ויהי בימי שפוט השופטים הליברלים

"גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל הכנפים [כְּנָפַיִם] יַגֵּיד דָּבָר" (קוהלת כ:י).

אחד החיבורים המרכזיים של ישעיהו ברלין, הינו החיבור 'ארבע מסות על חירות', בחיבור זה הוא מתייחס לשני סוגים של חירות האחת חיובית והשניה היא שלילית. הראשונה הינה החירות להיות אדון לעצמי אל מול השניה החירות של היעדר מכשול. ברלין טען, כי בני האדם מתנהלים הלכה למעשה בדרך הפשרה בין החירות החיובית ובין החירות השלילית. במציאות, ישנו ניסיון להכפיף את החירות השלילית על החירות החיובית וזאת במקום לנסות למצוא את נקודת האיזון בין שתי החירויות הללו. הבחנה זאת, גם תקיפה אל העולם המשמעותי של הפוליטיקה; מסיבה זאת ברלין ראה את בדמוקרטיה הליברלית השתתפותית, חלק חשוב בתפיסת עולמו, שהיא חלק אינטגרלי ממהות האדם. הסיבה לכך, הינה הרצון , לשאוף אל מטרות יותר טובות וחלק מהרצון שלו ולהיות אובייקטיבי. לדעתו של ברלין, מדובר על כוח המניע את הפרט, בעולם החשיבה הליברלי. האוטונומיה של הפרט הינה מגובלת בקשריה ההיסטוריים. ברלין מזהה שני סוגים של אנשים האחד הוא השועל שיודע הרבה דברים והשני הוא הקיפוד היודע דבר אחד גדול.

יפה את, ארצנו" מאת אליעזר שמאלי בהוצאת יבנה-נלקח מהבלוג קווים ונקודות

החירות השלילית, כפי שהיא מוצגת, בתפיסה הליברלית ובמיוחד החירותנית (ליברטריאנית), מציגה את מערכת היחסים בין בני האדם כחופשיים לכאורה, הלכה למעשה זאת התייחסות, מאוד צרה של מערכת היחסים הזאת; זאת מערכת יחסים, בו הפרט, מקבל או מעניק שירותים מול האנשים השונים. דבר שמביא לקטגוריציזה חברתית, שמחייבת את התמקצעות של הפרט, בתחום צר מאוד ולכן הוא הופך להיות אך ורק קיפוד היודע דבר אחד גדול. העדפת הרעיון האינדיבידואלי של הפרט, היא זאת שמביאה ליצירה של חברה מנוכרת, המעניקה הסברים אל המצב הקיים ולמה לא ניתן לשנות את מצב, במיוחד בשל הטיעון שאני ואפסי ובמיוחד עם הדברים הללו מוסברים דרך, הפריזמה של התפיסה הדתית האפשרית שזה הוא המצב הנכון של החיים ולכן לא ניתן לשנות אותו והשדה הפוליטי הלכה למעשה מופקר אל האנשים הטובים (או, כמו שנאמר באנגלית the good old school boys). בצורה הזאת נמנעת התנועה הנדרשת, שאמורה להחליף ולשנות את האליטות השונות ולהעניק לטובים את האפשרות להתקדם. הקידום ניתן, הלכה למעשה לקיצונים 'המשמרים את הפרשנות היחידה לאמת'; פרשנות זאת איננה באה לקדם את החירות עצמה, המתקיימת בין הקצוות החיובית והשלילית, ישנה כפייה של פרשנות חד צדדית, של כל אחת מהחרויות (באם מדובר בתפיסות דתיות, חברתיות, כלכליות מחק את המיותר). מסיבה זאת, כל מי שמציע רעיון, אחר נתפס כתור בוגד בערכים האמת והוא מושג לצחוק ולעג. דבר הרווח בעיקר בתרבות הביוש ברשתות החברתיות השונות, בו כל צד חושב שהוא חסין מפני אותם תופעות. דברים, אלו משולים בעיני למעשה פילגש בגבעה, במקום להתייחס אל האנשים כתור מכונות המעניקות שירות, ישנו צורך להתייחס אליהם, כתור עולם מלא המכיל בתוכו רבדים, מאווים משלהם ושיהיו שועלים אמיתיים.

התמה המרכזית של ספר שופטים, הינה, של חוסר של שלטון מרכזי ודבר, דבר זה הינו אידיליה ניו ליברלית לכאורה, היות והרעיון, שטוב ליבו הוא זה שינחה אותה בדרך הטובה והנכונה.  הלכה למעשה העם חוטא ולכן נשלחים עליו העונשים, החטאים נובעים מגבהת הלב של העם, שרואה את עצמו כמיוחד וכתור טהרן מבחינה חברתית. הסכסוכים הללו, היו יותר מלחמות הוביסאיניות ואלו הובילו לכינונו ולהתערבות של השופט, שאמור להחזיר את העם אל דרך הישר. דמותו של השופט, הינה דמות של מצביע שעומדת מול שלטון הזקנים, שאמורים לנהל את העם. מרטין בובר טען, שיש שתי דעות בספר שופטים שהן סותרות אחת את השניה, ישנם סיפורים אנטי מלוכניים ופרו מלוכניים, יכול להיות שזה משקף ויכוח בתוך החברה הישראלית באותה תקופה, אבל ספר שופטים לא בא לייצג את הקולות השונים. ספר שופטים אמור לשים את במרכז לא את הצורה השלטונית, אלא את האופי של המנהיג. הוא עוסק, בסוגיה של מי הוא המנהיג האידיאלי? אלו תכונות אמורות למנהיג האידיאלי? בין אם זה שופט ובין אם זה מלך. בתוך ספר שופטים, אפשר למצוא שני דגמים של הנהגה:  האחת היא הנהגה שפועלת בשם האל, כמו הנהגה של יפתח שפועלת מתוך דבקות באל, כמו בפרשת מלך עמון, שזה מבקש להגיע להסכם עם יפתח והאחרון מסרב לה. הסירוב של יפתח נובע מהטיעון שהאדמה, ניתנה על ידי האל ולכן אין לנו רשות לתת אותה, אבל הצד השני של אישיותו של יפתח הוא גם כישלונו, כאשר הוא נקלע לסבך האינטרסים, בין הנהגה ובין צורכי העם. יפתח, שמעדיף את הצרכים האישיים שלו, כמו: במקרה של ששבט אפרים, ששואל מדוע הוא לא נקרא לעזור ויפתח תוקף את בני השבט והורג בהם. השנייה שעומדת מול הדמות של יפתח אפשר למצוא את הדמות של השופט גדעון, שנע בין הצרכים האישיים ובין הצרכים של העם, כאשר המלאך פונה אליו, גדעון חוזר אליו בלשון רבים (ויפתח עצמו מדבר בלשון יחיד בכל הטקסטים שלו), אבל כמו הנהגה של יפתח, גם גדעון נופל במלכודת של יפתח כאשר הוא פונה אל אנשי סוכות ואנשי פנואל, שעימם הוא מדבר לשון יחיד בשלוש מקרים.

ספר שופטים הוא ספר הלכות המדינה של היהדות וזאת בשונה מתורת המדינה המתקיימת בעולם המערבי הקלאסי של יוון ורומא. אין, היהדות מדברת על דגמים אפשריים כפי שמיוצגים אצל בעולם המדינה של הפילוסופיה היוונית. אין היהדות מה שיטת השלטון הטובה ומה שיטת השלטון הרע, העם היהודי חי ובועט בכל מיני צורות של הנהגה וזאת בזכות ספר שופטים, הסיבה לכך נובעת מהמינוי של יהושע, שהיה המשכו של משה (שלא היה יכול להיכנס אל הארץ המובטחת), אבל אחר הכיבושים של יהושע, לא נדרש יורש ובצורה הזאת עולה הנהגה של הזקנים, שזאת לא הבטיחה בית גידול למנהיגים אלא הם היו בעלי פונקציה צבאית בלבד בזמן חירום. זאת התמה המרכזית של ספר שופטים, החל מעתניאל בן קנז ועד ספר שמואל, שבו ישנו ניסיון של הימנעות מניסיון של שלטון מרכזי ודברים אלו באים בתמות השונות של הספר עצמו, האם המלך הוא טוב או לא טוב, דברים אלו שזורים בתפיסה של הספר עד להמלכתו של דוד, שהינו פועל יוצא של כריתת בריתות בתוך המארג הפנים של השבטים השונים במרחב עצמו וזאת מתוך הבנה מסוימת, שישנו צורך בשלטון מרכזי חזק ויציב כדי לקיים את החברה הישראלית.

לכן, ספר שופטים, הוא ספר שבא לדבר על דמותו של המנהיג (באם המדובר בשופט, או מלך, או נביא) והשיפוט נעשה על בסיס של מי הוא המנהיג הראוי? ומי הוא המנהיג הלא ראוי? השיפוט עצמו, נעשה על ידי שני קירטריונים פשוטים מאוד: האחד האם מנהיג הולך בדרכו של האל והשני, על מי הוא חושב האם הוא חושב על העם , או האם הוא חושב על עצמו. זאת תורת המדינה היהודית והיא שונה מזאת של המערב, היא מבוססת על התפיסה של התועלתנות הליברלית, שבו כל אחד מעבד את אדמתו וחי חיים מוסריים על פי הבנתו (יושב תחת גפנו ותאנתו והאיש הישר בעיניו יעשה) והריבון הוא האל, דבר שהביא בסופו של דבר להשחתה של אותו מוסר וציווי אלוהי, כפי שהוא בא לידי ביטוי במקרה של פילגש בגבעה, הינה שיא של החירתנות ליברלית, אני ואפסי ואין עוד אחר ממני.

אחת הבעיות של החברה הישראלית, לדעתי האישית, הינה נובעת מות דור האבות המייסדים (אם זה בן גוריון מצד אחד או אם זה בגין מהצד השני של המתרס), אלו היו דור האבות של החלוציות ישראלית, שנסכה בנו את הביטחון.החברה הישראלית סובלת ממשבר של חוסר מנהיגות, הנובע  משני משברים מהותיים, הראשון הוא המשבר שנוצר בחברה הישראלית לאחר מלחמת יום הכיפורים, בו במלחמה הזאת נהרגו רבים וטובים שהיו אמורים להיות העתודה הנהגתית של החברה הישראלית. השנייה, הנובעת מהראשונה, הינה סירוב הפקודה של דרגים גבוהים בצבא, כמו המקרה של אל"ם אלי גבע שהודח. זהו משבר המנהיגות שהחברה הישראלית סובלת ממנה שתי האגפים הפוליטים של החברה הישראלית. מכאן, נובע חוסר הביטחון של החברה הישראלית. הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, הינה טראומה לאומית, היא לא יצרה ואקום של הנהגה, אין הכוונה אל המספרים של ההרוגים, אלא מדובר משינוי תפיסות בקרב השורדים, דוגמת אלי גבע, שהיה אחד מגיבורי מלחמת יום הכיפורים ולימים הפך להיות המח"ט הצעיר ביותר בצה"ל; היו אלו החוויות שלו ממלחמת יום הכיפורים, שהביאו אותו לפקפק בתבונה והיושרה של הדרג המדיני במבצע של"ג, זהוא המהלך העומק שמלחמת יום הכיפורים של השבר של מלחמת יום הכיפורים ולא האובדן הפיזי של הנהגה הפונטציאלית.

מישל קישקה, "The Kibbutz Experience", כרזה בהוצאת פלפוט, 1986

דבר שהוביל לסטגנציה מחשבתית שאפיינה את שתי הגושים הפוליטיים של מדינת ישראל, שאלו עם הזמן הפכו להיות יותר ויותר מכווני נישה אידיאולוגית אל הקצוות של החברה עצמה וכל אחד מהצדדים מתחפר ומתבנקר בתוך העמדות שלו וזאת בשם אותה אידיאה ליברלית. הרצח של רה"מ יצחק רבין, הינו אחד מנקודת השבירה הקשות של החברה הישראלית זאת נקודת שבירה שהביאה לחילופי האשמות שעד היום נאמרות, שבו כל צד מהקשת הפוליטית הישראלית מתהדר בו ואין היא משמשת אלא, כתור קרדום לחפור בו. בצורה הזאת, החברה הישראלית, במקום להפוך לחברה פתוחה ופלורליסטית הפכה, לחברה שהיא ביסודה חברה המונהגת על ידי חבורה של 'זקני העדה' המטיפים לתפיסה חירותנית, עבור אותה חברה ובצורה הזאת הם בעצמם הופכים לסוג של קיפודים; היודעים רק דבר אחד, שהוא להאשים את הצד השני בעוולות הווה וזאת תוך לחימה של מלחמות העבר בשמם של קרבות הווה, בלי יצירה לשום עתיד מהותי ואמיתי. בין המאפיינים של הנהגת השופטים של ימינו, אלו הם השופטים אשר מדברים בלשנו של גדעון ועושה את מעשיו של יפתח. העלמות דור האבות המייסדים ובמיוחד אלו, שהיו אורות ומוראות מחייבות את בני העם והארץ, לשבת ולשאול את השאלות מהותיות שהחברה הישראלית, נדרשת אליהם ולא להסתפק בהבטחה של לנצח נאכל חרב.

נכתב  בכ"ה במר חשוון

שבת חיי שרה

ירושלים

המעבר בין חורבן, נחמה ובנייה מחדש

“Both liberty and among the primary goals pursued by human beings throughout many centuries; but total liberty for wolves is death to the lambs, total liberty of the powerful, the gifted, is not compatible with the rights to a decent existence of the weak and the less gifted.” equality are  (Isaiah Berlin, The Crooked Timber of Humanity: Chapters in the History of Ideas)

האגדה מספרת, כאשר נפוליאון הגיע לקהיר לאחר כיבושה בט' באב הוא ראה מקום חשוך עם מעט נרות דולקים, לאחר שנכנס הוא הבין שהוא הגיע לאחד מבתי הכנסת של קהיר ושם הוא ראה יהודים יושבים על הרצפה ומבכים את החורבן של הבית ולאחר ששאל נפוליאון מתי האירוע הזה קרה, הם ענו לו שזה קרה לפני הרבה זמן; נפוליאון הסתובב ואמר לחייליו: עם שמסוגל לבכות כך על עברו יש לו עתיד. רוב הסיכוים מדובר באגדה אורבנית ואין בה שום קשר בין המציאות והסיפור האמיתי. אבל הצורך בקיום של סיפורים כאלו, אולי יכול להוכיח את השבר שהיהדות עברה בשל אותו אירוע קסטרופלי בשנת 70 לספירה.

נשיאת מנורת שבעת הקנים על ידי כוחותיו של טיטוס לאחר הניצחון כי שהיא חקוקה בשער טיטוס ברומא-מקור ויקיפדיה

התוצאות של אותה קטסטורפה בא לידי ביטוי בזיכרון הקלוקטיבי היהודי וגם הישראלי, דברים אלו נוכחים כמעט בכל טקסט יהודי מתקופת החורבן ועד התקופה. לסיפור החורבן אפשר למצוא מספר גירסאות אשר משלבות אחת בשנייה. הסיפור הראשון הוא הסיפור ההיסטורי כפי שהוא מובא אצל יוסף בן מתתיהו, שאותו אנחנו נדרשים לקרוא, בצורה מאוד ביקורתית ובמיוחד את הספר שלו 'מלחמת היהודים', הסיבה לכך נובעת מהמעמד של יוסף בן מתתיהו, שזה עצמו לקח  חלק בפיקוד על הגליל בזמן המרד היה אחד ממתנגדי המרד וכשהוא נפל בשבי הרומאי הוא הפך לבן חסות של הקיסרים הפלאווים. על פי הסיפור והספר עצמו, אפשר להבחין בספר בשני גורמים מרכזיים: הראשון הוא השלטון של הנציבים הרומאיים שהיו מושחתים והם הוצבו בפרובינקיה; והשני הוא הגורם של קבוצות הקנאיים וביניהם אפשר להבחין בסיקריקים, הקנאים, שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב. תחילתו של המרד הגדול היתה, בסכסוך שכנים בין באי בית הכנסת היהודי ובין השכן היווני שלא היה מוכן לתת להם את האפשרות להרחיב את אותו בית הכנסת בקיסריה וזה הביא למרידה כלל ארצית, אם בשל היחס של השלטון הרומאי שהיה מושחת ואם בשל הרצון של הצד היווני לכפות את דרכיו על הצד יהודי, שנתפס כשונה. ומצד שני העקשנות של הקנאות היהודית, שבאה לידי ביטוי במעשיו של אלעזר בן הכהן הגדול מפקד משמר המקדש, שהביא להפסקת הקורבן לשלום הקיסר שמנהג זה החל מתקופתו של אוגוסטוס קיסר. אכן, האכזריות של הרומאים היתה ידועה ולכן חכמי ירושלים ופרנסי העיר התחננו שזה יקריב את הקורבנות וזה עמד בסירובו, כי אולי הוא הבין כי היהודים כבר לא עם חופשי בארצו וכמו שאמר פעם ישעיהו ברלין, בהתייחסותו אל קנאים שאלו לא יכולים להסתפק בשלמות, כי הפעולה היא זאת שהפכה להיות מהות ולא המטרה. את הסוף של הסיפור כולנו יודעים ומכירים, הקיצוניים והקנאיים השתלטו ושרפו את האספקה של ירושלים וזאת בשם האידיאולוגיה הקדושה שלהם. עם המרד הזה באה לקיצה הריבונית היהודית והגלות, שהתחזקה, בשל עוד מספר מרידות וביניהם המרד של בר כוכבא ומרד התפוצות שלאחריו אדריאנוס קיסר שינה את שם הארץ לפלסטינה ומאז אנחנו מקוללים בקללתו של אדריאנוס קיסר; וזאת בשם הטהרנות ואי ההבנה של כללי המשחק, שהשתנו.

פרופ' ישראל אלדד (שייב), שהיה הולך בערב תשעה באב אל מוזיאון ישראל, עומד מול פסל אדריאנוס ומתגאה בפניו על תקומת ישראל. בעקבות מציאת פסל ראשו של אדריאנוס בתל שלם [1975], והצגתו במוזיאון ישראל, נהג אלדד לספר שהוא הגיע אל הפסל – 'נעמדתי לפני עיניו הכבויות של אדריאנוס ואמרתי לו: אדריאנוס אדריאנוס, אתה שרצית לקרוא למקום זה איליה קאפיטולינה ולארץ זו פלשתינה, פקח את עיניך וראה – היכן אתה נמצא? במוזיאון ישראל – בירושלים!'.
צילום אישי במוזיאון ישראל

מול הסיפור של יוסף בן מתתיהו, עומדים אגדות החורבן ולדעתי אלו מתחילים בפרשה שמצויינת בסהנדרין י"ט "ע"ב אמר ליה שמעון בן שטח: ינאי המלך! עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב" וגו'. אמר לו: לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך. נפנה לימינו – כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו – וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם? יבא בעל מחשבות ויפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע, ומתו, באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו"; לדעתי זאת הנקודה שהמוסר של השלטון מתחיל להיהרס ולא ניתן יותר לעצור אותו. ולאחר מכן מגיעות אגדות החורבן שטוענות נגד העוותנות של ר' זכריה בן אבקולס, שלא פצה את פיהו וזאת מהפחד של קבלת האחריות ומתן ביקורת ולעמוד עליה בפני הקנאים. ראשיתה של תפיסה זאת מופיעה באיכה רבה. התדדרות המוסרית של הנהגה הרוחנית שלא רצתה לקחת את האחריות, שזאת מולאה על ידי הקיצוניים. בצורה הזאת הקהילה לא הצליחה להתגבר על סכסוכים של קמצא ובר קמצא, כי הנהגה עצמה הלכה למעשה לא תפקדה והיתה עסוקה בעצמה ובהאדרה עצמית ולכן היא אפשרה לקיצונים להשתלט על הנהגה ולשרוף את המחסנים של ירושלים ולהיות מקוללים בקללתו של אדריאנוס.

חורבן בית המקדש בציורו של פרנצסקו האייז, (ונציה 1867)
מקור ויקיפדיה

כיום אנחנו נמצאים בשבת השנייה של שבע שבתות דנחמתא בפרשת עקב ובהפטרה אנחנו נקרא את ההפטרה הבאה "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְהוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי.הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד.מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם יְהוָה כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה.כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ.עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה.וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם. כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה. וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קוָֹי. הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ וְאִם שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט.כִּי כֹה אָמַר יְהוָה גַּם שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ. וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן וְיָדְעוּ כָל בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב." (ישיעהו מ"ט: י"ד-כ"ט). מפרשה זאת אנחנו יכולים ללמוד, כי עלינו מוטלת האחריות להוציא את הקיצונים ואת הקנאיים וזאת כדי שלא נאבד בשלישית את העצמאות שלנו. שלא נצטרך לעשות את מעשיו של יוחנן בן זכאי שביקש את יבנה ואת חכמיה, כי הוא לא הצליח נגד הקיצוניים ולכן הוא נאלץ לוותר על ירושלים ועל הריבונות העצמאית של העם ולנסות ולהציל את השאריות של העם וזאת כדי שהבית לא ייחרב בשלישית וכן יש צורך לעשות את כל המעשים כדי לקיים את הפסוק מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.

המצעד של יהודי רומא בכיוון ההפוך מזה חקוק על שער טיטוס, לאחר ההודעה על כינונה של מדינת ישראל, צילום סנטלי אפל מקור: אתר מוזיאון השואה

דברים אלו באים בייתר בשאת במגזר הדתי לאומי, שזה צריך לעשות קריעה ולשבת שבעה ולקונן על מה שהוא גידל; הסיבה לכך נעוצה בשנות השבעים של המאה הקודמת ואלו הם חיות הכלאיים של חרדים לאומיים, שמצד אחד מבקשים להתבדל ולהקצין. דבר זה בקבלה של מורים חרדים לתלמוד, שברחו אל הציונות הדתית כעיר מקלט, כמו משפחת אליהו מפני משפחת יוסף. רבנים אלו, שהביאו ליצירת תקומה ובמיוחד אלו היושבים בישיבת הר מור; שאלו חוברים אל המתפרעים של בית אל והיד של בני עקיבא איננה יכולה עוד להושיע, כי הם התבטלו והיו עוונתנים. על זה יש להוסיף את חרד"לים, שמקצצים בנטיעות של תנועת בני עקיבא ושל הציונות הדתית הקלאסית, עם על ידי סילוק אנשי החינוך המקומיים שנתפסו כפושרים, וזאת כדי להכניס את משרות של כבוד לחבריהם. אלו הם הנוכלים, שמפעילים את מכבש הלחצים על המנהיגים הפוליטיים השונים והם אלו הם שסוגרים את החברה הישראלית בסד.

לאחר כל התוכחה הזאת, נשאר לי רק לנסות ולנחם, כי תמיד אפשר להמשיך ולהוכיח והשאלה האם זה יעזור. יש לנו עם נפלא ויש לנו מדינה נפלאה, כן הוא עם קשה עורף והוא קל אבל עכשיו לאחר כל המכות שקיבלנו, יש צורך לקום ולנגב את העפר מהתכועאכס למחות את הזעה מהפדחת, למחות את הדמעות ולהמשיך לבנות את המדינה לטוב ולרע וזאת כדי לא לתת קיצוניים משני המחנות לנצח. אכן, אנחנו עכשיו בתקופה של חילופי הדורות, דור האבות והמייסדים הולך בדרך כל עפר ואנחנו מרגישים קצת אבודים, כי מי שיראה לנו את הדרך הלאה, אבל אולי הגיע הזמן שאנחנו נהיה אלו שנאחז ברסן ההנהגה.

נכתב בכ"ג במנחם אב

פרשת עקב

ירושלים