שנת סוס שמחה

היות ולפני כשבוע חגגנו את ראש השנה הסיני והשנה היא שנת הסוס, אז אני אספר את המשל של האדם, הסוס והזאב. ישנו משל, שהוא אחד העתיקים בעולם האנושי, והוא מספר שאדם והסוס חלקו אויב משותף הזאב. הסוס שניגש אל האדם ואמר לו, שבעזרת המהירות שלו ובעזרת הכלים של האדם, הם יוכלו לנצח ביחד את הזאב ובשביל המאמץ הזה, הסוס, אמר שהוא יהיה מוכן לתת לאדם לשבת על גבו ובתמורה וביחד הם יביסו את הזאב. האדם הסכים לעסקה ולאחר שהצמד הסוס והאדם, הסוס אמר לאדם, אנא רד מגבי כי בצעת את המשימה. האדם בתמורה, נעץ את עקביו בצלעות הסוס והוא אמר הוייסה.

כרזה לכבוד שנת הסוס

שקיעתה של ארה"ב כתור מעצמה והפיכתה למעצמה מסוג שני ודברים אלו מביאים איתם את השינוי שבו ארה"ב ובמיוחד אירופה מנסים כמה שפחות להפעיל את הכוחות הצבאיים שלהם, אלא ישנו שימוש בטקטיקות של סנקציות כלכליות, שאלו הן סוג של מלחמות ללא הוצאות כספים רבות כמו כאלו של הפעלת כוחות צבא. הערכתי כי האמריקאים, מעדיפים להשתמש בעצתו של סון דזה "מאה ניצחונות במאה קרבות הוא לא הטוב שבטוב. ניצחון ללא קרב הוא הטוב שבטוב" וזאת אולי כדי לצאת מן המשבר המתקרב ובא. השקיעה של ארה"ב, מביאה אותה להשקיע באזור דרום מזרח אסיה וזאת בשל הנפיצות והבלקאניציזיה של אזור זה ובמקביל לאור העלייה של סין כתור מעצמה מסדר גודל ראשון. הבנה זאת באה לידי ביטוי במזרח התיכון בו המדיניות האמריקאית, הינה מדיניות של נסיגה.

מדיניות הנסיגה הזאת, אכן באה ולהעניק למדינות המערב ובמיוחד לארה"ב את מרווח הנשימה הנדרש לה כדי לנסות ולייצב את הכלכלה האמריקאית. הבנה זאת רווחת בכל שדרותיו השונות של המזרח התיכון. הסתכלות זאת, הינה מחייבת המציאות וזאת לאור המהלכים השונים המתרחשים בו זמנית. הבנה זאת לא פסחה על טהראן ושינוי השלטון במרחב, הביאו אל מתקפת החיוכים האיראנית, דבר שהעלה את מפלס הדאגה אצל מקבלי ההחלטות בריאד ובמדינות המפרץ השונות, שמבינות כי המדיניות האמריקאית, הינה מדיניות שבעתיד תתמקד באזור דרום מזרח אסיה, אם בשל הנפיצות של המצב האזורי כפועל יוצא של הבלקניזציה של אזור מזרח אסיה ובנוסף הצורך של האמריקאים להגן על האינטרסים האזוריים שלהם בדרום מזרח אסיה.

אל כל הדברים הללו אפשר להוסיף, את השינויים שהמרחב המזרח תיכוני עובר במהלך ארבעת השנים האחרונות, בהן המבנים החברתיים השונים מתחילים להשתנות ובדבריו של אבן ח'לדון "כשהמלוכה נשמטת מידי ענף אחד של אומה היא עוברת בהכרח לענף אחר של אותה אומה, כל עוד מקיימת בה תודעה קיבוצית", דבר זה מאפיין את המאבק על השלטון וממשיך ומביא אל חוסר היציבות המזרח תיכונית ובמקרה של סוריה הינו המאבק של מלחמת אזרחים; שזאת הפכה במהירות רבה לסוג של מלחמת דת, בו האיראנים לוקחים חלק פעיל וזאת כדי לחזק את שליטתם במרחב המזרח תיכוני, אם על ידי סיוע ישיר ועקיף למשטרו של אסד. ביסודם של דברים אלו מדד האימה המזרח תיכוני, איננו מסביר את פניו אל מדינת היהודים. השאלה שעומדת לפתחה של מדינת ישראל, הינה מאוד גורלית ואלו הם ימי הרת גורל. אפשר לראות כי, מדינות המפרץ בראשותה של ערב הסעודית, מבינות כי אולי כדי לעבוד עם מדינת ישראל ודברים אלו באים לידי ביטוי בעיקר בשינוי עמדות אצל הפלסטינים ובמיוחד אצל אבו מאזן, שאלו האחרונים נחשבים כתור פיונים בתוך משחק השח המט האזורי, הסעודים ומדינות המפרץ שאינן רוצות להיות מאוימות על ידי הסהר האיראני, מוכנות להכיר בישראל. הכרה זאת תחייב את מדינת ישראל לתשלום מסוים, שמרבית תושבי מדינת ישראל מכירים במכירו ומוכנים לשלמו וכן אף אחד לא מאמין שיהיה שלום עם הפלסטינים. אבל קברניטיה של המדינה, שעדיין חיים ונלחמים את במלחמות העבר וטוענים שזה רק רסיס ואפשר לחיות עם רסיס זה, לצערי אלו הן תפיסות ישנות של 'טובים ורעים'.

כרזת בחירות למערך ערב מלחמת יום כיפור-הספריה הלאומית

אומנות מדיניות החוץ מדיניות החוץ, הינה מסובכת ביסודה, זהו איזון, בין קטבים, אכן המדינות המתעוררות (טורקיה, ברזיל והודו) התאימו את מדיניות החוץ שלהן למצב בו ארה"ב איננה המעצמה הדומיננטית וגם איראן מבינה את הדברים הללו, אכן שותפות המסחר המרכזיות שלה הן, רוסיה וסין אבל גם הן כרגע בבעיות וזאת לאור המצב הדי נפיץ באזור דרום מזרח אסיה. דברים אלו הביאו את ישראל וערב הסעודית ומדינות המפרץ, שיהיו שישלמו את המחיר של התמרון בין מספר מעצמות על חשבון מדינת ישראל, ערב הסעודית ומדינות המפרץ הפרסי. התקיפה בחזית אחת של האויבים הישנים יהיה לרעתנו ולרעת ערב הסעודית ומדינות המפרץ ולכן השאלות שלי לכבוד שנת הסוס הבאה עלינו לטובה, האם אנחנו רוצים להיות הפרש או הסוס, האם אנחנו רוצים באמת להיות אומה עצמאית או ואסלים של מדינות אחרות.

כרזה לכבוד שנת הסוס

אהה כמעט ושכחתי… שנת סוס שמחה

אז למה לא היה כלום בסוריה

סאן צ'ה שהיה המשפיעים על התיאוריה הצבאית, אמר פעם "מאה ניצחונות במאה קרבות הוא לא הטוב שבטוב. ניצחון ללא קרב הוא הטוב שבטוב". הסיבה שלא היה כלום בסוריה לפני, הלכה למעשה היה שיח של יותר מידי טיפוף בתופי מלחמה שלא היה לכם שום דבר. אף אחד לא יודע מי נתן באמת את הפקודה להפעיל את הנשק הכימי, אם זה היה של אסד או של המוג'הידין, או אם זאת היתה יחידה סוררת, שלכאורה היתה נאמנה לאסד, אבל הלכה למעשה היא חלק מהכוחות של המוג'הידין. לכן, אף אחד לא יודע ואף אחד לא לוקח סיכונים ובמיוחד אם מדובר ביחידות מוג'הידין, לא צרפת, לא בריטניה ולא ארה"ב.

על כל אלו יש להוסיף את המערכת האזורית, שמצד אחד של המפה ישנו את השכן האסלמיסט השמרן ראש ממשלת תורכיה ארדוואן, שלדעתי מבקש להחזיר את ימי הגדולים של הסולטאנות העות'מאנית ומן הצד השני המפה אפשר למצוא את איראן עם הרצון שלה להחזיר את איראן לימי גדולתה וכדי להעלות את הרעיון של הסהר השיעי על המפה של המזרח התיכון (הלא חדש). לכן, ההבנה של הנשיא אובמה, כי כל סוג של התערבות של ארה"ב או כל כוח צבאי אחר באזור המזרח התיכון יהיה נפיץ  וזה לא יחזיר את השקט על כנו; ולכן הוא נאלץ להבין שהוא חייב לקבל את הדיל שהוצעה על ידי רוסיה של הנשיא פוטין וזאת בקשר לסוריה, שגם לרוסיה ישנם אינטרסים חיוניים בסוריה ואלו נוגעים לנמל טרטוס, שנחשב לאחד מנקודות הגישה הרוסיות אל הים התיכון וזאת בשל מקמו האסטרטגי.

על פני השטח ובמיוחד בפני כל העולם אובמה נתפס כזה שברח מן המערכה ולא הצליח להשיג שום הישגים מיוחדים ובמיוחד לאור התפיסה התקשורתית. אבל לדעתי הנשיא אובמה כן הצליח והוא הצליח בגדול וזאת בשל שני טעמים, שאולי נראה אותן בעתיד הקרוב והרחוק; הראשון הינה הפגנת הכוח המטורפת הנשיא אובמה ביחס אל השלטון של אסד ובנוסף אותו ניסוי טילים שנערך עם ישראל, הביא איראן להבנה מסוימת שכדי אולי להתמודד עם השטן הגדול; הטעם השני הינו לטווח ארוך, הינה של יצירת מערכות בינ"ל לטיפול במשברים, בין אם הם צבאיים ובין אם הם הומניטאריים וזה יביא ליצירת מוסדות בינ"ל באשר הם.

אז כמו שאמר פעם טאקו (אלי וולאך) אם אתה רוצה לירות תירה אל תדבר והנה הקטע להדגמה

 

 

על הבלדה על ארי ודרצ'י ונאומים באו"ם

טוב כמה מילים אישיות על הנאום באו"ם בסוגיית הגרעין האיראני, זה היה קרב מדהים של מסרי שלום ואחווה מצד אחד נאומים של חיוכים ושל דבש מצד שני ונאום של רצינות מצד שלישי. לא נראה לי שהנשיא אובמה, מאמין לנשיא איראן רוחאני. אבל אולי ההבנה של הנשיא אובמה, הינה שארה"ב הינה מדינה במשבר כלכלי והוא זקוק להורדת המחירים של הנפט העולמי וזאת כדי לאפשר לכלכלה האמריקאית להתאושש, מאידך הנשיא רוחאני מבין שכדי לייצב את המשטר שלו ולנסות ולקדם סידרה של רפורמות באיראן הוא חייב מספר הקלות בסנקציות של המערב על איראן; והערכה אישית שלי, הינה ההבנה כי הנשיא אובמה לא יהסס לתקוף, כפי שעולה מהמשבר האחרון בסוריה; אכן בסופו של התהליך התקיימה שם "עסקה"';  בין הנשיא אובמה ובין הנשיא פוטין וזאת אושרה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם. הנאום של ראש ממשלת ישראל מר נתניהו, היה נאום טוב וכן אני מסכים עם שלושת הנקודות המרכזיות של נאום, אבל אם מר נתניהו היה מצהיר,  כי הבעיה עם הפלסטינאים הינה בעיה פנימית של ישראל ושל הפלסטינאים והם מתכוונים להיכנס למו"מ, כדי למצוא פיתרון. אני סמוך ובטוח כי הוא היה מוצא מספר רב של בעלי ברית בעולם הערבי ובמיוחד במדינות המפרץ שאולי היו שותפות עם ישראל פעולה בסוגיה של הגרעין האיראני. אבל, מר נתניהו החליט להזכיר את השואה ואת הפחד הקמאי שמהלך אימים שאותו הוא שחק עד לאפר דק. אני לא יודע מה היו הסיבות של מר נתניהו לאותו מהלך אולי מפחד של מרד בתוך הליכוד או לחילופין בשל החלטה שלו לא להחליט… יהיו הסיבות של מר נתניהו אני לא יודע אבל רק ההיסטוריה היא זאת שתשפוט אותו.

והנה הבלדה על ארי ודרצ'י