתירות ביניהן וזאת בשל הנצחיות של אמיתות אלו ותפקידו של הפרט לחשוף אותן ולחיות לאורן. מהותה של התפיסה הזאת, נובעת מהתפיסה כי טבע האדם הינו נצחי ואוניברסלי; ההיסטוריה הינה תהליך של קידמה, שאמור לחשוף את האמת, שבסופו של התהליך תיווצר אוטופיה שהינה חסרת סתירות. האוטופיה הזאת תהיה חסרת היסטוריה, היות וכל שינוי ממצב זה, הוא שינוי לרעה.

מכאן, מהותה של חשיפת האמת האוטופית, הינה סוג של הרס ההיסטוריה וזאת בשם צעידה אל אידאלים אוטופיים ובצורה הזאת ישנו הרס של המהות של הקדמה היות והערכים שהיא אמורה לייצג נעלמים, בצורה התהליכים ההיסטוריים, מצוירים כסוג של גל חורבות אחד. שהסיבה המרכזית שלו הינו לייצר סוג של גן עדן עלי אדמות וזאת על ידי כפייה של תפיסות עולם, הרג וחורבן. בצורה הזאת האוטופיה חסרת הסתירות, אינה מתקיימת. מכאן צומח הצורך לפשרה ושיווי המשקל בין האמיתות והחירויות המתנגשות אחת בשנייה. זאת תמצית ההכרה, שאין אדם שאינו חף מטעויות ואין התקיימות של אמת נצחית אחת. הטיעון של כל אוטופיה, הינו כי כל הערכים של בני האדם הינם זהים, ביסודה הינה טעות. אכן מתקיימים מספר ערכים אנושים אובייקטיביים וכל חברה מכילה בתוכה פרשנות חדשה לכל אותם ערכים וזאת בהתאמה למציאות המתקיימת. התנגשות והסתירה שנוצרים, לא רק בין חברות שונות לאורך ההיסטוריה האנושית, אלא גם בתוך הערכים השונים באותה חברה, הדוגמה הטובה ביותר הינה התנגשות מה הם הגבולות, שבין ערכי החירות ובין ערכי השוויון, בחברה המערבית. אין זה אומר שערך אחד הוא טוב יותר מהשני, אלא שיש יותר מתשובה אחת נכונה וזאת אמורה להתקיים בקונטקסט מסוים.

המרחב המזרח תיכוני נמצא במצב של כמעט כמאה וחצי של סכסוכים דתיים מרחביים, אם בשל הרס המבנה החברתי של האימפריה העות'מאנית, שאחד השיאים שלה הינה מלחמות הבלקן שהחלו בשנת 1912 ועד עצם היום. המרחב, שהיה ישות אימפריאלית בעל זהות דתית, נשבר לרסיסים בעלי זהות דתית ואלו מצידם לוו בטרנספר של אוכלוסיות רבות שאחת הדוגמאות הטובות הינה הגירוש של יוונים דוברי תורכית ליוון והגירוש של תורכים דוברי יוונית לתורכיה, לאחר מלחמת העולם. השינויים החברתיים של שבירת המסגרות החברתיות שאפיינו את החברה העות'מאנית לוותה, בסדרה של התנכלויות לקבוצות המיעוט השונות ובמקרים קיצוניים הופעלו כוח ממשי שהביא לאותו גירוש. אחת הבעיות המרכזיות, שצופה מהצד שמסתכל על המזרח התיכון, רואה את חוסר ההיגיון המרחבי, בו חברות שונות במרחב שנלחמות אחת בשנייה וזאת ללא הסבר רציונלי עבור אותו צופה מערבי, היות ואותו צופה מערבי מתייחס בצורה שולית את הדת כתור סמן לאומי המבוסס על אתוס מסוים ואת הרעיון של האתנוס, שזה מגולם בפרשנות האישית של כל קבוצה במרחב אל האתוס המרכזי.

אותו מתבונן מערבי מתעלם התפיסה כי גם היהדות וגם האסלאם הינן דתות אתוס לאום, שמאפשרות את חופש הבחירה האם להיות חבר באותה קהילה. אכן, טקס הכניסה אל הקהילה ביסודו הוא דתי אבל הוא רגע מכונן, מעין שנת אפס ואין היא מחייבת לידה אל תוך הקהילה, אלא היא פרי בחירתו האישית של אותו מאמין. אחד המאפיינים, המעניינים הוא שהפרט איננו חייב להיות מאמין באלוהים או באללה, אבל הוא מזדהה עם העבר ההיסטורי והסיפור ההיסטורי הגדול של אותה חברה. גם כאשר אותו פרט מבקש לעזוב את הקהילה, גם ביהדות וגם באסלאם, מתייחסים אליו כאל אדם שמת ואין הוא חלק מאותה חברה יותר. דברים אלו משתקפים בדבריו של ישעיהו ברלין, שבו אדם מזהה את עצמו כשייך אל הקהילה היהודית, הינו יהודי גם אם אמו איננה יהודיה ואיננה גיורת  (We should make a man to be a Jew, if he were in most respects identified with a Jewish community, despite the fact that his mother may be an unconverted non-Jewess), כאשר זה ענה לדוד בן גוריון בסוגיית מי הוא יהודי.

התעלמות מהסמן דתי של החברות השונות באימפריה העות'מאנית, היה זה שאפיין את מהות הסכסוכים השונים של החברות השונות ובמיוחד בזה של התנועות הלאומיות שאימצו חלקים את התפיסות הדתיות וניסו להעניק להם דפוסים מקומיים. גם התנועות הלאומיות בעולם הערבי שניסו לנכס לעצמן את את הזהות האסלאמית כחלק מאותה תפיסה.

הניסיון לבנות זהות ערבית או תורכית כתור זהות על לאומית ובמיוחד תוך חיקוי אירופאי של אתוסים חברתיים וזאת כדי לנסות ולבנות זהויות חדשות על בסיס תפיסה פרעונית, פינקית או ישראלית, שאמורה היתה להכיל את המיעוטים השונים, אבל כל אלו נדונו לכישלון. הסיבה לכך, הינה כי הזהות המרכזית, הינה זהות דתית, שבה הסמן הדתי (יהודי, מוסלמי או נוצרי) הינו מהות, שממלאת את הזהויות המרכזית של הפרטים השונים בחברה. אלו הן זהויות שמבוססות על מבנים חברתיים השונים שעיצבו את החברות השונות שהיו במרחב המזרח תיכוני ואלו היו תחת שליטה אימפריאלית עות'מאנית. לאחר נפילתה של האימפריה העות'מאנית, הקשרים בין המשפחות השונות נקטעו היות והיכולת התנועה וזרימת הרעיונות  נפסקה עקב היצירה של גבולות שלא היו קיימים קודם, ובנוסף הגבולות של מדינות המזרח התיכון הם גבולות ישרים שנעשו במשרדי המושבות השונים של האימפריות הזרות.

דברים באים במשנה תוקף ביחס אל התנועה הציונית, שהינה ביטוי לסוג של חילוניות של היהדות, התנועה הציונית היתה זאת שעוצבה, ביסודה באזורים בעלי זהות אימפריאליסטיים, בהם הזהות היהודית, אם תחת השלטון האימפראלי הצאריסטי או האימפריות של מרכז אירופאי (שכלל בתוכו את האימפריה האוסטרו-הונגרית ואת האימפריה הגרמנית). אכן, הציונות שאפה לחילוניות של החברה היהודית אבל הלכה למעשה השתמשה בזהות הדתית כתור זהות אתוסית וזאת כדי לאחד את היהודים. תפיסה זאת באה במיוחד לאחר הקונגרס הציוני השישי (1903), הידוע בשם קונגרס אוגנדה ובו הרצל חותם את הקונגרס בהצהרה הנאמנות האפשרית כפי שהיא נוסחה בספר תהילים (קל"ז: ה-ו) "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ – תִּשְׁכַּח יְמִינִי! תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי!"

החיים במדינת ישראל, אינם חיים של עם במובן האתני, אלא מדינת ישראל הינה הגשמה של הרעיון הלאומי וזה התפרש על גבי שרשרת הדורות. התפיסה הלאומית, כי שהיא באה לידי ביטוי ביהדות, העניקה בנוסף לרעיונות ליברלים נוספים, (כמו: הרעיון שכולם כפופים לחוק ולא משנה מעמדך האישי, הרעיון של הפרדת דת ומדינה ועוד), שאומצו על ידי התפיסות הליברליות האירופאיות וזאת, כניסיון למצוא פרשנות חדשה למציאות שלאחר מלחמות הרפורמציה והמציאות של החיים במדינה פרוטסטנטית.

אחד המאפיינים של הסכסוכים המרחביים, הינם סכסוכים שמבוססים על התקרבנות מתמדת, במיוחד מצידם של השחקנים השונים במרחב, כל צד שולל את הצד האחר ובמיוחד של הגדרה העצמית שלו וזאת כדי לשמור על המונופול של הקורבן ולכן הצורך הוא להניח כי הצד שני משקר ואינו אומר את האמת. ולכן הסוגיה של הסכסוך הישראלי, הינו סכסוך שמבוסס לאומי שמבוסס כסכסוך דתי ואין הוא סכסוך חילוני כמו שכולם רוצים להגדיר אותו. אכן הפלטפורמה של המדינה, בעולם היהודי וגם בעולם האסלאמי, הינה חילונית ולכאורה אין הפרדה בין דת ומדינה, אבל הלכה בכל התפיסה של היהדות וגם האסלאם מתקיימת הפרדה בין הפונקציה של השליט כתור דמות שלטון חילונית שאמורה לחוקק חוקים ביחס אל חיי היום יום ושל המדינה, בעוד שתפקידם של אנשי הדת הוא להיות פרשני החוק הקדוש ביחס אל המציאות העכשווית.

כדי לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי יש צורך להתייחס אל השאיפות של התנועה הציונית היהודית אל מול אלו שהעולם המוסלמי וכיצד יש צורך לפתור את הסכסוך בין שתי תנועות הלאום הדתיות האלו, שבו אף צד לא לוקח בעלות מלאה על העבר ועל הרדיפות של כל צד רוצה להוכיח את עצמו כתור קורבן אידאלי. היות והיהודים לא יכלו אלא להגיע לארץ ולא היה שום פתרון היסטורי אחר וזאת בשל הרעיון הלאומי הגלום בתוך הדת היהודית, כתור דת לאום אתוסית.

נכתב בירושלים

ל בכסלו התשע"ה

נר שישי של חנוכה.