מהות האדיאל שהוא קו עגול וסגור

"It has been said that man is a rational animal. All my life I have been searching for evidence which could support this". (Bertrand Russell 1872-1970)

על פי תפיסתו של ישעיהו ברלין, האידאל האוטופי בתפיסה המערבית, הינו תפיסה סטטית של מהות האמת. ראייה זאת נשענת על שלוש רגליים: האחת לכל שאלה המהותיות חייבת להתקיים תשובה וזאת התשובה היחידה שמתקיימת; השנייה, כדי להגיע לתשובה זאת חייבת להיות מתודה אחת והיא העיקרון הבסיסי ולא ניתן להטיל בו בספק; השלישית. כל האמיתות הללו, אמורות להשתלב זו בזו וזאת כדי לייצר סוג של הרמוניה קוהרנטית אחת וזאת להגיע אל האוטופיה השלמה והקוהרנטית, או לפחות לנסות להסדיר את הסתירות ביניהן וזאת בשל הנצחיות של אמיתות אלו ותפקידו של הפרט לחשוף אותן ולחיות לאורן. מהותה של התפיסה הזאת, נובעת מהתפיסה כי טבע האדם הינו נצחי ואוניברסלי; ההיסטוריה הינה תהליך של קידמה, שאמור לחשוף את האמת, שבסופו של התהליך תיווצר אוטופיה שהינה חסרת סתירות. האוטופיה הזאת תהיה חסרת היסטוריה, היות וכל שינוי ממצב זה, הוא שינוי לרעה.

מכאן, מהותה של חשיפת האמת האוטופית, הינה סוג של הרס ההיסטוריה וזאת בשם צעידה אל אידאלים אוטופיים ובצורה הזאת ישנו הרס של המהות של הקדמה היות והערכים שהיא אמורה לייצג נעלמים, בצורה התהליכים ההיסטוריים, מצוירים כסוג של גל חורבות אחד. שהסיבה המרכזית שלו הינו לייצר סוג של גן עדן עלי אדמות וזאת על ידי כפייה של תפיסות עולם, הרג וחורבן. בצורה הזאת האוטופיה חסרת הסתירות, אינה מתקיימת. מכאן צומח הצורך לפשרה ושיווי המשקל בין האמיתות והחירויות המתנגשות אחת בשנייה. זאת תמצית ההכרה, שאין אדם שאינו חף מטעויות ואין התקיימות של אמת נצחית אחת. הטיעון של כל אוטופיה, הינו כי כל הערכים של בני האדם הינם זהים, ביסודה הינה טעות. אכן מתקיימים מספר ערכים אנושים אובייקטיביים וכל חברה מכילה בתוכה פרשנות חדשה לכל אותם ערכים וזאת בהתאמה למציאות המתקיימת. התנגשות והסתירה שנוצרים, לא רק בין חברות שונות לאורך ההיסטוריה האנושית, אלא גם בתוך הערכים השונים באותה חברה, הדוגמה הטובה ביותר הינה התנגשות מה הם הגבולות, שבין ערכי החירות ובין ערכי השוויון, בחברה המערבית. אין זה אומר שערך אחד הוא טוב יותר מהשני, אלא שיש יותר מתשובה אחת נכונה וזאת אמורה להתקיים בקונטקסט מסוים.

המרחב המזרח תיכוני נמצא במצב של כמעט כמאה וחצי של סכסוכים דתיים מרחביים, אם בשל הרס המבנה החברתי של האימפריה העות'מאנית, שאחד השיאים שלה הינה מלחמות הבלקן שהחלו בשנת 1912 ועד עצם היום. המרחב, שהיה ישות אימפריאלית בעל זהות דתית, נשבר לרסיסים בעלי זהות דתית ואלו מצידם לוו בטרנספר של אוכלוסיות רבות שאחת הדוגמאות הטובות הינה הגירוש של יוונים דוברי תורכית ליוון והגירוש של תורכים דוברי יוונית לתורכיה, לאחר מלחמת העולם. השינויים החברתיים של שבירת המסגרות החברתיות שאפיינו את החברה העות'מאנית לוותה, בסדרה של התנכלויות לקבוצות המיעוט השונות ובמקרים קיצוניים הופעלו כוח ממשי שהביא לאותו גירוש. אחת הבעיות המרכזיות, שצופה מהצד שמסתכל על המזרח התיכון, רואה את חוסר ההיגיון המרחבי, בו חברות שונות במרחב שנלחמות אחת בשנייה וזאת ללא הסבר רציונלי עבור אותו צופה מערבי, היות ואותו צופה מערבי מתייחס בצורה שולית את הדת כתור סמן לאומי המבוסס על אתוס מסוים ואת הרעיון של האתנוס, שזה מגולם בפרשנות האישית של כל קבוצה במרחב אל האתוס המרכזי.

אותו מתבונן מערבי מתעלם התפיסה כי גם היהדות וגם האסלאם הינן דתות אתוס לאום, שמאפשרות את חופש הבחירה האם להיות חבר באותה קהילה. אכן, טקס הכניסה אל הקהילה ביסודו הוא דתי אבל הוא רגע מכונן, מעין שנת אפס ואין היא מחייבת לידה אל תוך הקהילה, אלא היא פרי בחירתו האישית של אותו מאמין. אחד המאפיינים, המעניינים הוא שהפרט איננו חייב להיות מאמין באלוהים או באללה, אבל הוא מזדהה עם העבר ההיסטורי והסיפור ההיסטורי הגדול של אותה חברה. גם כאשר אותו פרט מבקש לעזוב את הקהילה, גם ביהדות וגם באסלאם, מתייחסים אליו כאל אדם שמת ואין הוא חלק מאותה חברה יותר. דברים אלו משתקפים בדבריו של ישעיהו ברלין, שבו אדם מזהה את עצמו כשייך אל הקהילה היהודית, הינו יהודי גם אם אמו איננה יהודיה ואיננה גיורת  (We should make a man to be a Jew, if he were in most respects identified with a Jewish community, despite the fact that his mother may be an unconverted non-Jewess), כאשר זה ענה לדוד בן גוריון בסוגיית מי הוא יהודי.

התעלמות מהסמן דתי של החברות השונות באימפריה העות'מאנית, היה זה שאפיין את מהות הסכסוכים השונים של החברות השונות ובמיוחד בזה של התנועות הלאומיות שאימצו חלקים את התפיסות הדתיות וניסו להעניק להם דפוסים מקומיים. גם התנועות הלאומיות בעולם הערבי שניסו לנכס לעצמן את את הזהות האסלאמית כחלק מאותה תפיסה.

הניסיון לבנות זהות ערבית או תורכית כתור זהות על לאומית ובמיוחד תוך חיקוי אירופאי של אתוסים חברתיים וזאת כדי לנסות ולבנות זהויות חדשות על בסיס תפיסה פרעונית, פינקית או ישראלית, שאמורה היתה להכיל את המיעוטים השונים, אבל כל אלו נדונו לכישלון. הסיבה לכך, הינה כי הזהות המרכזית, הינה זהות דתית, שבה הסמן הדתי (יהודי, מוסלמי או נוצרי) הינו מהות, שממלאת את הזהויות המרכזית של הפרטים השונים בחברה. אלו הן זהויות שמבוססות על מבנים חברתיים השונים שעיצבו את החברות השונות שהיו במרחב המזרח תיכוני ואלו היו תחת שליטה אימפריאלית עות'מאנית. לאחר נפילתה של האימפריה העות'מאנית, הקשרים בין המשפחות השונות נקטעו היות והיכולת התנועה וזרימת הרעיונות  נפסקה עקב היצירה של גבולות שלא היו קיימים קודם, ובנוסף הגבולות של מדינות המזרח התיכון הם גבולות ישרים שנעשו במשרדי המושבות השונים של האימפריות הזרות.

דברים באים במשנה תוקף ביחס אל התנועה הציונית, שהינה ביטוי לסוג של חילוניות של היהדות, התנועה הציונית היתה זאת שעוצבה, ביסודה באזורים בעלי זהות אימפריאליסטיים, בהם הזהות היהודית, אם תחת השלטון האימפראלי הצאריסטי או האימפריות של מרכז אירופאי (שכלל בתוכו את האימפריה האוסטרו-הונגרית ואת האימפריה הגרמנית). אכן, הציונות שאפה לחילוניות של החברה היהודית אבל הלכה למעשה השתמשה בזהות הדתית כתור זהות אתוסית וזאת כדי לאחד את היהודים. תפיסה זאת באה במיוחד לאחר הקונגרס הציוני השישי (1903), הידוע בשם קונגרס אוגנדה ובו הרצל חותם את הקונגרס בהצהרה הנאמנות האפשרית כפי שהיא נוסחה בספר תהילים (קל"ז: ה-ו) "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ – תִּשְׁכַּח יְמִינִי! תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי!"

החיים במדינת ישראל, אינם חיים של עם במובן האתני, אלא מדינת ישראל הינה הגשמה של הרעיון הלאומי וזה התפרש על גבי שרשרת הדורות. התפיסה הלאומית, כי שהיא באה לידי ביטוי ביהדות, העניקה בנוסף לרעיונות ליברלים נוספים, (כמו: הרעיון שכולם כפופים לחוק ולא משנה מעמדך האישי, הרעיון של הפרדת דת ומדינה ועוד), שאומצו על ידי התפיסות הליברליות האירופאיות וזאת, כניסיון למצוא פרשנות חדשה למציאות שלאחר מלחמות הרפורמציה והמציאות של החיים במדינה פרוטסטנטית.

אחד המאפיינים של הסכסוכים המרחביים, הינם סכסוכים שמבוססים על התקרבנות מתמדת, במיוחד מצידם של השחקנים השונים במרחב, כל צד שולל את הצד האחר ובמיוחד של הגדרה העצמית שלו וזאת כדי לשמור על המונופול של הקורבן ולכן הצורך הוא להניח כי הצד שני משקר ואינו אומר את האמת. ולכן הסוגיה של הסכסוך הישראלי, הינו סכסוך שמבוסס לאומי שמבוסס כסכסוך דתי ואין הוא סכסוך חילוני כמו שכולם רוצים להגדיר אותו. אכן הפלטפורמה של המדינה, בעולם היהודי וגם בעולם האסלאמי, הינה חילונית ולכאורה אין הפרדה בין דת ומדינה, אבל הלכה בכל התפיסה של היהדות וגם האסלאם מתקיימת הפרדה בין הפונקציה של השליט כתור דמות שלטון חילונית שאמורה לחוקק חוקים ביחס אל חיי היום יום ושל המדינה, בעוד שתפקידם של אנשי הדת הוא להיות פרשני החוק הקדוש ביחס אל המציאות העכשווית.

כדי לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי יש צורך להתייחס אל השאיפות של התנועה הציונית היהודית אל מול אלו שהעולם המוסלמי וכיצד יש צורך לפתור את הסכסוך בין שתי תנועות הלאום הדתיות האלו, שבו אף צד לא לוקח בעלות מלאה על העבר ועל הרדיפות של כל צד רוצה להוכיח את עצמו כתור קורבן אידאלי. היות והיהודים לא יכלו אלא להגיע לארץ ולא היה שום פתרון היסטורי אחר וזאת בשל הרעיון הלאומי הגלום בתוך הדת היהודית, כתור דת לאום אתוסית.

נכתב בירושלים

ל בכסלו התשע"ה

נר שישי של חנוכה.

 

על משא ומתן במרחב סגור ופתוח

המו"מ בין ישראל לפלסטינים הינו מו"מ שנתקע כל פעם מחדש ולא על בסיס הקשיים, אלא על בסיס הרצון של הצדדים לא להתקדם וזאת שכל צד ירגיש שהוא השיג מקטע היסטורי. מבחינת ציר הזמן, אפשר להבחין כי הזהות המזרח תיכונית ביסודה הינה דומה והיווצרותה של הלאומיות המזרח תיכונית הינה יצירה מודרנית, אכן אפשר להבחין באזורים מסויימים בעלי סמני זהות ייחודים, כמו: מצרים המודרנית של מחמד עלי פאשא, באזורים מסויימים בלבנון ובסוריה, שהיו בעלי זהות דתית מסויימת (נוצרים קתולים בלבנון, דרוזים בסוריה ובלבנון), אבל אלו היו בטל בשישים, ביחס אל המרחב שבמהותו היה אסלאמי במהלך של יותר מאלף שנה (עם הפרעה מינורית של של שלטון צלבני באזור). אפשר להבחין בין קווי דמיון בין הזהות הדתית-לאומית של העולם היהודי לבין זה של העולם האסלאמי ולדעתי, הסיבה נובעת בשל המהות הייחודית של שתי הדתות הללו, שהן דתות טוטאליטריות שנכנסות לכל אספקט מסוים של החיים של המאמין עצמו.

חמש לירות ישראליות , מצד אחד אפשר לראות את הרעיון של היהודי המתחדש בארצו ומצד שני השימוש בסימבולים מעברה המיתי של החברה הישראלית

מלחמות האזרחים האזוריות, בשלהי האימפריה העות'מאנית הביאו לקטיעתו של המרחב ויצירת זהויות מקומיות שהועצמו אם בשל גלי ההגירה השונים שעברו על המרחב של המזרח התיכון ואלו לוו ביסודם במלחמות אזוריות בלתי פוסקות. אחד המאפיינים של אותו מאבק היה חזרה אל הזהויות העתיקות של המרחב (ישראליות אל מול כנעניות, פניקיות, פרעוניות ועוד) ואלו נוצקו אל מהות הזהות של המרחב עצמו וזאת כחלק ממאבק של מלחמת אזרחים מקומית. אם מסתכלים על המפה של המזרח התיכון, אפשר להבחין, כי היצירה המדינית שלו הינה מדומיינת ביסודה וזאת לאור קווי הגבול השונים במרביתו של המרחב המזרח תיכוני ואלו בנויים על בסיס של קווי גבול ישרים שנמתחו במשרדי המושבות הקולוניאלים השונים.

אם מסתכלים ממעוף הציפור אפש להבחין כי, הסכסוך הישראלי פלסטיני, על הארץ בנוי על שני נדבכים מרכזיים: הראשון מדינת ישראל רואה בכל הסכם מדיני עם שכנותיה, כהכרה במציאות המדינית שבו מדינת ישראל הינה ישות מדינית, השנייה הינה שמדינת ישראל מוכנה לפשרות, בעוד הערבים מחפשים את הצדק ההיסטורי (ואני תמיד שואל מהו צדק לאור הפרשנויות הרבות שלו). ההסכם שבין מדינת ישראל ובין מצרים והממלכה הירדנית, הינו שכזה, שבו השכנים של מדינת ישראל היו אלו שהרוויחו יותר מעיסקת השלום בין המדינות השונות. היוצא מן הכלל בשורות ההסכמי השלום, הינו סדרת ההסכמים של מדינת ישראל עם הפלסטינים, לא נבע בגלל הצורך של מדינת אלא בשל לחצים שהופעלו עליה, אם על ידי אירופה ואם על ידי ארה"ב וזאת כדי, שהם יכולו לקדם את המדיניות שלהם במזרח התיכון ובשל התלות של המערב בנפט המזרח תיכוני ובמיוחד לאור הריקוד המיוחד של שבעת האחיות (שבעת יצרניות הנפט הגדולות בעולם), באותה מערכת יחסים מיוחדת.

מערכת הקשרים של שבעת האחיות עם מדינות המפרץ הפרסי השונות

בזמן כתיבת שורות אלו המו"מ בין ישראל ובין הפלסטינים, נקלע לאחד המשברים הרבים שלו. השוני במשבר הנוכחי, מכל המשברים האחרים הינו, כי משבר זה מבוסס על חוסר אמון של שני הצדדים. במשבר הנוכחי, ניתן להבחיןן כי  הקיצוניים בשני המחנות, הם אלו, שמכתיבים את טון הדיבור, של סינדול עצמי וזאת מתוך הבנה כי הם צודקים ולכן אין מקום לפשרה. חוסר הרצון של מר נתניהו לקבל החלטות ולהראות סימנים של מנהיגות (אשר נדרשים ממנהיג ובמיוחד במדינת ישראל), החליט לשחרר אסירים במקום להקפיא את הבנייה. אני אישית דווקא, מסכים עם הקביעה של מר נתניהו, כי על הרש"פ להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית וזאת מסיבות היסטוריות, אבל הכרה זאת חייבת לבא לידי ביטוי בהסכם הסופי ביסודו. מולם גם ידם של הפלסטינאים איננה חפה, אלא הם משתכרים כל פעם מחדש משכרון הכוח של המו"מ, שאיננו מחפש למצוא פיתרון, שעלולים להביא אותם דווקא להפסדם.

ירידתה של ארה"ב כמעצמה חד קוטבית והעברת השרביט לטובת מדינות אחרות, דברים אלו באים לידי ביטוי בניסיונות של ארה"ב להשיג עצמאות אנרגטית ולעבור לשימוש בגז כתור חומר מעבר בשימוש בתוצרי אנרגיה המושתתים על דלק מאובנים, אל סוג אחר של אנרגיה. דבר שיהפוך את המשק האמריקאי למשק המספק תצריכים ולא משק מבוסס ידע, דבר שהלכה למעשה יוריד את מעמדה שלך ארה"ב כמדינה מובילה בעולם, היות וההיסטוריה הוכיחה, כי מי שמוותר על יצירתו של הידע, יהיה האחרון במעמד ולא הראשון במעמד. אם מסתכלים על ההצעה הסעודית שזאת מבטיחה לישראל, יחסים מלאים וכלכליים עם מרבית המדינות הערביות והמוסלמיות (שרובן נמצאות בדרום מזרח אסיה איפה שמרבית ההשקעות כיום נמצאות) וזאת בתמורה לנסיגה מאוי"ש עם תיקוני גבול ומציאות פיתרון מוסכם על שני הצדדים לסוגיית הפליטים. אם מסתכלים על המפה של המזרח התיכון, יהיה אפשר להקים במרחב את גוש המזרח התיכון, שיהיה משקל נגדי לאיחוד האירופאי ובנוסף, הוא יעניק לישראל המון אפשריות לממש את הפוטנציאל הגלום במדינה הזאת וזאת במקום לשחק במשחק של חד גדיא המפורסם, שבו מחנות הקיצונים מנסים לשחק תמיד.

טור פרידה ממנהיג ושמו אריאל שרון

ביום שבת, באחד עשרה לינואר בשעה 14:40 ליבו של אריאל שרון נדם, לאחר שמונה שנים של תרדמת. לאחר השבץ השני ידענו ששרון מת, אבל הוא היה בתרדמת וכולם העדיפו להשאיר אותו בחיים במצב קפוא, בין חיים ומוות, כי שרון הוא לוחם והוא כבר צחק למוות כמה פעמים בחייו. אריק שרון היה מנהיג ודמותו של אריאל שרון היתה גדולה מהחיים הישראליים ולדעתי הוא תמונת התשליל של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. שני האישים הללו היו אנשי ביצוע ומעשה, אם דמותו של רבין היתה הדמות של הצבר הנבוך עם חצי חיוך שבור, בעוד ששרון היה דמות של מנהיג יצרי וסוחף הוא היה הדמות של הצבר כפי שאבותיה של המדינה חלמו עליו וזאת היתה דמות גדולה מהחיים עצמם.

צילום משהב"ט

שמו של שרון הינו סוג של סדין אדום, עבור אנשי השמאל הינה דמות של אדם שלא עוצר באדום והוא יעשה כרצונו ולמטרותיו האישיות. תפיסה זאת, כבר עלתה בתקופת המרדפים של שנות החמישים, בו שרון פיקד על יחידה 101 ובמיוחד לאחר פעולת קביה, שבו נהרגו אזרחים פלשתינים. שרון היה גם מצביא גאוני, דברים אלו באים לידי ביטוי במהלכיו השונים במהלך מלחמת יום כיפור, אלו היו סדרת מהלכים גאונים שהצליחו להטות את הקרבות לטובת מדינת ישראל, מהלכים אלו עלו בדם רב. גם במהלך מבצע של"ג, שהתחיל ביסודו כמבצע צבאי קטן היקף, הפך עד מהירה למלחמה ובנקודה זאת שמו של שרון נקשר אל הטבח שנעשה על ידי במחנה הפליטים סברא ושתילה. טבח זה היה פועל יוצא של נקמות אכזריות בין שתי עדות במדינה, שהתנהלה בה מלחמת אזרחים. שרון שיכול להיות שקיבל אישורים והבטחות, מצידם של הנהגה הנוצרית כי הם לא הולכים לבצע שום דבר חריג במחנה הפליטים סברא ושתילה, מצא את עצמו במקום בו הוא נאלץ לתת את הדין על מעשים ועל הוראות שהוא אישית לא נתן ובינתיים כולם נהנו לשנוא את שרון, כי הוא היה האחראי ושרון, כמו כל מנהיג הישיר מבט ולקח אחריות וזאת מבלי למצמץ, כי זה מה שעושים מנהיגים לוקחים אחריות וממשיכים במסע ומנהיגים מאוד פשוט, לא.

אריאל שרון ז"ל כתור שר הביטחון ועימו יצחק רבין ז"ל- צילום משהב"ט

שרון היה איש מעשה והפוליטיקה בשבילו היתה, עוד כלי שדרכה הוא יכל לבטא את תפיסת עולמו, הוא לא היה איש אידיאלים וזאת, כמו רבים וטובים מבני דורו; הוא ידע להבדיל בין המציאות הפוליטית ובין האידיאות ודברים אלו ניתנים להבחנה במעשיו השונים. אבל כולם עדיין אהבו לשנוא אותו ושמו של שרון תמיד נחשב כתור סדין אדום עבור קבוצות שונות בחברה הישראלית ולא משנה מה הוא ניסה לעשות. אומרים שמנהיג הוא אדם שקשור לבני השבט, אבל מנהיג אמתי יודע להתעלות מעל האידיאולוגיה שלו וזאת בשל אילוצי השעה והבנה כי לפעמים כדי לסגת לאחור וזאת כדי לנסות ולכבוש את היעד מחדש. מנהיגים הם לא אנשי אידיאולוגיה הם אנשי מעשה וכך היה שרון, שהיה שר התשתיות בזמן קליטת העלייה הגדולה מרוסיה הוא הבין, כי לא ניתן אלא לנסות ולעקוף את הבירוקרטיה וזאת כדי לקדם את בנייתם של בתים ושהעולים החדשים לא ישתכנו בקרוואנים אלא בבתים משלהם, שיכולו לקרוא למקום בו הם גרים בית.

צילום לע"מ

כאשר שרון נבחר להיות ראש הממשלה, אנשים היו מדוכאים בשל הבחירה במנהיגים, שהבריקו באבק כוכבים (כזה או אחר), התגלו ככישלון המובנה של דור הבנים, שמנסה לעלות על מעללי האבות, שקיבל החלטה לא להחליט. אבל, תפקידו של המנהיג הוא להחליט ולחיות עם אותה החלטה. לדעתי הסיבה ששרון נבחר, הינה בשל ההבנה כי שרון הינו מנהיג, שיודע להחליט ולא להפחיד; כי מנהיג הוא אדם שמחליט ומתווה את הדרך בו עמו יחיה ולא הוא לא מפחד ולכן שרון לא היה צריך היה צריך את התואר של מנהיג חזק. הוא ידע להקרין את העוצמה האישית שלו ולהוביל את המהלך הנדרש וזהו המבחן האמתי של מנהיג, עד כמה הוא יכול להנהיג וזאת לא להפחיד, אלא להגיד שהמצב הוא קשה ויש להתמודד עימו. זאת מהותה של תורת מנהיגות.

בזמן כהונתו של שרון כתור ראש ממשלה, מדינת ישראל השיגה את אחד ההישגים הגדולים שלה בהיסטוריה, היא הוכרה כמדינת היהודים על ידי המעצמה החזקה ביותר בעולם והחלטה זאת אושרה בכל בירות העולם המערבי. הכרה הזאת הגיעה עם תג מחיר וההבנה שמדינת ישראל חייבת להגדיר את גבולותיה וזאת כדי שהיא תוכל להתקיים כתור מדינה ככל המדינות. גם לאחר שקיבל (והייתי רוצה להאמין בלב כבד) את החלטה לצאת מגוש קטיף, החלטה שנלקחה בכובד ראש ולא בקלות,  ולא כמו שאנשים ניסו (ועדיין מנסים להציג אותה ככזאת), כפי שאנשים ניסו להראות אותה ובזמן הפינוי, הוא פנה לכל המתיישבים והוא אמר להם, בצורה מאוד פשוטה, שאם יש להאשים אדם אז להאשים אותו ולא להאשים את חיילי צה"ל, כי הוא הנושא באחריות. מנהיג הוא זה שנושא באחריות. שרון, הבין כי לאחר יותר משלושה עשורים כי מפעל התיישבות ברצועת עזה הפך להיות, רשת של מבצרים צלבניים, שלא משרתת את יעודה ולכן מפעל זה הפך להיות אבן שאין לה הופכים. זאת שאלת מיליון הדולר, היות ולאחר מכן הוא קיבל אירוע מוחי שממנו הוא לא התאושש.

 מותו של שרון חשף את עצב הרגיש של החברה הישראלית, דור האבות שלחמו על המדינה הולך ונעלם ובמיוחד בעולם, שבו המיתוסים הלאומיים נשברים ומיתוסים אחרים לא נוצקים במקום. שרון שדמותו ההיסטורית בחייו, היתה דמות מלאת סטירות וכן תהיה מורשתו האישית. שייקספיר, נתן בפיו של המלט את השורה הבאה "מכל בחינה שהיא בן אדם הוא היה. אף פעם לא אראה מי שידמה לו" (המלט מערכה 1 תמונה 2). אולי בשל הצלחה הישראלית, להקים מדינה עצמאית לאחר שנות גלות רבות אחרות, אין אנו יכולים לייצר לנו מיתוסים חדשים, כי אולי הפרטנו את כל הערכים שעליה בנינו את ערכי החברה הישראלית. הרס הביטחון העצמי לדעתי, הינו אחת הסיבות מדוע אנחנו אבלים נורא על דמותו של שרון. אולי הגיע הזמן להתבגר ולקחת אחריות על מעשי דור הבנים שלאחר הקמת המדינה. אולי הגיע הזמן להתבגר ולקחת את המושכות לידים ולא רק לחשוב על שורות הרווח התחתונה. להסתכל על התמונה הרחבה ולא רק על העצמי הפרטי, כי הפרט הינו חלק מקבוצה והוא משפיע עליה באותה מידה, כפי שהיא משפיעה עליו.

נוח על משכבך בשלום אריאל (אריק) שרון (שיינרמן).

על ה-29 בנובמבר ומלחמות אזרחים

ההכרזה של ה-29 בנובמבר 1947, היתה פועל יוצא של מלחמת העולם השנייה; לא בשל השואה היהודית שהתחוללה באירופה וכילתה רבים וטובים מבני העם היהודי, השואה אולי היתה הזרז לקבלת ההחלטה אבל לא היתה הסיבה, אלא ההבנה של בריטניה ושל מדינות קולוניאליות אחרות כי השליטה על עמים אחרים עולה המון כסף וכי יש לשקם את אנגליה מהמלחמה הזאת וזאת למרות שהיא יצאה מנצחת. אם בודקים את הממצאים של הכרזת העצמאות אפשר להבחין, כי, היא קיבלה את הצעתה של ועדת פיל להפריד בין המדינה היהודית ובין המדינה הערבית על שטחה של פלסטינה-א"י.

תצלום של עיתון הארץ מה-29 בנובמבר 1974

במבט היסטורי אפשר להבחין, כי המזרח התיכון נמצא במאה שנות מלחמת אזרחים, אם החל מלחמות הבלקאן שהחלו לפני כמאה שנה, נגד האימפריה העות'מאנית ולאחר מכן הם התפתחו למלחמות פנים אזוריות וזאת על בסיס של הגדרה מדינית עצמית של מדינות הבלקאן, אחד נגד השנייה והן היוו את אחת הזרזים לפתיחת מלחמת העולם הראשונה והם סוגיה של פוסט בפני עצמו (אולי באחד מן הימים). שינויים אלו שעברו על האימפריה העות'מאנית, נעוצים בשינויים היסטוריים מבניים, שאלו כללו בתוכם שבירת תבניות שאפיינו את החברה העות'מאנית מאמצע המאה ה-19. שינויים אלו לוו בגלי הגירות, מן השוליים של האימפריה העות'מאנית לכיוון המרכז וזאת בשל הנפילה של השוליים, לכיוון המרכז עצמו.

מפת אירופה ערב מלחמת העולם הראשונה – מקור ויקיפדיה

גם לאחר מלחמת העולם הראשונה, שבה האימפריה העות'מאנית התפרקה מנכסיה השונים ובעיקר באזור הלבנט, הסהר הפורה ומצרים (שהיתה כבר מדינה בעלת זהות פוליטית וזאת תודות למחמד עלי פאשא, בניו והפרוטקטורט הבריטי על מצרים). מרבית המדינות הללו קיבלו את חסותם של בריטניה וצרפת ואלו טיפחו את מלחמות האזרחים בין הקבוצות השונות של החברות הללו. תהליכים אלו עברו ביתר שאת על החברה הפלסטינית, שראתה ההגירה היהודית אל תחומי המרחב הארצישראלי, כמאיימת על המבנים החברתיים שאפיינו את החברה הערבית הפלסטינית ועל רקע דברים יש לראות, את המהומות השונות שהתרחשו במרחב הארצישראלי שאלו בתורם הביאו ליצירה של זהות פוליטית פלסטינית, אל מול הזהות היהודית ישראלית, שהחלה לקרום עור וגידים במרחב.

מטבע מתקופת המנדט הבריטי

ההבנה הבריטית, לאחר מלחמת העולם השנייה כי אם הם רוצים לשמור על בריטניה כתור מדינה וכתור ישות בריטית, עליהם לוותר על האימפריה ולכן לדעתי השאלה מי, גירש את הבריטים הינה שאלה שאיננה חשובה וזאת בשל הדיון מהותי, של ההבנה של ממשלת הוד מלכותו כי, אין היא יכולה לשמור על האימפריה הבריטית כמו שהיא היתה לאור מלחמת העולם השנייה, אלא ללכת אל דגם שלטוני אחר של חבר העמים הבריטי. עוד נדבך נוסף הינו הרעיון, כי לבריטניה נמאס להחזיק כוחות גדולים במזרח התיכון ובמיוחד בארץ ולשמש כתור כוח שיטור צבאי בין המחנה היהודי ובין המחנה הערבי.

כרזת מפא"י לאחר ההכרזה של ה-29 בנובמבר 1947

ההכרזה של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, היתה הכרה הבינלאומית כי יש להקים שתי מדינות לשני לאומים: האחד יהודי והשני ערבי, דברים אלו באים לידי ביטוי בנוסח של ההחלטה הזאת. שמבקשת הקמת שתי מדינות לאום אחת לצידה של השנייה, אולי כניסיון לנטרל את אותה מלחמת אזרחים. אבל הלכה למעשה, בשטחה של המדינה היהודית, כפי שההצעה הכילה בתוכה אזרחים ערבים רבים ובנוסף המדינה היהודית היתה מרוכזת במספר שטחים, שלא אפשרו לה מעבר בטוח בין קצה אחד לשני, הגדולה של הצד היהודי היתה, המוכנות עוד בשנת 1938 לקבל את הצעת החלוקה כפי שהוצגה על ידי ועדת פיל, בעוד הצד הערבי דחה אותה גם ב-1938 וגם ב-1947.

מפת הצעת החלוקה של ה-29 בנובמבר 1974-מקור ויקיפדיה

ההבנה של הנהגת הישוב היהודי, כי הם עומדים על סף נקודת האל חזור של הקמת המדינה, שזאת התרחשה ב-29 בנובמבר; היתה ההבנה כי המרחב הולך ונכנס אל מלחמת אזרחים עקובה מדם וזאת כדי שאחד מן הצדדים יהיה זה שינצח. בסופה של אותה מלחמה ב-15 במאי 1948, הכוחות הצבאיים של הצד היהודי ההגנה, היו אלו ששלטו במרבית המרחבים שהבריטים נסוגו מיהם לאחר המלחמה ואלו העניקו לישראל את האפשרות להצליח במלחמת 1948 מלחמת העצמאות.

אז כרגע עדיין אנחנו עדיין נלחמים במלחמת אזרחים בין אזורית והשאלה היא לאן אנחנו הולכים מפה.