ויהי בימי שפוט השופטים הליברלים

"גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל הכנפים [כְּנָפַיִם] יַגֵּיד דָּבָר" (קוהלת כ:י).

אחד החיבורים המרכזיים של ישעיהו ברלין, הינו החיבור 'ארבע מסות על חירות', בחיבור זה הוא מתייחס לשני סוגים של חירות האחת חיובית והשניה היא שלילית. הראשונה הינה החירות להיות אדון לעצמי אל מול השניה החירות של היעדר מכשול. ברלין טען, כי בני האדם מתנהלים הלכה למעשה בדרך הפשרה בין החירות החיובית ובין החירות השלילית. במציאות, ישנו ניסיון להכפיף את החירות השלילית על החירות החיובית וזאת במקום לנסות למצוא את נקודת האיזון בין שתי החירויות הללו. הבחנה זאת, גם תקיפה אל העולם המשמעותי של הפוליטיקה; מסיבה זאת ברלין ראה את בדמוקרטיה הליברלית השתתפותית, חלק חשוב בתפיסת עולמו, שהיא חלק אינטגרלי ממהות האדם. הסיבה לכך, הינה הרצון , לשאוף אל מטרות יותר טובות וחלק מהרצון שלו ולהיות אובייקטיבי. לדעתו של ברלין, מדובר על כוח המניע את הפרט, בעולם החשיבה הליברלי. האוטונומיה של הפרט הינה מגובלת בקשריה ההיסטוריים. ברלין מזהה שני סוגים של אנשים האחד הוא השועל שיודע הרבה דברים והשני הוא הקיפוד היודע דבר אחד גדול.

d7a9d795d7a2d79c-d795d794d7a8d793d795d7a3

יפה את, ארצנו" מאת אליעזר שמאלי בהוצאת יבנה-נלקח מהבלוג קווים ונקודות

החירות השלילית, כפי שהיא מוצגת, בתפיסה הליברלית ובמיוחד החירותנית (ליברטריאנית), מציגה את מערכת היחסים בין בני האדם כחופשיים לכאורה, הלכה למעשה זאת התייחסות, מאוד צרה של מערכת היחסים הזאת; זאת מערכת יחסים, בו הפרט, מקבל או מעניק שירותים מול האנשים השונים. דבר שמביא לקטגוריציזה חברתית, שמחייבת את התמקצעות של הפרט, בתחום צר מאוד ולכן הוא הופך להיות אך ורק קיפוד היודע דבר אחד גדול. העדפת הרעיון האינדיבידואלי של הפרט, היא זאת שמביאה ליצירה של חברה מנוכרת, המעניקה הסברים אל המצב הקיים ולמה לא ניתן לשנות את מצב, במיוחד בשל הטיעון שאני ואפסי ובמיוחד עם הדברים הללו מוסברים דרך, הפריזמה של התפיסה הדתית האפשרית שזה הוא המצב הנכון של החיים ולכן לא ניתן לשנות אותו והשדה הפוליטי הלכה למעשה מופקר אל האנשים הטובים (או, כמו שנאמר באנגלית the good old school boys). בצורה הזאת נמנעת התנועה הנדרשת, שאמורה להחליף ולשנות את האליטות השונות ולהעניק לטובים את האפשרות להתקדם. הקידום ניתן, הלכה למעשה לקיצונים 'המשמרים את הפרשנות היחידה לאמת'; פרשנות זאת איננה באה לקדם את החירות עצמה, המתקיימת בין הקצוות החיובית והשלילית, ישנה כפייה של פרשנות חד צדדית, של כל אחת מהחרויות (באם מדובר בתפיסות דתיות, חברתיות, כלכליות מחק את המיותר). מסיבה זאת, כל מי שמציע רעיון, אחר נתפס כתור בוגד בערכים האמת והוא מושג לצחוק ולעג. דבר הרווח בעיקר בתרבות הביוש ברשתות החברתיות השונות, בו כל צד חושב שהוא חסין מפני אותם תופעות. דברים, אלו משולים בעיני למעשה פילגש בגבעה, במקום להתייחס אל האנשים כתור מכונות המעניקות שירות, ישנו צורך להתייחס אליהם, כתור עולם מלא המכיל בתוכו רבדים, מאווים משלהם ושיהיו שועלים אמיתיים.

התמה המרכזית של ספר שופטים, הינה, של חוסר של שלטון מרכזי ודבר, דבר זה הינו אידיליה ניו ליברלית לכאורה, היות והרעיון, שטוב ליבו הוא זה שינחה אותה בדרך הטובה והנכונה.  הלכה למעשה העם חוטא ולכן נשלחים עליו העונשים, החטאים נובעים מגבהת הלב של העם, שרואה את עצמו כמיוחד וכתור טהרן מבחינה חברתית. הסכסוכים הללו, היו יותר מלחמות הוביסאיניות ואלו הובילו לכינונו ולהתערבות של השופט, שאמור להחזיר את העם אל דרך הישר. דמותו של השופט, הינה דמות של מצביע שעומדת מול שלטון הזקנים, שאמורים לנהל את העם. מרטין בובר טען, שיש שתי דעות בספר שופטים שהן סותרות אחת את השניה, ישנם סיפורים אנטי מלוכניים ופרו מלוכניים, יכול להיות שזה משקף ויכוח בתוך החברה הישראלית באותה תקופה, אבל ספר שופטים לא בא לייצג את הקולות השונים. ספר שופטים אמור לשים את במרכז לא את הצורה השלטונית, אלא את האופי של המנהיג. הוא עוסק, בסוגיה של מי הוא המנהיג האידיאלי? אלו תכונות אמורות למנהיג האידיאלי? בין אם זה שופט ובין אם זה מלך. בתוך ספר שופטים, אפשר למצוא שני דגמים של הנהגה:  האחת היא הנהגה שפועלת בשם האל, כמו הנהגה של יפתח שפועלת מתוך דבקות באל, כמו בפרשת מלך עמון, שזה מבקש להגיע להסכם עם יפתח והאחרון מסרב לה. הסירוב של יפתח נובע מהטיעון שהאדמה, ניתנה על ידי האל ולכן אין לנו רשות לתת אותה, אבל הצד השני של אישיותו של יפתח הוא גם כישלונו, כאשר הוא נקלע לסבך האינטרסים, בין הנהגה ובין צורכי העם. יפתח, שמעדיף את הצרכים האישיים שלו, כמו: במקרה של ששבט אפרים, ששואל מדוע הוא לא נקרא לעזור ויפתח תוקף את בני השבט והורג בהם. השנייה שעומדת מול הדמות של יפתח אפשר למצוא את הדמות של השופט גדעון, שנע בין הצרכים האישיים ובין הצרכים של העם, כאשר המלאך פונה אליו, גדעון חוזר אליו בלשון רבים (ויפתח עצמו מדבר בלשון יחיד בכל הטקסטים שלו), אבל כמו הנהגה של יפתח, גם גדעון נופל במלכודת של יפתח כאשר הוא פונה אל אנשי סוכות ואנשי פנואל, שעימם הוא מדבר לשון יחיד בשלוש מקרים.

ספר שופטים הוא ספר הלכות המדינה של היהדות וזאת בשונה מתורת המדינה המתקיימת בעולם המערבי הקלאסי של יוון ורומא. אין, היהדות מדברת על דגמים אפשריים כפי שמיוצגים אצל בעולם המדינה של הפילוסופיה היוונית. אין היהדות מה שיטת השלטון הטובה ומה שיטת השלטון הרע, העם היהודי חי ובועט בכל מיני צורות של הנהגה וזאת בזכות ספר שופטים, הסיבה לכך נובעת מהמינוי של יהושע, שהיה המשכו של משה (שלא היה יכול להיכנס אל הארץ המובטחת), אבל אחר הכיבושים של יהושע, לא נדרש יורש ובצורה הזאת עולה הנהגה של הזקנים, שזאת לא הבטיחה בית גידול למנהיגים אלא הם היו בעלי פונקציה צבאית בלבד בזמן חירום. זאת התמה המרכזית של ספר שופטים, החל מעתניאל בן קנז ועד ספר שמואל, שבו ישנו ניסיון של הימנעות מניסיון של שלטון מרכזי ודברים אלו באים בתמות השונות של הספר עצמו, האם המלך הוא טוב או לא טוב, דברים אלו שזורים בתפיסה של הספר עד להמלכתו של דוד, שהינו פועל יוצא של כריתת בריתות בתוך המארג הפנים של השבטים השונים במרחב עצמו וזאת מתוך הבנה מסוימת, שישנו צורך בשלטון מרכזי חזק ויציב כדי לקיים את החברה הישראלית.

לכן, ספר שופטים, הוא ספר שבא לדבר על דמותו של המנהיג (באם המדובר בשופט, או מלך, או נביא) והשיפוט נעשה על בסיס של מי הוא המנהיג הראוי? ומי הוא המנהיג הלא ראוי? השיפוט עצמו, נעשה על ידי שני קירטריונים פשוטים מאוד: האחד האם מנהיג הולך בדרכו של האל והשני, על מי הוא חושב האם הוא חושב על העם , או האם הוא חושב על עצמו. זאת תורת המדינה היהודית והיא שונה מזאת של המערב, היא מבוססת על התפיסה של התועלתנות הליברלית, שבו כל אחד מעבד את אדמתו וחי חיים מוסריים על פי הבנתו (יושב תחת גפנו ותאנתו והאיש הישר בעיניו יעשה) והריבון הוא האל, דבר שהביא בסופו של דבר להשחתה של אותו מוסר וציווי אלוהי, כפי שהוא בא לידי ביטוי במקרה של פילגש בגבעה, הינה שיא של החירתנות ליברלית, אני ואפסי ואין עוד אחר ממני.

אחת הבעיות של החברה הישראלית, לדעתי האישית, הינה נובעת מות דור האבות המייסדים (אם זה בן גוריון מצד אחד או אם זה בגין מהצד השני של המתרס), אלו היו דור האבות של החלוציות ישראלית, שנסכה בנו את הביטחון.החברה הישראלית סובלת ממשבר של חוסר מנהיגות, הנובע  משני משברים מהותיים, הראשון הוא המשבר שנוצר בחברה הישראלית לאחר מלחמת יום הכיפורים, בו במלחמה הזאת נהרגו רבים וטובים שהיו אמורים להיות העתודה הנהגתית של החברה הישראלית. השנייה, הנובעת מהראשונה, הינה סירוב הפקודה של דרגים גבוהים בצבא, כמו המקרה של אל"ם אלי גבע שהודח. זהו משבר המנהיגות שהחברה הישראלית סובלת ממנה שתי האגפים הפוליטים של החברה הישראלית. מכאן, נובע חוסר הביטחון של החברה הישראלית. הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, הינה טראומה לאומית, היא לא יצרה ואקום של הנהגה, אין הכוונה אל המספרים של ההרוגים, אלא מדובר משינוי תפיסות בקרב השורדים, דוגמת אלי גבע, שהיה אחד מגיבורי מלחמת יום הכיפורים ולימים הפך להיות המח"ט הצעיר ביותר בצה"ל; היו אלו החוויות שלו ממלחמת יום הכיפורים, שהביאו אותו לפקפק בתבונה והיושרה של הדרג המדיני במבצע של"ג, זהוא המהלך העומק שמלחמת יום הכיפורים של השבר של מלחמת יום הכיפורים ולא האובדן הפיזי של הנהגה הפונטציאלית.

d7a7d799d7a9d7a7d794-d794d797d795d795d799d794-d794d7a7d799d791d795d7a6d799d7aa

מישל קישקה, "The Kibbutz Experience", כרזה בהוצאת פלפוט, 1986

דבר שהוביל לסטגנציה מחשבתית שאפיינה את שתי הגושים הפוליטיים של מדינת ישראל, שאלו עם הזמן הפכו להיות יותר ויותר מכווני נישה אידיאולוגית אל הקצוות של החברה עצמה וכל אחד מהצדדים מתחפר ומתבנקר בתוך העמדות שלו וזאת בשם אותה אידיאה ליברלית. הרצח של רה"מ יצחק רבין, הינו אחד מנקודת השבירה הקשות של החברה הישראלית זאת נקודת שבירה שהביאה לחילופי האשמות שעד היום נאמרות, שבו כל צד מהקשת הפוליטית הישראלית מתהדר בו ואין היא משמשת אלא, כתור קרדום לחפור בו. בצורה הזאת, החברה הישראלית, במקום להפוך לחברה פתוחה ופלורליסטית הפכה, לחברה שהיא ביסודה חברה המונהגת על ידי חבורה של 'זקני העדה' המטיפים לתפיסה חירותנית, עבור אותה חברה ובצורה הזאת הם בעצמם הופכים לסוג של קיפודים; היודעים רק דבר אחד, שהוא להאשים את הצד השני בעוולות הווה וזאת תוך לחימה של מלחמות העבר בשמם של קרבות הווה, בלי יצירה לשום עתיד מהותי ואמיתי. בין המאפיינים של הנהגת השופטים של ימינו, אלו הם השופטים אשר מדברים בלשנו של גדעון ועושה את מעשיו של יפתח. העלמות דור האבות המייסדים ובמיוחד אלו, שהיו אורות ומוראות מחייבות את בני העם והארץ, לשבת ולשאול את השאלות מהותיות שהחברה הישראלית, נדרשת אליהם ולא להסתפק בהבטחה של לנצח נאכל חרב.

נכתב  בכ"ה במר חשוון

שבת חיי שרה

ירושלים

מודעות פרסומת

מהות האדיאל שהוא קו עגול וסגור

"It has been said that man is a rational animal. All my life I have been searching for evidence which could support this". (Bertrand Russell 1872-1970)

על פי תפיסתו של ישעיהו ברלין, האידאל האוטופי בתפיסה המערבית, הינו תפיסה סטטית של מהות האמת. ראייה זאת נשענת על שלוש רגליים: האחת לכל שאלה המהותיות חייבת להתקיים תשובה וזאת התשובה היחידה שמתקיימת; השנייה, כדי להגיע לתשובה זאת חייבת להיות מתודה אחת והיא העיקרון הבסיסי ולא ניתן להטיל בו בספק; השלישית. כל האמיתות הללו, אמורות להשתלב זו בזו וזאת כדי לייצר סוג של הרמוניה קוהרנטית אחת וזאת להגיע אל האוטופיה השלמה והקוהרנטית, או לפחות לנסות להסדיר את הסתירות ביניהן וזאת בשל הנצחיות של אמיתות אלו ותפקידו של הפרט לחשוף אותן ולחיות לאורן. מהותה של התפיסה הזאת, נובעת מהתפיסה כי טבע האדם הינו נצחי ואוניברסלי; ההיסטוריה הינה תהליך של קידמה, שאמור לחשוף את האמת, שבסופו של התהליך תיווצר אוטופיה שהינה חסרת סתירות. האוטופיה הזאת תהיה חסרת היסטוריה, היות וכל שינוי ממצב זה, הוא שינוי לרעה.

מכאן, מהותה של חשיפת האמת האוטופית, הינה סוג של הרס ההיסטוריה וזאת בשם צעידה אל אידאלים אוטופיים ובצורה הזאת ישנו הרס של המהות של הקדמה היות והערכים שהיא אמורה לייצג נעלמים, בצורה התהליכים ההיסטוריים, מצוירים כסוג של גל חורבות אחד. שהסיבה המרכזית שלו הינו לייצר סוג של גן עדן עלי אדמות וזאת על ידי כפייה של תפיסות עולם, הרג וחורבן. בצורה הזאת האוטופיה חסרת הסתירות, אינה מתקיימת. מכאן צומח הצורך לפשרה ושיווי המשקל בין האמיתות והחירויות המתנגשות אחת בשנייה. זאת תמצית ההכרה, שאין אדם שאינו חף מטעויות ואין התקיימות של אמת נצחית אחת. הטיעון של כל אוטופיה, הינו כי כל הערכים של בני האדם הינם זהים, ביסודה הינה טעות. אכן מתקיימים מספר ערכים אנושים אובייקטיביים וכל חברה מכילה בתוכה פרשנות חדשה לכל אותם ערכים וזאת בהתאמה למציאות המתקיימת. התנגשות והסתירה שנוצרים, לא רק בין חברות שונות לאורך ההיסטוריה האנושית, אלא גם בתוך הערכים השונים באותה חברה, הדוגמה הטובה ביותר הינה התנגשות מה הם הגבולות, שבין ערכי החירות ובין ערכי השוויון, בחברה המערבית. אין זה אומר שערך אחד הוא טוב יותר מהשני, אלא שיש יותר מתשובה אחת נכונה וזאת אמורה להתקיים בקונטקסט מסוים.

המרחב המזרח תיכוני נמצא במצב של כמעט כמאה וחצי של סכסוכים דתיים מרחביים, אם בשל הרס המבנה החברתי של האימפריה העות'מאנית, שאחד השיאים שלה הינה מלחמות הבלקן שהחלו בשנת 1912 ועד עצם היום. המרחב, שהיה ישות אימפריאלית בעל זהות דתית, נשבר לרסיסים בעלי זהות דתית ואלו מצידם לוו בטרנספר של אוכלוסיות רבות שאחת הדוגמאות הטובות הינה הגירוש של יוונים דוברי תורכית ליוון והגירוש של תורכים דוברי יוונית לתורכיה, לאחר מלחמת העולם. השינויים החברתיים של שבירת המסגרות החברתיות שאפיינו את החברה העות'מאנית לוותה, בסדרה של התנכלויות לקבוצות המיעוט השונות ובמקרים קיצוניים הופעלו כוח ממשי שהביא לאותו גירוש. אחת הבעיות המרכזיות, שצופה מהצד שמסתכל על המזרח התיכון, רואה את חוסר ההיגיון המרחבי, בו חברות שונות במרחב שנלחמות אחת בשנייה וזאת ללא הסבר רציונלי עבור אותו צופה מערבי, היות ואותו צופה מערבי מתייחס בצורה שולית את הדת כתור סמן לאומי המבוסס על אתוס מסוים ואת הרעיון של האתנוס, שזה מגולם בפרשנות האישית של כל קבוצה במרחב אל האתוס המרכזי.

אותו מתבונן מערבי מתעלם התפיסה כי גם היהדות וגם האסלאם הינן דתות אתוס לאום, שמאפשרות את חופש הבחירה האם להיות חבר באותה קהילה. אכן, טקס הכניסה אל הקהילה ביסודו הוא דתי אבל הוא רגע מכונן, מעין שנת אפס ואין היא מחייבת לידה אל תוך הקהילה, אלא היא פרי בחירתו האישית של אותו מאמין. אחד המאפיינים, המעניינים הוא שהפרט איננו חייב להיות מאמין באלוהים או באללה, אבל הוא מזדהה עם העבר ההיסטורי והסיפור ההיסטורי הגדול של אותה חברה. גם כאשר אותו פרט מבקש לעזוב את הקהילה, גם ביהדות וגם באסלאם, מתייחסים אליו כאל אדם שמת ואין הוא חלק מאותה חברה יותר. דברים אלו משתקפים בדבריו של ישעיהו ברלין, שבו אדם מזהה את עצמו כשייך אל הקהילה היהודית, הינו יהודי גם אם אמו איננה יהודיה ואיננה גיורת  (We should make a man to be a Jew, if he were in most respects identified with a Jewish community, despite the fact that his mother may be an unconverted non-Jewess), כאשר זה ענה לדוד בן גוריון בסוגיית מי הוא יהודי.

התעלמות מהסמן דתי של החברות השונות באימפריה העות'מאנית, היה זה שאפיין את מהות הסכסוכים השונים של החברות השונות ובמיוחד בזה של התנועות הלאומיות שאימצו חלקים את התפיסות הדתיות וניסו להעניק להם דפוסים מקומיים. גם התנועות הלאומיות בעולם הערבי שניסו לנכס לעצמן את את הזהות האסלאמית כחלק מאותה תפיסה.

הניסיון לבנות זהות ערבית או תורכית כתור זהות על לאומית ובמיוחד תוך חיקוי אירופאי של אתוסים חברתיים וזאת כדי לנסות ולבנות זהויות חדשות על בסיס תפיסה פרעונית, פינקית או ישראלית, שאמורה היתה להכיל את המיעוטים השונים, אבל כל אלו נדונו לכישלון. הסיבה לכך, הינה כי הזהות המרכזית, הינה זהות דתית, שבה הסמן הדתי (יהודי, מוסלמי או נוצרי) הינו מהות, שממלאת את הזהויות המרכזית של הפרטים השונים בחברה. אלו הן זהויות שמבוססות על מבנים חברתיים השונים שעיצבו את החברות השונות שהיו במרחב המזרח תיכוני ואלו היו תחת שליטה אימפריאלית עות'מאנית. לאחר נפילתה של האימפריה העות'מאנית, הקשרים בין המשפחות השונות נקטעו היות והיכולת התנועה וזרימת הרעיונות  נפסקה עקב היצירה של גבולות שלא היו קיימים קודם, ובנוסף הגבולות של מדינות המזרח התיכון הם גבולות ישרים שנעשו במשרדי המושבות השונים של האימפריות הזרות.

דברים באים במשנה תוקף ביחס אל התנועה הציונית, שהינה ביטוי לסוג של חילוניות של היהדות, התנועה הציונית היתה זאת שעוצבה, ביסודה באזורים בעלי זהות אימפריאליסטיים, בהם הזהות היהודית, אם תחת השלטון האימפראלי הצאריסטי או האימפריות של מרכז אירופאי (שכלל בתוכו את האימפריה האוסטרו-הונגרית ואת האימפריה הגרמנית). אכן, הציונות שאפה לחילוניות של החברה היהודית אבל הלכה למעשה השתמשה בזהות הדתית כתור זהות אתוסית וזאת כדי לאחד את היהודים. תפיסה זאת באה במיוחד לאחר הקונגרס הציוני השישי (1903), הידוע בשם קונגרס אוגנדה ובו הרצל חותם את הקונגרס בהצהרה הנאמנות האפשרית כפי שהיא נוסחה בספר תהילים (קל"ז: ה-ו) "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ – תִּשְׁכַּח יְמִינִי! תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי!"

החיים במדינת ישראל, אינם חיים של עם במובן האתני, אלא מדינת ישראל הינה הגשמה של הרעיון הלאומי וזה התפרש על גבי שרשרת הדורות. התפיסה הלאומית, כי שהיא באה לידי ביטוי ביהדות, העניקה בנוסף לרעיונות ליברלים נוספים, (כמו: הרעיון שכולם כפופים לחוק ולא משנה מעמדך האישי, הרעיון של הפרדת דת ומדינה ועוד), שאומצו על ידי התפיסות הליברליות האירופאיות וזאת, כניסיון למצוא פרשנות חדשה למציאות שלאחר מלחמות הרפורמציה והמציאות של החיים במדינה פרוטסטנטית.

אחד המאפיינים של הסכסוכים המרחביים, הינם סכסוכים שמבוססים על התקרבנות מתמדת, במיוחד מצידם של השחקנים השונים במרחב, כל צד שולל את הצד האחר ובמיוחד של הגדרה העצמית שלו וזאת כדי לשמור על המונופול של הקורבן ולכן הצורך הוא להניח כי הצד שני משקר ואינו אומר את האמת. ולכן הסוגיה של הסכסוך הישראלי, הינו סכסוך שמבוסס לאומי שמבוסס כסכסוך דתי ואין הוא סכסוך חילוני כמו שכולם רוצים להגדיר אותו. אכן הפלטפורמה של המדינה, בעולם היהודי וגם בעולם האסלאמי, הינה חילונית ולכאורה אין הפרדה בין דת ומדינה, אבל הלכה בכל התפיסה של היהדות וגם האסלאם מתקיימת הפרדה בין הפונקציה של השליט כתור דמות שלטון חילונית שאמורה לחוקק חוקים ביחס אל חיי היום יום ושל המדינה, בעוד שתפקידם של אנשי הדת הוא להיות פרשני החוק הקדוש ביחס אל המציאות העכשווית.

כדי לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי יש צורך להתייחס אל השאיפות של התנועה הציונית היהודית אל מול אלו שהעולם המוסלמי וכיצד יש צורך לפתור את הסכסוך בין שתי תנועות הלאום הדתיות האלו, שבו אף צד לא לוקח בעלות מלאה על העבר ועל הרדיפות של כל צד רוצה להוכיח את עצמו כתור קורבן אידאלי. היות והיהודים לא יכלו אלא להגיע לארץ ולא היה שום פתרון היסטורי אחר וזאת בשל הרעיון הלאומי הגלום בתוך הדת היהודית, כתור דת לאום אתוסית.

נכתב בירושלים

ל בכסלו התשע"ה

נר שישי של חנוכה.

 

שלושה כדורים ועוד תשע עשרה שנה

Non nobis, non nobis, Domine Sed nomini tuo da gloriam

(Not to us, not to us, O Lord, But to thy name give glory)

לפני תשע עשרה שנה שלושה כדורים, פילחו את חזהו של ראש ממשלת ישראל, שלושה כדורים שפשוט רצחו את השפיות הישראלית. רה"מ יצחק רבין היה מדור מקימי המדינה, הוא לחם עבור ביטחונה והוא ניסה לשנות את המציאות הישראלית, בדרכו שלו. רה"מ רבין נרצח על ידי אדם שהיה אדם אידאליסט ואיש מעשה.

ההגדרה של י. ברלין לאדם אידאליסט, הינו אדם שמחפש אידאל יחיד, כוללני וזה נתפס בעיניו, כי הוא, כמו כל קיצוני (מימין או משמאל), מחזיק את האמת היחידה והאבסולוטית, דבר שמוביל להרס ולכפייה שכל צד על צד אחר. אפשר לדמות זאת לביצים, ששוברים כדי לעשות חביתה, אבל זאת הלכה למעשה היא לא נוצרת. על פי הראייה הזאת כוח האדם הוא בלתי נגמר, כמו הביצים, אבל כמו כל אידאליסטים קיצונים, הם מלאי תשוקה והם שוכחים את החביתה והם פשוט ממשיכים לשבור את הביצים, כי אף חביתה שתיווצר לא תהיה מושלמת מספיק ומכאן הצורך להמשיך את המפכה עד להגעה לתוצאה המושלמת ומכאן שבירת הביצים, היא זאת שהופכת להיות מהות הקיום ואין זולתה.

רה"מ רבין היה בין המנהיגים האחרונים של ישראל, שבאו מרקע אידאולוגי שחוו את הקשיים של המאה העשרים, בעוד שהקיצוניים משני הצדדים של המפה הפוליטית, שחייהם השלווים הופרו על ידי כורח המציאות ולכן שני צידי המפה משתמשים באוטופיות הפוליטיות מדיניות כדי לנסות ולבעוט בסוגיה של המדינה, היות ומשני הצדדים הם מבקשים לשמש כתור האליטה, אבל ללא האחריות הנלוות אליה.

אם במהלך שנות השמונים, הבריחה מהמודל של מדינת הרווחה, במדינות העולם המערבי, הינו פועל של הנסיגה של האליטה, לטובת הפרטת הרעיונות של הצדק, שבו הערבות ההדדית, החברה האזרחית והמלחמה הפכו להיות מלחמה על שיח של זכויות ושל חירויות ולא על רעיונות. הנטייה אחר הכלכלה הליברלית חסרת המעצורים של השוק החופשי, המבוססת על התפיסה של הכלכלה האוסטרית, הינו פועל יוצא של קבלת מדינת הרווחה ושל המעצורים והבלמים שלה, כמובנים מאליו וברצונה של קבוצות באליטה החברתית-כלכלית לשמור על מונופול בתחומים אלו זאת כדי לשמר את כוחה. גם העלייה של הנהגה עולמית, שהפכה את המהות של עולמה לקריריזם פוליטי הביאה את הדחיקה והסלידה מהרעיון של מדינת הרווחה וזאת מתוך התפיסה כי האגוצנטרית, שהאדם הוא המרכז ואין זולתו והחברה היא תוצר משני.

הצורך לתת לשוק החופשי של הדעות לעשות את שלו וזאת ללא מאזנות ובלמים, העלה את הגופים המשיחיים-דתיים שמתקיימים בכל חברה ולא משנה אם מדובר באוהבי דת השלום/אלוהים/אללה או כל אל אפשרי (הרי היפנים אומרים, שיש אלף אלים, אז שיהיה עוד אל אחד), נקודת המרכז היא של פרט ולא של החברה, כל אחד הוא זה שמנכס לעצמו את המרחב הציבורי וכל אחד מחייב את השני להוכיח את הנאמנות שלו אל הרעיון ובצורה הזאת, ישנו תיחום של אלו שחושבים אחרת אל תוך כלא של מחשבות, שאוסר עליהם לחשוב אלא על פי הקונצנזוס ועל פי  הדורקטירנה שמותרת וכפי שאמר י. ברלין "הראשונים שבאנשים שאותם העריצים הורגים או מנסים להשתיק הם אלה שמוחותיהם חופשיים". בצורה זאת אנשים הופכים להיות שרים ושופטים ובמקרים מסוימים גם תליינים; ואת הקריטריונים הם אלו שיקבעו והם אלו וכאשר הם נדרשים לעשות, את אותם מחוות הם נרתעים ואם הם מוכנים הדברים יעשו אך ורק על פי התנאים שלהם ולא על פי התנאים של אחרים, בפשטות, להיות מרוכזים בעצמנו, להפוך את העולם לשחור ולבן ועוד אומרים שהזוראטיסטים הולכים להיעלם מן העולם.

מרביתם של אלו הקוראים לעצמם ליברלים נהנהים לראות את התבוסה של אלו שהם נלחמו בהם, במסכת מגילה י' ע"א נכתב "מעשי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני", אלוהים שואל את המלאכים איך אתם יכולים להגיד שירה, אחרי שמעשי ידי נהרגים ולא משנה עד כמה שהם היו רשעים. הבעיה שבישראל, ישנה מנטליות של גלותיות (וכן אפשר להוציא את היהודים מהגלות אבל לא את הגלותיות מן הישראלים), הרעיון של הניצחון לא אמור להיות המהות אלא רק מטרה, ישנו צורך לשנוא את הרע והמלחמה והיא חובה מוסרית כמו לאהוב את הטוב והרוע במיעוטו; ולכן הרג אפילו של אדם רשע, הינו ניצחון חסר משמעות, היות וניצחת מה עכשיו לאן הולכים עם זה, אנחנו הכי חזקים ומכאן עולה האמירה "בנפול אוייבך אל תשמח ובאבוד רשעים רינה" (משלי כד: יד) כדבריו של שלמה המלך. הצורך לעשות רע לאדם אחר, לדעתי נובע מהצורך לעשות רע, דברים אלו באים מצד הימני של המפה כאשר מודבר בהסכם אוסלו, או כל פעם שמודבר בערבים ובצורך שכולם יוכיחו את הנאמנות שלהם ומהצד השמאלי של המפה, כדי להוכיח עד כמה הימין הוא גזען, חשוך, אלים ברברי.

 רה"מ רבין נתפס, כתור איש שמאל והלכה למעשה הוא היה ניצי בתפיסתו המדינית וגם במשנתו הכלכלית אפשר להבחין, כי הרבה מפעולותיו היו פעולות ליברליות קלאסיות. גם ההבניה של תהליך אוסלו עצמו היה תהליך שנבנה על בסיס התפיסה הליברלית, של שנות החמישים והשישים, שיש צורך לנסות ולהוריד את החסמים ולתת לאנשים לבצע את אינטראקציות בעצמם והשוק החופשי יהיה המכניזם, שמצד אחד ישמור על אותו הסכם ומאידך הוא זה שיחזק אותו; אבל הלכה למעשה האחריות המעשית של כל צד לא התקיימה ומכאן כישלונו של תהליך זה.

מעניין שרה"מ נתניהו, שדוגל בתפיסה ליברלית של השוק החופשי הטיף נגד תהליך אוסלו, מעניין למה ?ולשם ההבהרה, אני לא מתומכיו של רה"מ נתניהו, אבל אני מסכים עמו בסוגיה של , כי באמת להתחיל את המו"מ על הפלסטינים, עליהם להכיר במדינת ישראל כמדינת יהודית, אפשר למצוא שלל סיבות והאחת שלדעתי היא החשובה ביותר, שזאת אמורה להיות ההצהרה של הפלסטינים על סופו של הסכסוך.

במהלך תשע עשרה השנים האחרונות, כל צד בחברה הישראלית לקח בעלות, על אמיתות מסוימות בחברה הישראלית. הימין לקח בעלות על הציונות, השמאל על השלום, הדתיים והחרדים לקחו בעלות היהדות והמזרחיים לקחו בעלות על הקיפוח והאשכנזים, כמו תמיד הלכו לשבת בפינה חשוכה לבד בחושך עם כוס תה, כל קבוצה מאשימה את רעותה במצב שאליו המדינה נקלעה.

אלו היו תשע עשרה שנה שבה הפחידו אותנו והרדימו אותנו עם הפחדים כולם. עכשיו הגיעה הזמן להתעורר ולנסות ולהפיח את התקווה מחדש, במיוחד על ידי עם ששם ההמנון שלו הוא התקווה, לנסות ולרפא את פצעי העבר, לפעמים נראה לי שהתקווה היא אישה זקנה שלא מוכנה למות, כי אם היא תמות לא יהיה כדי פה לחיות.

אלו הן תשע עשרה שנה בה בחברה הישראלית חיה בסיוט, בה כל צד בחברה הישראלית השני וזאת מבלי להקשיב לצד השני, אנשים שומעים אבל מסרבים להקשיב, אנשים מדברים מבלי לשוחח; כל אחד מעלה את הפחדים ואת הכאבים האישיים שלו וזאת מתוך נקודת מוצא של החרדה לעניני העם היהודי.

אלו הן תשע עשרה שנה של חלומות רעים, בו כל צד מנסה להיות הצודק ולא החכם, בה התקווה נעלמה ותפיסה זו הוחדרה בכל שדרות החברה. הדרך הקלה ביותר, לנצח בחירות הינה, לאסוף אנשים שזוכרים את הזמנים הטובים, בעלי הכנסה נמוכה ולהפחיד אותם ובמקום ללכת ולהתמודד עם העתיד ולהפיח תקווה אל מול הקשיים הרבים, אבל אנחנו עם שההמנון של הוא התקווה אז בואו וניתן לגברת הזקנה שקוראים לה תקווה הזדמנות.

נכתב בירושלים ח' במרחשון התעש"ה

 

 

 

מחשבות ערב יום כיפור

רציתי לכתוב על קללה סינית עתיקה קללה סינית מעניינת, שאומרת 'מי ייתן ותחייה בתקופה מעניינת' אכן אנחנו חיים בתקופה מעניינת. אבל אלו הם ימים לפני יום כיפור, אני אכתוב כמה מילים על יום כיפור, אני לא הולך לבית הכנסת אבל אני נוהג לצום מידי שנה, הזמן היחיד שאני הולך לבית הכנסת, הינו לאמירת ה'יזכור' על הורי, בשבילי יום הכיפורים הוא יום להסתכלות פנימה ולהרהור פנימי, סוג של מדיטציה אישית ובמיוחד בירושלים, ששם התנועה נעצרת לאט לאט והשקט שוקע לאיטו, כמעין תוגה פנימית של הסתכלות.

אפשר להבחין, שמאז מלחמת יום הכיפורים (או מלחמת אוקטובר 1973), מדינת ישראל נמצאת בסוג של כאוס של טירוף חושים ובמיוחד של הלכאה עצמית וזאת בסוג של פלורליזם ליברלי, שבו כל מחנה מגייס את הקיצונים שבו לתפוס את הבמה המרכזית. הלכה למעשה מלחמת יום כיפור נגמרה בניצחון ישראלי מבחינה צבאית חד וחלק; סוג הניצחון הזה נקרא ניצחון פירוס, ההפסד הגדול של מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים, נאמר בצורה מאוד פשוטה על ידי נשיא מצרים אנוואר א(ל)-סאדאת, "…כי מצרים איבדה לילה של ילודה וישראל איבדה דור שלם של בנים…".

העלמותו של אותו דור של בנים השאירה חלל עמוק בחברה הישראלית, במיוחד לאחר אותה מלחמה כל המתחים ובמיוחד המתחים העדתיים, שדוכאו וזאת בשל בניית מארג ייחודי חדש, כמקלעת כיסא נצרים שמרבית מדינות המזרח התיכון בנויית ממנו החל להיפרם בצורה חזקה מאוד והוחזר אל השבטיות שמאפיינת מדינות רבות בלבנט וזאת בשם ליברליזם, פלורליזם ונאורות חברתית, שהובאו מאירופה. אבל התהליך הליברלי שהופל ובמיוחד משנת 1977, לאחר מהפך לווה בלעג אל כל הדברים שנתפסו כישניים וממלכתיים וזאת מבלי לבנות מארג אחר.

זה הוביל לבנייתה של פוליטיקה של שבטיות ואם אני לא נכנס לאותו שבט (ואני תמיד טוען שאני קלטי אם זה עוזר לכם), אז אולי אתה נמצא בשבט הנגדי וזה מסוכן כלפי ובצורה הזאת נוצר עולם של שחור-לבן, צודק או לא צודק וזאת תוך הצדקה של שוק הדעות החופשי הליברלי, שהוא צודק והמוסרי ביותר (ומוסר בעיני זה סוג של דג טעים בצלחת שלי). דבר זה הביא להתנתקות של האליטות החברתיות מן התחייבויות שלהן ביחס אל החברה עצמה בטיעון שאין זה תפקידי לדאוג לאחרים; בצורה הזאת אין הן מאפשרות לקבוצות של אנשים להיכנס מחדש אל אותה חברה ואלו יכולים לפרוץ אליה בצורה של אלימות ושבירת המבנים החברתיים של אותה חברה ויצירת כאוס, וזאת במקום בדרכים שאינן אלימות וכל הצדדים יכולים להרוויח ממנה; אבל לדעת אותה אליטה הדרך היחידה לשימור אותן מסגרות חברתיות היא על ידי הפחדה של אותה חברה ודמוניזציה של האויב החיצוני וגם של האויב הפנימי.

הפסוק בספר שופטים (י"ז: ו) "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה"; הפסוק הזה חוזר מספר רב של פעמים והוא מראה את המצב של האנרכיה, שבו השלטון המרכזי מנותק מהיכולת לשלוט באמת ולעשות את תפקידו, שבו כל אחד מספר את האמת שלו ומה לעשות הדיקטטורה המפאיניקית בנתה פה מדינה בזמן שכולם ישבו ודיברו והפריכו רעיונות (מה לעשות מפאיניקים עושים ולא מדברים). מה לעשות הליברליות המוקצנת הפכה את החברה לשבטים שבטים, אגודות אגודות של אינטרסים שבאמת לא מתפקדת ואולי הגיע הזמן להודות כי חירות מתקיימת בין גבולות מסוימים, שבו כל צד מודע לגבולות, השאלה מה הן הגבולות והאם הנהגה הישראלית, תהיה מוכנה לייצר את גבולות אלו. אנשים שוכחים, כי חירות שהינה קיצונית הופכת לסוג של טוטוריאליות, אבל מצבי הקיצון האלו הם אלו שבאמת מספקים את החירות האישית לטוב ולרע.

השאלה שנדרשת לשאול מהו הסטטוס קוו שנדרש עלינו כתור חברה לקיים בתוך השיח החברתי ולצערי הרב, כל הליברלים הם אלו שמחפשים את אותו סדר ישן, שהם ביקשו לנתץ וזאת בשם הטיעון הקדוש של השוק הדעות החופשי (הוא באמת לא חופשי, כי אין סוסים שמדברים עברית), ומי שצועק הכי הרבה ותופס את המיקרופון הוא זה שמדבר והוא זה שקובע את העבודות.

כל חברה מייצרת לעצמה את סדרי הסטטוס קוו שלה ואלו משתנים כל דור ודור וזאת כדי שתיווצר אליטה שתאפשר את היצירות החברתית, אבל זאת נשענת על תשתיות חברתיות, שם גם הימין וגם השמאל הפריט וזאת בשם ניתוץ האלילים ומרד האבות של החברה הישראלית ובצורה הזאת הן הפשיטו את עצמם מן הערכים החברתיים האישים שלהם עם על ידי פוסט מודרנה ואם בשם הפרטה חברתית וכמו שאמר פעם אבל כמו שאמר פעם מאיר אריאל "היו לי פעם עקרונות/ מכרתי את כולם / עיסקה מוצלחת בשבילי/ טובה גם בשבילם / עכשיו כשלא נשאר יותר/ במה להאמין אני שוקע לעיתים בהזיות על מין".

הצורך של הימין הקיצוני ושל השמאל הרדיקלי לתקוף את את האחסולים, שמתו ממזמן, כי הם שחטו אותם על המזבח אבל הבעיה, שלא הגיעה אליטה במקום שתראה לאן הולכים ומכאן הצורך התמידי לתקוף אותם, כי הם לא יכולים לתת מענה ואין אליטה אחרת לתקוף וכמו שאמר פעם ישעיהו ברלין "רק הברברים אינם סקרנים לדעת מאין באו, כיצד הגיעו למקום שבו הם נמצאים ולאן הם הולכים". כיום אנחנו נמצאים בעידן הקקופוניה בלתי נגמרת, בו כל אחד מכפיש ומפחיד וזאת כחלק ממשחק מקיאבליסטי, שאותו הם מעגנים בתוך 'חופש ביטוי', שלדעתי מסויג כתור חופש (Freedom) ולא חירות (Liberty) ואם מתייחסים אליה כתור חירות, ולכן, יש צורך לשאול מהן גבולותיה של אותה חירות כדי שלא תהפוך לכאוס.

בעקבות עודף הליברליות היום אפשר להבחין את חוסר המנהיגות של רבים ממנהיגים העולמיים אם בשל ההבנה, כי 'השוק החופשי' נעלם ומה שנוצר הלכה למעשה הוא יצירה של שבטיות ועליה עושים, עוד סיבוב של הפחדה אם שקוראים לו בשם שהבג"צ הוא סמולני או התקשורת היא סמולנית ובוגדת וזאת מבלי לקחת את האחריות ולהגיד כי שכשלנו. אלא שהלכה למעשה ישנו צורך למצוא את האויב הפנימי החוצה (אם מדובר בשמאל נגד ימין, אשכנזים מול מזרחיים, אחסולים והרשימה ארוכה).

חוסר המנהיגות באה לידי ביטוי בהנעלות על שיח אחד, אם זה שלום עם הפלסטינים ואם זה עם יש צורך ליישב כל פיסטין ידוע וכל זה נכנס אל בליל הקקפוניה שהוא מלא הפחדות והכפשה וזאת בחסות חופש הביטוי. אחד הצדדים השליליים של הנהגה, הינה הבדידות שמאפיינת אותה, כי המנהיג או הקרבניט הוא זה, שנושא באחריות והיא האחריות של ההצבעה אל המקום ואל הדרך שיש צורך לעמוד בפניה ובמקרים מסויימים, הוא אמור לצאת אל מול העם להסביר מדוע הוא בוחר בדרך הזו וזאת תוך כדי שמירה על עקרונות החופש והחירות, בהיסטוריה האנושית אפשר להצביע על הרבה מנהיגים שכאלו ואחד מהם היה וינסטון צ'רצ'יל, שפעל כתור אל מלחמה דמוקרטי וניסה לעודד את הציבור הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא נסך על האזרחים את התקווה וזאת על ידי הצבעה אל הנקודה ולהסביר מדוע הוא הולך לנקודה וזאת מתוך נקודת שליחות היסטורית ולא מתוך תפיסה של מוכר שלא הצליח למכור כולם זולת אחרים.

בשנה שחלפה, נפטרו המון אנשים שהיו עמודי התווך בחברה הישראלית, כל אחד סימל פן מסויים בחברה הישראלית, יונתן גפן כתב "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, והכל היה פשוט ונפלא עד שהגעתי". כולם בוכים על ארץ ישראל הישנה והטובה, שדרך אגב היא היא היתה מקום גרוע להיות פה בהשוואה להיום, אבל היא אף לא היתה טובה, אבל הפטירה של אותם אושיות תרבות ישראליות שמחייבות אותנו בני דור ההמשך לשאול את השאלה לאן אנחנו רוצים ללכת ולאן להגיעה וזאת כדי שלא נחזור להיות שבטים … שבטים … אלא שנהיה אומה.

כיום אנחנו בשבתות האחרונות שלפני סיום מחזור הקריאה של החומש ובשבת האחרונה קראנו את פרשת האזינו, שכמו קודמותיה, אמורה להנחות את העם הנכנס מהמדבר אל הארץ, העברת מטות הנהגה אל בני הדור הצעיר, אשר רצועת האדמה בגודל של גפרור, היא כל מה שהם מכירים והיא ביתם. אכן הנהגה הישנה מפחדת מהשינוי הזה, אבל זה יצרך להגיע כי בלעדיו נהפוך להיות שבטים שבטים והפתרונות, שהציע דור האבות הינו ישן ויש צורך להחליפו וזאת כדי לייצר את חזון אל החברה הישראלית כולה ולא בשם איזו תפיסת עולם, כזאת או אחרת, כי דרך אותו חזון והצגת היעדים אולי תוכל לצמוח מחדש פה החברה האזרחית הישראלית.

בשבילי הסיום של תפילת העמידה בנעילה ביום כיפור הוא אחד הקטעים החזקים ביותר ובמיוחד הסיומת של "שִׂים שָׁלום טובָה וּבְרָכָה חַיִּים חֵן וָחֶסֶד צְדָקָה וְרַחֲמִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, וּבָרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאור פָּנֶיךָ, כִּי בְאור פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ תּורָה וְחַיִּים. אַהֲבָה וָחֶסֶד. צְדָקָה וְרַחֲמִים. בְּרָכָה וְשָׁלום. וְטוב בְּעֵינֶיךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרוב עז וְשָׁלום. בְסֵפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלום וּפַרְנָסָה טובָה וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וּגְזֵרות טובות. נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ אֲנַחְנוּ וְכָל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים טובִים וּלְשָׁלום. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּו יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלום". זהו רגע מיסטי שבו ההבנה כי יום הכיפורים מסתיים ועימו הדין והדבר מתעצם במיוחד כאשר השקט נשבר עם תקיעת השופר, שאמורה לסיים את הצום. ההבנה היא שיש צורך לפעמים להקשיב כדי לשמוע אחרים. תפקידה של הנהגה הןא לנסות ולשמוע את הקולות העולים מלמטה ולא להיות מנותקת ולא לתת מענה פופליסטי, כי באין הנהגה, כל פופוליסט יהיה זה שיחטוף את המיקרופון ולא יתן הכוונה ועתיד.

 

נכתב בירושלים ח' בתשרי התשע"ה