המעבר בין חורבן, נחמה ובנייה מחדש

“Both liberty and among the primary goals pursued by human beings throughout many centuries; but total liberty for wolves is death to the lambs, total liberty of the powerful, the gifted, is not compatible with the rights to a decent existence of the weak and the less gifted.” equality are  (Isaiah Berlin, The Crooked Timber of Humanity: Chapters in the History of Ideas)

האגדה מספרת, כאשר נפוליאון הגיע לקהיר לאחר כיבושה בט' באב הוא ראה מקום חשוך עם מעט נרות דולקים, לאחר שנכנס הוא הבין שהוא הגיע לאחד מבתי הכנסת של קהיר ושם הוא ראה יהודים יושבים על הרצפה ומבכים את החורבן של הבית ולאחר ששאל נפוליאון מתי האירוע הזה קרה, הם ענו לו שזה קרה לפני הרבה זמן; נפוליאון הסתובב ואמר לחייליו: עם שמסוגל לבכות כך על עברו יש לו עתיד. רוב הסיכוים מדובר באגדה אורבנית ואין בה שום קשר בין המציאות והסיפור האמיתי. אבל הצורך בקיום של סיפורים כאלו, אולי יכול להוכיח את השבר שהיהדות עברה בשל אותו אירוע קסטרופלי בשנת 70 לספירה.

נשיאת מנורת שבעת הקנים על ידי כוחותיו של טיטוס לאחר הניצחון כי שהיא חקוקה בשער טיטוס ברומא-מקור ויקיפדיה

התוצאות של אותה קטסטורפה בא לידי ביטוי בזיכרון הקלוקטיבי היהודי וגם הישראלי, דברים אלו נוכחים כמעט בכל טקסט יהודי מתקופת החורבן ועד התקופה. לסיפור החורבן אפשר למצוא מספר גירסאות אשר משלבות אחת בשנייה. הסיפור הראשון הוא הסיפור ההיסטורי כפי שהוא מובא אצל יוסף בן מתתיהו, שאותו אנחנו נדרשים לקרוא, בצורה מאוד ביקורתית ובמיוחד את הספר שלו 'מלחמת היהודים', הסיבה לכך נובעת מהמעמד של יוסף בן מתתיהו, שזה עצמו לקח  חלק בפיקוד על הגליל בזמן המרד היה אחד ממתנגדי המרד וכשהוא נפל בשבי הרומאי הוא הפך לבן חסות של הקיסרים הפלאווים. על פי הסיפור והספר עצמו, אפשר להבחין בספר בשני גורמים מרכזיים: הראשון הוא השלטון של הנציבים הרומאיים שהיו מושחתים והם הוצבו בפרובינקיה; והשני הוא הגורם של קבוצות הקנאיים וביניהם אפשר להבחין בסיקריקים, הקנאים, שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב. תחילתו של המרד הגדול היתה, בסכסוך שכנים בין באי בית הכנסת היהודי ובין השכן היווני שלא היה מוכן לתת להם את האפשרות להרחיב את אותו בית הכנסת בקיסריה וזה הביא למרידה כלל ארצית, אם בשל היחס של השלטון הרומאי שהיה מושחת ואם בשל הרצון של הצד היווני לכפות את דרכיו על הצד יהודי, שנתפס כשונה. ומצד שני העקשנות של הקנאות היהודית, שבאה לידי ביטוי במעשיו של אלעזר בן הכהן הגדול מפקד משמר המקדש, שהביא להפסקת הקורבן לשלום הקיסר שמנהג זה החל מתקופתו של אוגוסטוס קיסר. אכן, האכזריות של הרומאים היתה ידועה ולכן חכמי ירושלים ופרנסי העיר התחננו שזה יקריב את הקורבנות וזה עמד בסירובו, כי אולי הוא הבין כי היהודים כבר לא עם חופשי בארצו וכמו שאמר פעם ישעיהו ברלין, בהתייחסותו אל קנאים שאלו לא יכולים להסתפק בשלמות, כי הפעולה היא זאת שהפכה להיות מהות ולא המטרה. את הסוף של הסיפור כולנו יודעים ומכירים, הקיצוניים והקנאיים השתלטו ושרפו את האספקה של ירושלים וזאת בשם האידיאולוגיה הקדושה שלהם. עם המרד הזה באה לקיצה הריבונית היהודית והגלות, שהתחזקה, בשל עוד מספר מרידות וביניהם המרד של בר כוכבא ומרד התפוצות שלאחריו אדריאנוס קיסר שינה את שם הארץ לפלסטינה ומאז אנחנו מקוללים בקללתו של אדריאנוס קיסר; וזאת בשם הטהרנות ואי ההבנה של כללי המשחק, שהשתנו.

פרופ' ישראל אלדד (שייב), שהיה הולך בערב תשעה באב אל מוזיאון ישראל, עומד מול פסל אדריאנוס ומתגאה בפניו על תקומת ישראל. בעקבות מציאת פסל ראשו של אדריאנוס בתל שלם [1975], והצגתו במוזיאון ישראל, נהג אלדד לספר שהוא הגיע אל הפסל – 'נעמדתי לפני עיניו הכבויות של אדריאנוס ואמרתי לו: אדריאנוס אדריאנוס, אתה שרצית לקרוא למקום זה איליה קאפיטולינה ולארץ זו פלשתינה, פקח את עיניך וראה – היכן אתה נמצא? במוזיאון ישראל – בירושלים!'.
צילום אישי במוזיאון ישראל

מול הסיפור של יוסף בן מתתיהו, עומדים אגדות החורבן ולדעתי אלו מתחילים בפרשה שמצויינת בסהנדרין י"ט "ע"ב אמר ליה שמעון בן שטח: ינאי המלך! עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב" וגו'. אמר לו: לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך. נפנה לימינו – כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו – וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם? יבא בעל מחשבות ויפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע, ומתו, באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו"; לדעתי זאת הנקודה שהמוסר של השלטון מתחיל להיהרס ולא ניתן יותר לעצור אותו. ולאחר מכן מגיעות אגדות החורבן שטוענות נגד העוותנות של ר' זכריה בן אבקולס, שלא פצה את פיהו וזאת מהפחד של קבלת האחריות ומתן ביקורת ולעמוד עליה בפני הקנאים. ראשיתה של תפיסה זאת מופיעה באיכה רבה. התדדרות המוסרית של הנהגה הרוחנית שלא רצתה לקחת את האחריות, שזאת מולאה על ידי הקיצוניים. בצורה הזאת הקהילה לא הצליחה להתגבר על סכסוכים של קמצא ובר קמצא, כי הנהגה עצמה הלכה למעשה לא תפקדה והיתה עסוקה בעצמה ובהאדרה עצמית ולכן היא אפשרה לקיצונים להשתלט על הנהגה ולשרוף את המחסנים של ירושלים ולהיות מקוללים בקללתו של אדריאנוס.

חורבן בית המקדש בציורו של פרנצסקו האייז, (ונציה 1867)
מקור ויקיפדיה

כיום אנחנו נמצאים בשבת השנייה של שבע שבתות דנחמתא בפרשת עקב ובהפטרה אנחנו נקרא את ההפטרה הבאה "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְהוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי.הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד.מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם יְהוָה כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה.כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ.עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה.וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם. כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה. וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קוָֹי. הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ וְאִם שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט.כִּי כֹה אָמַר יְהוָה גַּם שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ. וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן וְיָדְעוּ כָל בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב." (ישיעהו מ"ט: י"ד-כ"ט). מפרשה זאת אנחנו יכולים ללמוד, כי עלינו מוטלת האחריות להוציא את הקיצונים ואת הקנאיים וזאת כדי שלא נאבד בשלישית את העצמאות שלנו. שלא נצטרך לעשות את מעשיו של יוחנן בן זכאי שביקש את יבנה ואת חכמיה, כי הוא לא הצליח נגד הקיצוניים ולכן הוא נאלץ לוותר על ירושלים ועל הריבונות העצמאית של העם ולנסות ולהציל את השאריות של העם וזאת כדי שהבית לא ייחרב בשלישית וכן יש צורך לעשות את כל המעשים כדי לקיים את הפסוק מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.

המצעד של יהודי רומא בכיוון ההפוך מזה חקוק על שער טיטוס, לאחר ההודעה על כינונה של מדינת ישראל, צילום סנטלי אפל מקור: אתר מוזיאון השואה

דברים אלו באים בייתר בשאת במגזר הדתי לאומי, שזה צריך לעשות קריעה ולשבת שבעה ולקונן על מה שהוא גידל; הסיבה לכך נעוצה בשנות השבעים של המאה הקודמת ואלו הם חיות הכלאיים של חרדים לאומיים, שמצד אחד מבקשים להתבדל ולהקצין. דבר זה בקבלה של מורים חרדים לתלמוד, שברחו אל הציונות הדתית כעיר מקלט, כמו משפחת אליהו מפני משפחת יוסף. רבנים אלו, שהביאו ליצירת תקומה ובמיוחד אלו היושבים בישיבת הר מור; שאלו חוברים אל המתפרעים של בית אל והיד של בני עקיבא איננה יכולה עוד להושיע, כי הם התבטלו והיו עוונתנים. על זה יש להוסיף את חרד"לים, שמקצצים בנטיעות של תנועת בני עקיבא ושל הציונות הדתית הקלאסית, עם על ידי סילוק אנשי החינוך המקומיים שנתפסו כפושרים, וזאת כדי להכניס את משרות של כבוד לחבריהם. אלו הם הנוכלים, שמפעילים את מכבש הלחצים על המנהיגים הפוליטיים השונים והם אלו הם שסוגרים את החברה הישראלית בסד.

לאחר כל התוכחה הזאת, נשאר לי רק לנסות ולנחם, כי תמיד אפשר להמשיך ולהוכיח והשאלה האם זה יעזור. יש לנו עם נפלא ויש לנו מדינה נפלאה, כן הוא עם קשה עורף והוא קל אבל עכשיו לאחר כל המכות שקיבלנו, יש צורך לקום ולנגב את העפר מהתכועאכס למחות את הזעה מהפדחת, למחות את הדמעות ולהמשיך לבנות את המדינה לטוב ולרע וזאת כדי לא לתת קיצוניים משני המחנות לנצח. אכן, אנחנו עכשיו בתקופה של חילופי הדורות, דור האבות והמייסדים הולך בדרך כל עפר ואנחנו מרגישים קצת אבודים, כי מי שיראה לנו את הדרך הלאה, אבל אולי הגיע הזמן שאנחנו נהיה אלו שנאחז ברסן ההנהגה.

נכתב בכ"ג במנחם אב

פרשת עקב

ירושלים

מהות האדיאל שהוא קו עגול וסגור

"It has been said that man is a rational animal. All my life I have been searching for evidence which could support this". (Bertrand Russell 1872-1970)

על פי תפיסתו של ישעיהו ברלין, האידאל האוטופי בתפיסה המערבית, הינו תפיסה סטטית של מהות האמת. ראייה זאת נשענת על שלוש רגליים: האחת לכל שאלה המהותיות חייבת להתקיים תשובה וזאת התשובה היחידה שמתקיימת; השנייה, כדי להגיע לתשובה זאת חייבת להיות מתודה אחת והיא העיקרון הבסיסי ולא ניתן להטיל בו בספק; השלישית. כל האמיתות הללו, אמורות להשתלב זו בזו וזאת כדי לייצר סוג של הרמוניה קוהרנטית אחת וזאת להגיע אל האוטופיה השלמה והקוהרנטית, או לפחות לנסות להסדיר את הסתירות ביניהן וזאת בשל הנצחיות של אמיתות אלו ותפקידו של הפרט לחשוף אותן ולחיות לאורן. מהותה של התפיסה הזאת, נובעת מהתפיסה כי טבע האדם הינו נצחי ואוניברסלי; ההיסטוריה הינה תהליך של קידמה, שאמור לחשוף את האמת, שבסופו של התהליך תיווצר אוטופיה שהינה חסרת סתירות. האוטופיה הזאת תהיה חסרת היסטוריה, היות וכל שינוי ממצב זה, הוא שינוי לרעה.

מכאן, מהותה של חשיפת האמת האוטופית, הינה סוג של הרס ההיסטוריה וזאת בשם צעידה אל אידאלים אוטופיים ובצורה הזאת ישנו הרס של המהות של הקדמה היות והערכים שהיא אמורה לייצג נעלמים, בצורה התהליכים ההיסטוריים, מצוירים כסוג של גל חורבות אחד. שהסיבה המרכזית שלו הינו לייצר סוג של גן עדן עלי אדמות וזאת על ידי כפייה של תפיסות עולם, הרג וחורבן. בצורה הזאת האוטופיה חסרת הסתירות, אינה מתקיימת. מכאן צומח הצורך לפשרה ושיווי המשקל בין האמיתות והחירויות המתנגשות אחת בשנייה. זאת תמצית ההכרה, שאין אדם שאינו חף מטעויות ואין התקיימות של אמת נצחית אחת. הטיעון של כל אוטופיה, הינו כי כל הערכים של בני האדם הינם זהים, ביסודה הינה טעות. אכן מתקיימים מספר ערכים אנושים אובייקטיביים וכל חברה מכילה בתוכה פרשנות חדשה לכל אותם ערכים וזאת בהתאמה למציאות המתקיימת. התנגשות והסתירה שנוצרים, לא רק בין חברות שונות לאורך ההיסטוריה האנושית, אלא גם בתוך הערכים השונים באותה חברה, הדוגמה הטובה ביותר הינה התנגשות מה הם הגבולות, שבין ערכי החירות ובין ערכי השוויון, בחברה המערבית. אין זה אומר שערך אחד הוא טוב יותר מהשני, אלא שיש יותר מתשובה אחת נכונה וזאת אמורה להתקיים בקונטקסט מסוים.

המרחב המזרח תיכוני נמצא במצב של כמעט כמאה וחצי של סכסוכים דתיים מרחביים, אם בשל הרס המבנה החברתי של האימפריה העות'מאנית, שאחד השיאים שלה הינה מלחמות הבלקן שהחלו בשנת 1912 ועד עצם היום. המרחב, שהיה ישות אימפריאלית בעל זהות דתית, נשבר לרסיסים בעלי זהות דתית ואלו מצידם לוו בטרנספר של אוכלוסיות רבות שאחת הדוגמאות הטובות הינה הגירוש של יוונים דוברי תורכית ליוון והגירוש של תורכים דוברי יוונית לתורכיה, לאחר מלחמת העולם. השינויים החברתיים של שבירת המסגרות החברתיות שאפיינו את החברה העות'מאנית לוותה, בסדרה של התנכלויות לקבוצות המיעוט השונות ובמקרים קיצוניים הופעלו כוח ממשי שהביא לאותו גירוש. אחת הבעיות המרכזיות, שצופה מהצד שמסתכל על המזרח התיכון, רואה את חוסר ההיגיון המרחבי, בו חברות שונות במרחב שנלחמות אחת בשנייה וזאת ללא הסבר רציונלי עבור אותו צופה מערבי, היות ואותו צופה מערבי מתייחס בצורה שולית את הדת כתור סמן לאומי המבוסס על אתוס מסוים ואת הרעיון של האתנוס, שזה מגולם בפרשנות האישית של כל קבוצה במרחב אל האתוס המרכזי.

אותו מתבונן מערבי מתעלם התפיסה כי גם היהדות וגם האסלאם הינן דתות אתוס לאום, שמאפשרות את חופש הבחירה האם להיות חבר באותה קהילה. אכן, טקס הכניסה אל הקהילה ביסודו הוא דתי אבל הוא רגע מכונן, מעין שנת אפס ואין היא מחייבת לידה אל תוך הקהילה, אלא היא פרי בחירתו האישית של אותו מאמין. אחד המאפיינים, המעניינים הוא שהפרט איננו חייב להיות מאמין באלוהים או באללה, אבל הוא מזדהה עם העבר ההיסטורי והסיפור ההיסטורי הגדול של אותה חברה. גם כאשר אותו פרט מבקש לעזוב את הקהילה, גם ביהדות וגם באסלאם, מתייחסים אליו כאל אדם שמת ואין הוא חלק מאותה חברה יותר. דברים אלו משתקפים בדבריו של ישעיהו ברלין, שבו אדם מזהה את עצמו כשייך אל הקהילה היהודית, הינו יהודי גם אם אמו איננה יהודיה ואיננה גיורת  (We should make a man to be a Jew, if he were in most respects identified with a Jewish community, despite the fact that his mother may be an unconverted non-Jewess), כאשר זה ענה לדוד בן גוריון בסוגיית מי הוא יהודי.

התעלמות מהסמן דתי של החברות השונות באימפריה העות'מאנית, היה זה שאפיין את מהות הסכסוכים השונים של החברות השונות ובמיוחד בזה של התנועות הלאומיות שאימצו חלקים את התפיסות הדתיות וניסו להעניק להם דפוסים מקומיים. גם התנועות הלאומיות בעולם הערבי שניסו לנכס לעצמן את את הזהות האסלאמית כחלק מאותה תפיסה.

הניסיון לבנות זהות ערבית או תורכית כתור זהות על לאומית ובמיוחד תוך חיקוי אירופאי של אתוסים חברתיים וזאת כדי לנסות ולבנות זהויות חדשות על בסיס תפיסה פרעונית, פינקית או ישראלית, שאמורה היתה להכיל את המיעוטים השונים, אבל כל אלו נדונו לכישלון. הסיבה לכך, הינה כי הזהות המרכזית, הינה זהות דתית, שבה הסמן הדתי (יהודי, מוסלמי או נוצרי) הינו מהות, שממלאת את הזהויות המרכזית של הפרטים השונים בחברה. אלו הן זהויות שמבוססות על מבנים חברתיים השונים שעיצבו את החברות השונות שהיו במרחב המזרח תיכוני ואלו היו תחת שליטה אימפריאלית עות'מאנית. לאחר נפילתה של האימפריה העות'מאנית, הקשרים בין המשפחות השונות נקטעו היות והיכולת התנועה וזרימת הרעיונות  נפסקה עקב היצירה של גבולות שלא היו קיימים קודם, ובנוסף הגבולות של מדינות המזרח התיכון הם גבולות ישרים שנעשו במשרדי המושבות השונים של האימפריות הזרות.

דברים באים במשנה תוקף ביחס אל התנועה הציונית, שהינה ביטוי לסוג של חילוניות של היהדות, התנועה הציונית היתה זאת שעוצבה, ביסודה באזורים בעלי זהות אימפריאליסטיים, בהם הזהות היהודית, אם תחת השלטון האימפראלי הצאריסטי או האימפריות של מרכז אירופאי (שכלל בתוכו את האימפריה האוסטרו-הונגרית ואת האימפריה הגרמנית). אכן, הציונות שאפה לחילוניות של החברה היהודית אבל הלכה למעשה השתמשה בזהות הדתית כתור זהות אתוסית וזאת כדי לאחד את היהודים. תפיסה זאת באה במיוחד לאחר הקונגרס הציוני השישי (1903), הידוע בשם קונגרס אוגנדה ובו הרצל חותם את הקונגרס בהצהרה הנאמנות האפשרית כפי שהיא נוסחה בספר תהילים (קל"ז: ה-ו) "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ – תִּשְׁכַּח יְמִינִי! תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי!"

החיים במדינת ישראל, אינם חיים של עם במובן האתני, אלא מדינת ישראל הינה הגשמה של הרעיון הלאומי וזה התפרש על גבי שרשרת הדורות. התפיסה הלאומית, כי שהיא באה לידי ביטוי ביהדות, העניקה בנוסף לרעיונות ליברלים נוספים, (כמו: הרעיון שכולם כפופים לחוק ולא משנה מעמדך האישי, הרעיון של הפרדת דת ומדינה ועוד), שאומצו על ידי התפיסות הליברליות האירופאיות וזאת, כניסיון למצוא פרשנות חדשה למציאות שלאחר מלחמות הרפורמציה והמציאות של החיים במדינה פרוטסטנטית.

אחד המאפיינים של הסכסוכים המרחביים, הינם סכסוכים שמבוססים על התקרבנות מתמדת, במיוחד מצידם של השחקנים השונים במרחב, כל צד שולל את הצד האחר ובמיוחד של הגדרה העצמית שלו וזאת כדי לשמור על המונופול של הקורבן ולכן הצורך הוא להניח כי הצד שני משקר ואינו אומר את האמת. ולכן הסוגיה של הסכסוך הישראלי, הינו סכסוך שמבוסס לאומי שמבוסס כסכסוך דתי ואין הוא סכסוך חילוני כמו שכולם רוצים להגדיר אותו. אכן הפלטפורמה של המדינה, בעולם היהודי וגם בעולם האסלאמי, הינה חילונית ולכאורה אין הפרדה בין דת ומדינה, אבל הלכה בכל התפיסה של היהדות וגם האסלאם מתקיימת הפרדה בין הפונקציה של השליט כתור דמות שלטון חילונית שאמורה לחוקק חוקים ביחס אל חיי היום יום ושל המדינה, בעוד שתפקידם של אנשי הדת הוא להיות פרשני החוק הקדוש ביחס אל המציאות העכשווית.

כדי לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי יש צורך להתייחס אל השאיפות של התנועה הציונית היהודית אל מול אלו שהעולם המוסלמי וכיצד יש צורך לפתור את הסכסוך בין שתי תנועות הלאום הדתיות האלו, שבו אף צד לא לוקח בעלות מלאה על העבר ועל הרדיפות של כל צד רוצה להוכיח את עצמו כתור קורבן אידאלי. היות והיהודים לא יכלו אלא להגיע לארץ ולא היה שום פתרון היסטורי אחר וזאת בשל הרעיון הלאומי הגלום בתוך הדת היהודית, כתור דת לאום אתוסית.

נכתב בירושלים

ל בכסלו התשע"ה

נר שישי של חנוכה.

 

שלושה כדורים ועוד תשע עשרה שנה

Non nobis, non nobis, Domine Sed nomini tuo da gloriam

(Not to us, not to us, O Lord, But to thy name give glory)

לפני תשע עשרה שנה שלושה כדורים, פילחו את חזהו של ראש ממשלת ישראל, שלושה כדורים שפשוט רצחו את השפיות הישראלית. רה"מ יצחק רבין היה מדור מקימי המדינה, הוא לחם עבור ביטחונה והוא ניסה לשנות את המציאות הישראלית, בדרכו שלו. רה"מ רבין נרצח על ידי אדם שהיה אדם אידאליסט ואיש מעשה.

ההגדרה של י. ברלין לאדם אידאליסט, הינו אדם שמחפש אידאל יחיד, כוללני וזה נתפס בעיניו, כי הוא, כמו כל קיצוני (מימין או משמאל), מחזיק את האמת היחידה והאבסולוטית, דבר שמוביל להרס ולכפייה שכל צד על צד אחר. אפשר לדמות זאת לביצים, ששוברים כדי לעשות חביתה, אבל זאת הלכה למעשה היא לא נוצרת. על פי הראייה הזאת כוח האדם הוא בלתי נגמר, כמו הביצים, אבל כמו כל אידאליסטים קיצונים, הם מלאי תשוקה והם שוכחים את החביתה והם פשוט ממשיכים לשבור את הביצים, כי אף חביתה שתיווצר לא תהיה מושלמת מספיק ומכאן הצורך להמשיך את המפכה עד להגעה לתוצאה המושלמת ומכאן שבירת הביצים, היא זאת שהופכת להיות מהות הקיום ואין זולתה.

רה"מ רבין היה בין המנהיגים האחרונים של ישראל, שבאו מרקע אידאולוגי שחוו את הקשיים של המאה העשרים, בעוד שהקיצוניים משני הצדדים של המפה הפוליטית, שחייהם השלווים הופרו על ידי כורח המציאות ולכן שני צידי המפה משתמשים באוטופיות הפוליטיות מדיניות כדי לנסות ולבעוט בסוגיה של המדינה, היות ומשני הצדדים הם מבקשים לשמש כתור האליטה, אבל ללא האחריות הנלוות אליה.

אם במהלך שנות השמונים, הבריחה מהמודל של מדינת הרווחה, במדינות העולם המערבי, הינו פועל של הנסיגה של האליטה, לטובת הפרטת הרעיונות של הצדק, שבו הערבות ההדדית, החברה האזרחית והמלחמה הפכו להיות מלחמה על שיח של זכויות ושל חירויות ולא על רעיונות. הנטייה אחר הכלכלה הליברלית חסרת המעצורים של השוק החופשי, המבוססת על התפיסה של הכלכלה האוסטרית, הינו פועל יוצא של קבלת מדינת הרווחה ושל המעצורים והבלמים שלה, כמובנים מאליו וברצונה של קבוצות באליטה החברתית-כלכלית לשמור על מונופול בתחומים אלו זאת כדי לשמר את כוחה. גם העלייה של הנהגה עולמית, שהפכה את המהות של עולמה לקריריזם פוליטי הביאה את הדחיקה והסלידה מהרעיון של מדינת הרווחה וזאת מתוך התפיסה כי האגוצנטרית, שהאדם הוא המרכז ואין זולתו והחברה היא תוצר משני.

הצורך לתת לשוק החופשי של הדעות לעשות את שלו וזאת ללא מאזנות ובלמים, העלה את הגופים המשיחיים-דתיים שמתקיימים בכל חברה ולא משנה אם מדובר באוהבי דת השלום/אלוהים/אללה או כל אל אפשרי (הרי היפנים אומרים, שיש אלף אלים, אז שיהיה עוד אל אחד), נקודת המרכז היא של פרט ולא של החברה, כל אחד הוא זה שמנכס לעצמו את המרחב הציבורי וכל אחד מחייב את השני להוכיח את הנאמנות שלו אל הרעיון ובצורה הזאת, ישנו תיחום של אלו שחושבים אחרת אל תוך כלא של מחשבות, שאוסר עליהם לחשוב אלא על פי הקונצנזוס ועל פי  הדורקטירנה שמותרת וכפי שאמר י. ברלין "הראשונים שבאנשים שאותם העריצים הורגים או מנסים להשתיק הם אלה שמוחותיהם חופשיים". בצורה זאת אנשים הופכים להיות שרים ושופטים ובמקרים מסוימים גם תליינים; ואת הקריטריונים הם אלו שיקבעו והם אלו וכאשר הם נדרשים לעשות, את אותם מחוות הם נרתעים ואם הם מוכנים הדברים יעשו אך ורק על פי התנאים שלהם ולא על פי התנאים של אחרים, בפשטות, להיות מרוכזים בעצמנו, להפוך את העולם לשחור ולבן ועוד אומרים שהזוראטיסטים הולכים להיעלם מן העולם.

מרביתם של אלו הקוראים לעצמם ליברלים נהנהים לראות את התבוסה של אלו שהם נלחמו בהם, במסכת מגילה י' ע"א נכתב "מעשי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני", אלוהים שואל את המלאכים איך אתם יכולים להגיד שירה, אחרי שמעשי ידי נהרגים ולא משנה עד כמה שהם היו רשעים. הבעיה שבישראל, ישנה מנטליות של גלותיות (וכן אפשר להוציא את היהודים מהגלות אבל לא את הגלותיות מן הישראלים), הרעיון של הניצחון לא אמור להיות המהות אלא רק מטרה, ישנו צורך לשנוא את הרע והמלחמה והיא חובה מוסרית כמו לאהוב את הטוב והרוע במיעוטו; ולכן הרג אפילו של אדם רשע, הינו ניצחון חסר משמעות, היות וניצחת מה עכשיו לאן הולכים עם זה, אנחנו הכי חזקים ומכאן עולה האמירה "בנפול אוייבך אל תשמח ובאבוד רשעים רינה" (משלי כד: יד) כדבריו של שלמה המלך. הצורך לעשות רע לאדם אחר, לדעתי נובע מהצורך לעשות רע, דברים אלו באים מצד הימני של המפה כאשר מודבר בהסכם אוסלו, או כל פעם שמודבר בערבים ובצורך שכולם יוכיחו את הנאמנות שלהם ומהצד השמאלי של המפה, כדי להוכיח עד כמה הימין הוא גזען, חשוך, אלים ברברי.

 רה"מ רבין נתפס, כתור איש שמאל והלכה למעשה הוא היה ניצי בתפיסתו המדינית וגם במשנתו הכלכלית אפשר להבחין, כי הרבה מפעולותיו היו פעולות ליברליות קלאסיות. גם ההבניה של תהליך אוסלו עצמו היה תהליך שנבנה על בסיס התפיסה הליברלית, של שנות החמישים והשישים, שיש צורך לנסות ולהוריד את החסמים ולתת לאנשים לבצע את אינטראקציות בעצמם והשוק החופשי יהיה המכניזם, שמצד אחד ישמור על אותו הסכם ומאידך הוא זה שיחזק אותו; אבל הלכה למעשה האחריות המעשית של כל צד לא התקיימה ומכאן כישלונו של תהליך זה.

מעניין שרה"מ נתניהו, שדוגל בתפיסה ליברלית של השוק החופשי הטיף נגד תהליך אוסלו, מעניין למה ?ולשם ההבהרה, אני לא מתומכיו של רה"מ נתניהו, אבל אני מסכים עמו בסוגיה של , כי באמת להתחיל את המו"מ על הפלסטינים, עליהם להכיר במדינת ישראל כמדינת יהודית, אפשר למצוא שלל סיבות והאחת שלדעתי היא החשובה ביותר, שזאת אמורה להיות ההצהרה של הפלסטינים על סופו של הסכסוך.

במהלך תשע עשרה השנים האחרונות, כל צד בחברה הישראלית לקח בעלות, על אמיתות מסוימות בחברה הישראלית. הימין לקח בעלות על הציונות, השמאל על השלום, הדתיים והחרדים לקחו בעלות היהדות והמזרחיים לקחו בעלות על הקיפוח והאשכנזים, כמו תמיד הלכו לשבת בפינה חשוכה לבד בחושך עם כוס תה, כל קבוצה מאשימה את רעותה במצב שאליו המדינה נקלעה.

אלו היו תשע עשרה שנה שבה הפחידו אותנו והרדימו אותנו עם הפחדים כולם. עכשיו הגיעה הזמן להתעורר ולנסות ולהפיח את התקווה מחדש, במיוחד על ידי עם ששם ההמנון שלו הוא התקווה, לנסות ולרפא את פצעי העבר, לפעמים נראה לי שהתקווה היא אישה זקנה שלא מוכנה למות, כי אם היא תמות לא יהיה כדי פה לחיות.

אלו הן תשע עשרה שנה בה בחברה הישראלית חיה בסיוט, בה כל צד בחברה הישראלית השני וזאת מבלי להקשיב לצד השני, אנשים שומעים אבל מסרבים להקשיב, אנשים מדברים מבלי לשוחח; כל אחד מעלה את הפחדים ואת הכאבים האישיים שלו וזאת מתוך נקודת מוצא של החרדה לעניני העם היהודי.

אלו הן תשע עשרה שנה של חלומות רעים, בו כל צד מנסה להיות הצודק ולא החכם, בה התקווה נעלמה ותפיסה זו הוחדרה בכל שדרות החברה. הדרך הקלה ביותר, לנצח בחירות הינה, לאסוף אנשים שזוכרים את הזמנים הטובים, בעלי הכנסה נמוכה ולהפחיד אותם ובמקום ללכת ולהתמודד עם העתיד ולהפיח תקווה אל מול הקשיים הרבים, אבל אנחנו עם שההמנון של הוא התקווה אז בואו וניתן לגברת הזקנה שקוראים לה תקווה הזדמנות.

נכתב בירושלים ח' במרחשון התעש"ה

 

 

 

בין צוק ובין איתן

"It was the best of times, it was the worst of times, it was the age of wisdom, it was the age of foolishness, it was the epoch of belief, it was the epoch of incredulity,it was the season of Light, it was the season of Darkness, it was the spring of hope, it was the winter of despair." (A Tale of Two Cities-Charles Dickens)

אם, מסכמים את כל המרכיבים הצבאיים של המערכה, שמדינת ישראל היא זאת שיצאה מנצחת מכל המערכה, היות והיא לא העניקה לחמאס שום תמונת ניצחון אמתית ובנוסף היא הצליחה לעזוב את זירת הלחימה שהוא בלי שום הישג אמיתי וזאת מבלי שהחמאס הצליח לעצור אותה וזה ההישג האמיתי של המערכה הצבאית הזאת. הסיבה לכך הינה שישראל היא זאת שקבעה שהיא עוזבת את המערכה בצורה חד צדדית בלי שום הישגים משמעותיים לחמאס והוא איננו מפחיד אותה מבחינה צבאית ולכן לא היה צורך להמשיך, דבר שהיה מכניס את החמאס למצב שבו הוא נמצא עם גבו אל הקיר.

עבור החמאס, המלחמה הזו, הינה סוג של שחיקה אמתית בעוצמת השלטון שלו, הלכה למעשה עבור החמאס זאת תהיה בעיה, היות והוא יאלץ לשמור על מקומו בעולם המוסלמי. החמאס מצידו ינסה להראות כי התנגדות (מוקאמה مقاومة), הסיבה לכך לדעתי הינה נקודת התייחסות של ארגון החמאס והיא הנכבה (النكبة האסון או המכה) של 1948 ועבורם הוא האירוע המכונן והאם היא התרחשה על ידי ישראל או לא, אין זה מעניין היות ומודבר באחד המיתוס המכוננים של החברה הפלסטינית. בעיני הפלסטינים ובמיוחד בעיני תושבי עזה, הם הצליחו לזנב בכוחות צה"ל ולפגוע בחיילי צה"ל ובצורה, הם הצליחו להשיב את הכבוד האבוד של פלסטין. אם ערך החיים ביהדות ובמדינת ישראל, הוא אינו תופס עבור הפלסטינים, שם רעיון סומוד (صمود), שהוא ההיצמדות לקרקע שהיא הכבוד הלאומי והדתי ומכאן הנכונות לשפוך את הדם ולכן הוא הערך העליון מבחינתו. לכאורה אפשר לטעון, כי החמאס השיג במו"מ הישגים רבים, אבל הלכה למעשה ברצוני לטעון כי החמאס דווקא השיג את ההיפך ממה שהוא ציפה, בטווח הרחוק הפעולות הללו פוגעות ביכולת שלו להתקיים בתוך המרחב הערבי אסלאמי, לדעתי יתחילו לקרוא תיגר על השלטון שלו במיוחד לאור, שהוא לא השיג הישגים משמעותים תוך כדי קרב ועל זה הוא יצטרך לשלם לאורך זמן, אם בשינוי האידיאולוגיה שלו שהיתה פחות מילטנטית וזאת כדי לנסות ולשמור על מעמדו וזאת אל מול האתגר של הקבוצות הקיצון האחרות שינסו לקרוא עליו תיגר ולכן הוא יהיה בכל מקרה במלחמת הישרדות.

צה"ל הוא אחד הכוחות הטובים ביותר במרחב ועדות לכך הוא מדורג בין 11 הצבאות הטובים ביותר בעולם, דבר שיכול ללמד אותנו על היכולות האסטרטגיות והמבצעיות של צה"ל כתור כוח צבאי אפקטיבי. תפקידו של כל כוח צבאי הוא לנצח בקרב, עם כמה שפחות נפגעים והצבאות שתמיד מנצחים הם אלו שיוזמים מגע עם האויב. כל כוח נלחם בהתאמה לתורת הלחימה שהוטמעה בו . אחת הבעיות המרכזיות בלחימה בשטח בנוי, הינה שהיא לא מאפשרת לכוחות צבא להילחם בצורה הטובה ואחת הדוגמאות הטובות מהיסטוריה הינה, המלחמה של המלכה בודיקה (Boudica) שהצליחה לנהל מערכה לא רעה אל מול הכוחות הרומאים בזמן שהיא לחמה מולם ביערות אנגליה וזאת בשל האופי המבוצר של מבני הלחימה של הרומאים, אבל הלכה למעשה היא הפסידה כאשר היא פעלה בשטח פתוח. יגאל אלון אמר "דור שחדל להאמין בשלום, יחדל להאמין בפתרונות מדיניים, ועל כן גם יחדל מלחתור לשלום וישליך את יהבו על המלחמה המתמדת כדרך קיום יחידה". לכן, מהותה של המלחמה, היא להביא את הצדדים השונים לקבל החלטות, דבר שמצד אחד אמור להביא למצב של כניעה או להחלטות אחרות. לאור הניסיון של מלחמת העולם הראשונה ועוד כמה מלחמות בהיסטוריה האנושית, רצוי לא להביא את האויב למצב בו הוא נכנע לגמרי. כאשר אין סיבות מדיניות לפעול מבחינת המלחמה, אזי המלחמה היא סתמית והיא לא מביאה את התוצאות הרצויות (במרבית המקרים).

המערכה האחרונה הראתה את השינויים שעברו על המרחב, אם בשל היווצרותן של מערכת בריתות אזוריות חדשה אשר מציגה תנאים חדשים של השתנות המרחב האזורי, אם בשל הצרכים השונים של נסיגת ארה"ב מן המרחב לשם העברת המוקד שלה לאזור דרום מזרח אסיה, ולכן היא מנסה מצד אחד עדיין לשמור על ההשפעה שלה אם על ידי שימוש בצירי כוח של בריתות אזוריות (כמו: ברית בגדאד, טהראן ועוד) שהתקיימו פה עוד משנות החמישים. זאת מדיניות חוץ של נטישה, אבל היא מעניקה למדינת ישראל את לייצר מערכת בריתות יותר מתקדמת. דברים אלו מתחילים לחלל אל כל הרמות של הפוליטיקה בישראל.ברמה האזורית לדעתי זה היה ניסוי כלים בה מדינת ישראל הראתה את היכולות הצבאיות שלה. בה היא הוכיחה למדינות השונות במרחב את היכולות שלה אם מבחינה צבאית ואם מבחינה טכנולוגית וזאת כדי להיות ראויה לקחת חלק במערכת הבריתות במרחב.לראיה מנהיגים שמזוהים עם הימין, החלו לאמץ את הפתרונות של השמאל ובהם הכרה כזאת או אחרת באבו מאזן וזאת למרות, הניסיונות שלהם להפוך אותו ללא רלוונטי. דבר זה יכול ללמד אולי על השינוי שעובר על המערכת הפוליטית הישראלית, שבמהלך שנות השמונים, התשעיםהיתה ביסודה דו-פולארית, שבה התקיימו שני גושים של ימין ושמאל עד לפרגמנטציה של המערכת הזאת כפי שאנחנו רואים אותה כיום, לעבר לחזרה של יצירת גוש מרכז. דבר התואם גם את השינויים שעוברים על החברה הישראלית, אם ברמה הגיאו פוליטית או ברמה הארצית, התחלתו של תהליך זה, נובעת בשל הטשטוש בזהות של הימין ושל השמאל במדינת ישראל והחשיבות של צד פוליטי כזה או אחר. דבר שמתורגם אל בשטח אל הסכסוך, שהיא די פשוטה, מצד אחד מדינת ישראל מוכנה להתפשר והערבים מחפשים צדק (והשאלה הבאה מה הוא צדק?).

אחת הבעיות של הגושים הפוליטים (בין אם זה שמאל או ימין) של מדינת ישראל הינה התמכרות לפתרון אחד, שהוא לטענתם הנכון. במקרה של השמאל מדובר על תהליך אוסלו, עד שהוא נדרש להגן עליו ולחפש אשמים (בעיקר ממחנה הימין מדוע תהליך זה קרס), עד שהוא ממוקד כולו בסכסוך עם הפלסטינים ולכן כל זכות הקיום שלו מתקיימת בתוך הבועה שהיא הולכת ומצטמצמת. רק מתי מעט מהמחנה הזה מבינים את התהליך ההרסני של השיח של השלום ודחיפתו לכל סוגיה ונישה. בעיה נוספת של השמאל, היא חוסר הרצון של הנהגת השמאל, לדרוש מפלסטינים לעמוד באותם אמות מידה, כמו שהשמאל מבקש מהימין לעמיד ולכן הדבר די מטרפד את היכולת של השמאל להביא לשינוי מהותי. גם הנהגת הימין לא יוצאת נקיה, שזאת חייבת להשמיע את קולה ולהגיד, כי גם לערבים ישנם זכויות ודעות ואלו נוגדות במקרים רבים את התפיסה הכללית של החברה הישראלית ואת האלימות שנמצאת בקרב רבים ממצביעי הימין יש צורך לבער. בעיה נוספת של הנהגת הימין הינה, הצורך בהפחדה מתמדת ואין היא מביאה פתרונות מעשיים אלא היא מבקשת שאנשים יצעדו באותה נקודה כל הזמן.  הימין, שמבקש להיות לאמץ את השפה הליברלית, מדבר בשפה קומוניסטית בולשוויקית קלאסית של כוח ושל שליטה.

היום אנחנו מתחילים את השבת השנייה מתוך שבעת השבועות של הנחמה והשבוע אנחנו בפרשת עקב ולדעתי האישית מדובר באחת מהפטרות הנחמה הטובות שנכתבו. שבעת הפרשות האלו הן הפרשות שחותמות את סדר קריאת התורה. בפרקים האלו משה שהנהיג את העם במשך ארבעים שנה, מאז יציאת מצרים מבקש להזכיר לבני ישראל את הכניסה אל הארץ המובטחת ובו הוא מבקש להשקיע את הערכים, שאותם הוא ביקש להעביר לעם במהלך הנדודים במדבר. משה מסמל את אחרון מבני יציאת מצרים והוא מעביר את שרביט הנהגה אל יהושע בן נון, שזה נולד לאחר העבדות של מצרים ולכן הוא נאלץ להתגבר על הפחדים, שהוטמעו בו ולהנהיג את ישראל. בימים אלו אנחנו נמצאים באותו מעבר טקסי בין הדורות שהקימו וגדלו בשנים שלאחר קום. לדעתי השאלה מה הם הערכים שאנחנו צריכים לקחת מדורות העבר ומה הערכים שאנחנו רוצים להוריש לעתיד וכיצד אנחנו יכולים לתרום להמשך היצירה ולא להמשיך לצעוד במקום. שינוי ערכים אלו מחייב, הסכמה חברתית רחבה שתהיה מקובלת על מרביתה של החברה הישראלית.

המערכה האחרונה, חשפה את העצבים החשופים של החברה הישראלית, אבל לדעתי דברים השתנו בחברה הישראלית, אחד הדברים שבלטו הינה היצירה של החברה האזרחית הישראלית, שבה אלפי אזרחים עזרו אחד לשני בתקופה של שינויים אזוריים ושל שינויים פנימיים של החברה הישראלית. בנוסף היא גם חשפה את החשיפה של בריתות אזוריות שיחייבו את מדינת ישראל, להכיר במדינה פלסטינית מאוד מוחלשת וזאת כדי להיות חלק מאותה ברית, שבתחילה תהיה צבאית ולאחר מכן היא יותר ויותר כלכלית, הסיבה שמדינות המפרץ (בהן ערב הסעודית, מצרים, ירדן) יכנסו איתנו לברית אם בשל האיום האיראני ואם בשל הצורך להתמודד עם הקיצוניים שלהם מאיימים על היציבות של המשטרים שלהם.

השאלה שלי מי  יהיו מהקברניטים שקיימים בפוליטיקה הישראלית, יכולו לשמש כתור אותו יהושע בן נון?שמצד אחד יוכל להכיל את השינויים החברתיים הנדרשים וזאת כדי שהיא לא תתפרק ואנשים יצטרכו למצוא את עצמם בין קטבים שמגדירים אותם בצורה חד גוונית ומצד שני, אותם מנהיגים יוכלו לנווט את החברה הישראלית יצטרכו לנווט את מדינת ישראל במים די סוערים של אי וודאות וזאת בשל השינויים הגיאו-פוליטיים שעוברים על המרחב המזרח תיכוני והעולמי.

נכתב בירושלים י"ט במנחם אב התשע"ד

חג עצמאות שמח וכן חשוב לשמוח

חג העצמאות, הוא השיא של שלושת השבועות הראשונים של העומר. התחלה היא בזכרון מקרא הקודש של יציאת מצרים ודרך השואה של יהדות התפוצות, במעבר חד אל יום הזיכרון למערכות ישראל. שלושת השבועות הללו מהווים סוג של זמן קדוש בחברה הישראלית, שבו היא מהרהרת על הישגיה ואלו באים במיוחד בשיא של יום העצמאות והשנה מדינת ישראל, הינה בת 66 שנה, זהו פרק זמן מאוד קצר בהיסטוריה אנושית, בליפ ולא יותר, אבל הישגיה גדולים, כאומות העולם.

כרזת יום העצמאות הראשון משנת 1949 ארכיון המדינה

מדינת ישראל, עומדת בפני אתגרים גדולים, אם מחוץ ואם מבפנים; אבל מול אתגרים אלו החברה הישראלית, הינה חברה בעלת יכולות הצלחה מאוד גדולות. החברה הישראלית, הינה חברה שסועה, שאלו עוברים בכל מארגי החברה הישראלית, אם ברמה הלאומית ואם ברמה הפרטית, שבה כל צד מנסה להיות הצודק ולא החכם על אתגרי החוץ לא צריך להכביר במילים. במסכת פסחים דף קי"ז עמוד א' כתוב "נביאים שביניהם תקנו אותו לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". לדעתי זאת התפילה החזקה ביותר שיכולה להאמר, ליום העצמאות שעל כל צרה ועל הגאולה, אומרים אנא ה' הושיעה נא, והודו לה' כי טוב. בצורה הזאת אפשר לאבחן את צמיחתה של מדינת ישראל, זאת תפילה עם שני פנים, האחת לישועה והשנייה הינה הודאה על העצמאות של המדינה.

גדולתה של החברה הישראלית, הינה בשינויים שהצליחה, דור האבות ניסה למחוק את ההבדלים בין העדות השונות, אם אלו היו יהודים מארצות אירופה או ממדינותה האסלאם, הסיבה לכך היתה הרצון של אותה חברה להקים חברת מופת וזאת על בסיס אידיאולוגיה לא נכונה, שזאת אמורה להיות מנותקת מאותם שורשים גלותיים של אותה חברה, פעולות אלו נעשו בצורה ברוטאלית ובאיומים רבים, אם בצורת צנזורה, הרס אירועים ציבוריים, התקפות על בתי עסק. הפעולות הללו היו פועל יוצא של רצון של חתירה אל מדינה עצמאית של יהודים וכן נעשו שגיאות חמורות בזמן הקמתה, המדינה הוקמה והיא קיימת וטוב שהיא קיימת. החברה הישראלית הינה חברת עולים, שכל עדה מביאה את ההיסטוריה ואת המסורות שמאפיינות את אותה עדה ולכן יהיה טוב לנסות ולקחת את הטוב בכל חברה שהושארה בגולה ולשאוב מהן את הרעיונות הטובים של אותה חברה, בין אם מדובר מפולין, רומניה, גרמניה מרוקו, איראן, עיראק וכל עדות ישראל. דבר שיכול להעשיר אתה חברה הישראלית. דבר זה יכול להיות סוג של תיקון עבור אותה קבוצה אחסולים, שהיתה דומיננטית בחברה הישראלית וזאת ייצגה את המהות הישראלית כמהות הנכונה ביותר, הלכה למעשה זאת תהיה עוד אחת מהתרבויות הרבות שמתקיימות במדינת ישראל, שמעשירה אחת את השנייה.

מדינת ישראל חזקה יותר מכל חסרונותינו ואולי הגיע הזמן שנלמד לשלב ידיים אחד עם השני והנגב עוד יהיה פורח ונדאג שהזקן יהיה שמח.

כרזה ליום העצמאות ה-66 אור רייכרדט

 

חג עצמאות שמח

נכתב בירושלים ה' באייר התשע"ד

 

 

זכירה ושכחה, וזאת כדי לזכור יותר טוב

כבכול שנה, האבל העוטף את המדינה מפגיש אותנו עם משפחת השכול, חזור ונשנה. בתחילתם של חגי האביב; בתחילתו של  חודש אייר, בעת גשמי המלקוש, אנו זוכרים וכואבים את אלו, שהיו כגשמי היורה.

דגל ישראל מונף אל השקיעה – צילום עצמי

הצפירה שמקורה בתרועת חיל הפרשים, שמסמנת, כי הקרב שכח ונגמר, במדינת ישראל היא משמשת כפה לגלעד הנופלים זועק אל החלל, בזעקת הצופרים "הוי הלך! לך אל העברים! ואמור להם! כי אנו שוכבים פה על פי חוקיהם!"; אנו מכירים את פניהם, הם שונו, המוות נשקף עיניהם ושפתיהם נושקת את האדמה, הם שוכבים שורה ארוכה ארוכה; אשפתם ריקה ואין הם בגדו; הם נלחמו עד טיפת הדם האחרונה, דמם הוקז על כל שעל ושעל, ובארץ עדיין לא נשמעה בארץ זעקת ירייה אחרונה ועדיין הם לא שבו. עוד שנה ועוד שנה, והפנים בתמונות הדהויות ובזיכרון, נשארות צעירות תמיד, עם חיוך…שכזה…ששזורים בו מיליון כוכבים.

אפשר להגיד המון דברים, שעליהם השתיקה טובה, האם ללהג או להחריש?

בעיני הצפירה הינה סוג של דקה המכילה בתוכה את השקט האולטימטיבי, שבו האדם מסביר לעצמו למה יש לנו מדינה, יש כאלו שמחפשים להבין את הפנקסנות האישית של אלוהים, מדוע הוא ולא אני, הרי הם מלח הארץ הרי הם אלו שהיו צריכים לחיות ולהצליח, האם לנצח נצטרך לאכול חרב? אנשים כותבים, כותבים שירים, מעלים צילומים דהויים, שבהם יש תמונות מחייכות עם חיוך שכזה ששזורים בו מיליון כוכבים, עושים סרטים על אותם כוכבים שנעלמו, ופתאום הצפירה,

מביאה את כולם לשקט,

לא מדברים,

חושבים,

ונזכרים.

ראו חכמים, כי עתידים ישראל להרבות שיח ושיג ולהג, תוך התנצחויות זה בזה ותיקנו להם קול דממה דקה.

בחגי האביב שכול העולם חוגג את התחדשות האביב, עולים הסיפורים האישיים ואת סיפורי הקרב ויש גם את סיפורי הברזל והאש. אלו הם רק קצה של זיכרון, כזה של חיוך ששזורים בו מיליון כוכבים. המילה 'יזכור', דורשת פעולה אקטיבית של האדם. מאיר שלו כתב "…הזמן המפלה הגדול, מיין את קורבנותיו. אשר למוות למוות, ואשר לזיכרון לזיכרון. אשר לזיכרון לחיים ואשר למוות לשכחה…". דרך הזיכרון אנחנו מעצבים את פעולותינו וכיצד אנו פועלים במקרה זה או אחר. הצפירה מהדהדת וכולנו נזכרים ושותקים ומבינים את המשפט "…יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדשת הרצון ומסירות הנפש של הנספים במערכה הכבדה…".בשיא חגיגת האביב, בעת גשמי המלקוש, במדינת היהודים חוגגים את חגי הזיכרון יציאה מעבדות לחירות, מהרס טוטאלי של החברה היהודית בגלות והקמתה מחדש במדינת ישראל.

אלו הם שלושה שבועות של זיכרון אישי וציבורי, אם החג הראשון הינו סוג של מקרא קודש של זיכרון של יצירת החירות הלאומית והאישית ואליו בסמיכות היצירה של יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובסופו של דבר יום העצמאות. את ההצמדה של הזיכרונות הללו אל העצמאות, הינה טבועה בסמלי המדינה ולכן ישנו צורך עמוק לזכור ביום השמחה החשוב של המדינה, שקודם לו זיכרון הנופלים והיא מביעה את האפשרות של זכירה את ההקשר הממלכתי הרחב של הנפילה של כל חלל, שבאה לידי ביטוי ביום העצמאות שלמחרת. זאת היצירה של לוח מועדים בתוך מארג החיים הישראלי עברי. עם התקרבות המועדים הללו כל אחד נזכר, בבן משפחה, בחבר לנשק שהלכו ולא חזרו משם. אלו הם זיכרונות של שכחה ובצורה הזאת אנחנו נזכרים וכל פעם הזכרונות מקבלים משמעות חדשה, שמאפשרים לנו להעניק פרשנות חדשה. פרשנות זאת לא אמורה להרוס את הפרשנות הקודמת, אלא להעניק חיים חדשים לאותם מיתוסים.

אז נזכור את כולם את יפי הבלורית והטוהר, זאת פעולת הזיכרון של שכחה ושל זיכרון אישי.

ירושלים, ד באייר התשע"ד.

אז חג החנוכה הזה לא היה הכי שמח

ספי נפטר שבוע אחרי אריק, הלכה עוד אישיות תרבותית בישראל והארץ הפכה להיות עוד שוממה. כולם צחקו ובכו ואמרו פיסטוק הלך לבקר את אדון שוקו וכולם צחקו ובכו באותה נשימה; והרגשה היתה קשה למשוא שני אבות של התרבות הישראלית הלכו, שניהם היו הפכים גמורים בתפיסת עולמם. אבל כל אחד מהם היה מושרש עמוק בתוך התרבות הישראלית. לא ניתן לספור את כמות המערכונים שספי ריבלין עשה ולא ניתן להבין את התרבות הישראלית, בלי הדמויות שלו, האיש ואלף הפרצופים.

ספי ריבלין היה יותר מקומיקאי, הוא היה פצצת אנרגיה של צחוק ושל שמחת חיים שממשיכה ומוכנה לתת מעצמה. לדעתי ספי ריבלין היה גאון בתחום המשחק כל תזוזת פנים שלו וכל הגיה שלו היתה יכולה לגרום לצחוק מתגלגל. דברים אלו באים לביטוי ביכולת המשחק הטובה שלו וכתור אחד שגדל על תוכניות הילדים, שהוא לקח חלק בהם "רגע עם דודלי" ותוכנית ההמשך "הבית של פיסטוק"; שכל אחת מהן עסקה באספקטים שונים של הילדות. בשבילי ספי ריבלין תמיד יישאר פיסטוק, אותו פיסטוק תזזיתי שהוא סוג של ילד שמנסה להבין את העולם כפי שהוא בא לידי ביטוי.

ספי ריבלין היה יותר משחקן הוא היה שהצד השני של אריק איינשטיין והוא גם היה שייך לאותה דמות של ארץ ישראל הישנה (ואני לא יודע עם היא היתה טובה  כי אנשים מסתכלים על העבר בהתרפקות), אבל הוא היה אחד מאבות הדמות התרבותיים של מדינת ישראל, הוא לא היה שייך אל תרבות האחוסל"ים והוא גם בעט בממסד וזאת בהתרסה של הצורך לתת את מרחב היצירה הנדרש, אבל בסופו של דבר הוא הפך להיות חלק אינטגראלי מן הממסד עצמו; וכמו אריק הוא היה ביסודו אדם צנוע ופשוט שניסה לצחוק ולהצחיק המון אנשים.

 ספי ריבלין נאבק במחלת הסרטן בצורה מיוחדת שמאפיינת את כל חולי הסרטן, שכל אחד מהם נלחם בצורה אישית ובגבורה רבה; אבל כמו בחיים במרבית המלחמות הללו הסרטן הוא המנצח. אבל גם מלחמה זאת לא הצליחה למחוק לו את החיוך מן הפנים והוא נלחם עד שהפסיד.בדומה למותו של אריק איינשטיין, גם מותו העלה גל של געגועים אל עולם שכבר לא יחזור, אל אותה ארץ ישראל יפה שכן לא היתה המקום הכי אידיאלי שבעולם אבל היא היתה פשוטה יותר.

נוח על משכבך בשלום יוסף (ספי) ריבלין האיש בעל אלף הפרצופים ואנחנו בתמורה נשמור על האדמה הזאת וננסה אולי להיכנס לנעלייך ואולי לקחת את המושכות לידנו, אני לא מבטיח שנצליח אבל אני אישית מבטיח לנסות.

נובמבר הוא חודש מקולל בישראל

נובמבר הוא חודש מקולל בישראל

זה חודש פשוט מקולל, אם על תחילת החודש יש לנו את רצח רבין ואיבוד השפיות הישראלית ובדרך יש את ליל הבדולח ובל נשכח את ה-11 נובמבר וההסכם עם איראן ובנוסף לזה את הרגשת הלאות הכללית ובמיוחד מן הפוליטיקה החדשה, שמתבררת כאותה פוליטיקה ישנה; אל כל זה נוספה פטירתו של אריק איינשטיין, שהיה יותר מזמר ומשחקן, הוא היה בין המייצבים של התרבות הישראלית על דורותיה, החל משנות החמישים ועד היום, אני כמעט ולא מכיר יוצרים שיצרו כל כך הרבה בחייהם.

אריק איינשטיין היה בין מעצבי התרבות הישראלית החדשה וזאת אמרה שאין מה להתבייש אל מול המורשת הציונית של האחוס"לים. היצירה המגוונת של אריק איינשטיין הכילה בתוכה המון יצירתיות, שאפשרה לאנשים רבים להזדהות עם תפיסת עולמה של היצירה הזאת, ששילבה גם חדש וגם ישן ויצרה איזה סוג של המשכיות של יצירה. ניתן לראות כי במהלך 20 השנה האחרונות, אריק איינשטיין נעלם המרחב הציבורי וזאת בדומה לאמנים ותיקים אחרים, שכמעט היום לא ניתן לראות אותם, אולי הסיבה הינה הבינוניות שפשתה בתוך החברה הישראלית, שהיום כל אחד מאתנו נמדד על בסיס הלייקיים וזאת בדומה לאותם תכניות ראליטי, שחותכות וגוזרות מי לחסד ומי לשבט. אולי אפשר להבין את התסכול ואי הרצון של אריק איינשטיין ז"ל לצאת אל אותו מרחב וזאת בדומה לזמרים גדולים אחרים שמתקיימים בזמר הישראלי

אריק איינשטיין אולי לא הכיר בתוארו הזמר הלאומי, אבל הוא הזמר הלאומי של ישראל, הוא היה תמיד שם; הוא ליווה את החיים הישראליים בכל מקום ומקום, הוא היה נוכח בשירי הילדים השונים, במהלך הלימודים ובמהלך החיים הצבאיים ועוד הרבה תחנות אישיות בחיים האישיים של כל אחד ואחד בישראל. היום וכמעט לא ניתן למצוא טקס ישראלי שאין בו שיר אחד של אריק איינשטיין ולכן הוא המלך של הזמר הישראלי (לפחות עבורי) והוא הזמר הלאומי של ישראל וכתרים אלו ניתנים אך ורק לאחר מותם של אותם אושיות תרבות ותו לא.

אריק איינשטיין היה יותר מאושיות התרבות הישראלית, הוא הדמות הצבר הישראלי, עם אותו חצי חיוך פשוט; הוא היה יוצר גדול מן החיים, שיכל למזג בתוכו מספר הוויות של יצירה,  ישנה וגם חדשה ומכאן הכוח של היצירה של אריק איינשטיין השפיעה על כל אספקט בחברה הישראלית, מכאן לדעתי ההלם מהעלמות של אריק איינשטיין וזה עוד לפני שהוא זכה בפרס ישראל על מוזיקה או על מפעל חיים; לכן הדברים הללו כל כך צורבים להרבה אנשים. דמותו של אריק איינשטיין מזכירה לנו את העבר, שהולך ונעלם שהוא סוג של עבר מיתי שהולך ונעלם; ולאט לאט מתבררת ההבנה לישראלים רבים, כי אנחנו עכשיו הם אלו שעומדים בחזית ועלינו מוטלת החובה לאחוז במושכות.

אומרים שהמלאכים מדברים אחד עם השני במנגינות של מוצארט ועם אלוהים הם מדברים ביצירות של באך ואולי אלוהים רצה שידברו אתו בשפתו שלו ולכן, לכן מידי פעם הוא מזמן אדם שהיה אהוב על ידי כולם אליו, כדי, שיוכל לנהל שיחה הגונה אחת לפחות.

אני אישית מבטיח לא להזיל דמעות, כי אנחנו לא יפים שאנחנו בוכים, ואתה בתמורה תשמור עליינו ….נוח על משכבך בשלום אריק איינשטיין

עוף גוזל
חתוך את השמיים
טוס לאן שבא לך
רק אל תשכח
יש נשר בשמיים
גור לך.

נובמבר הוא חודש מקולל בישראל, פשוט מקולל …