שלושה כדורים ועוד תשע עשרה שנה

Non nobis, non nobis, Domine Sed nomini tuo da gloriam

(Not to us, not to us, O Lord, But to thy name give glory)

לפני תשע עשרה שנה שלושה כדורים, פילחו את חזהו של ראש ממשלת ישראל, שלושה כדורים שפשוט רצחו את השפיות הישראלית. רה"מ יצחק רבין היה מדור מקימי המדינה, הוא לחם עבור ביטחונה והוא ניסה לשנות את המציאות הישראלית, בדרכו שלו. רה"מ רבין נרצח על ידי אדם שהיה אדם אידאליסט ואיש מעשה.

ההגדרה של י. ברלין לאדם אידאליסט, הינו אדם שמחפש אידאל יחיד, כוללני וזה נתפס בעיניו, כי הוא, כמו כל קיצוני (מימין או משמאל), מחזיק את האמת היחידה והאבסולוטית, דבר שמוביל להרס ולכפייה שכל צד על צד אחר. אפשר לדמות זאת לביצים, ששוברים כדי לעשות חביתה, אבל זאת הלכה למעשה היא לא נוצרת. על פי הראייה הזאת כוח האדם הוא בלתי נגמר, כמו הביצים, אבל כמו כל אידאליסטים קיצונים, הם מלאי תשוקה והם שוכחים את החביתה והם פשוט ממשיכים לשבור את הביצים, כי אף חביתה שתיווצר לא תהיה מושלמת מספיק ומכאן הצורך להמשיך את המפכה עד להגעה לתוצאה המושלמת ומכאן שבירת הביצים, היא זאת שהופכת להיות מהות הקיום ואין זולתה.

רה"מ רבין היה בין המנהיגים האחרונים של ישראל, שבאו מרקע אידאולוגי שחוו את הקשיים של המאה העשרים, בעוד שהקיצוניים משני הצדדים של המפה הפוליטית, שחייהם השלווים הופרו על ידי כורח המציאות ולכן שני צידי המפה משתמשים באוטופיות הפוליטיות מדיניות כדי לנסות ולבעוט בסוגיה של המדינה, היות ומשני הצדדים הם מבקשים לשמש כתור האליטה, אבל ללא האחריות הנלוות אליה.

אם במהלך שנות השמונים, הבריחה מהמודל של מדינת הרווחה, במדינות העולם המערבי, הינו פועל של הנסיגה של האליטה, לטובת הפרטת הרעיונות של הצדק, שבו הערבות ההדדית, החברה האזרחית והמלחמה הפכו להיות מלחמה על שיח של זכויות ושל חירויות ולא על רעיונות. הנטייה אחר הכלכלה הליברלית חסרת המעצורים של השוק החופשי, המבוססת על התפיסה של הכלכלה האוסטרית, הינו פועל יוצא של קבלת מדינת הרווחה ושל המעצורים והבלמים שלה, כמובנים מאליו וברצונה של קבוצות באליטה החברתית-כלכלית לשמור על מונופול בתחומים אלו זאת כדי לשמר את כוחה. גם העלייה של הנהגה עולמית, שהפכה את המהות של עולמה לקריריזם פוליטי הביאה את הדחיקה והסלידה מהרעיון של מדינת הרווחה וזאת מתוך התפיסה כי האגוצנטרית, שהאדם הוא המרכז ואין זולתו והחברה היא תוצר משני.

הצורך לתת לשוק החופשי של הדעות לעשות את שלו וזאת ללא מאזנות ובלמים, העלה את הגופים המשיחיים-דתיים שמתקיימים בכל חברה ולא משנה אם מדובר באוהבי דת השלום/אלוהים/אללה או כל אל אפשרי (הרי היפנים אומרים, שיש אלף אלים, אז שיהיה עוד אל אחד), נקודת המרכז היא של פרט ולא של החברה, כל אחד הוא זה שמנכס לעצמו את המרחב הציבורי וכל אחד מחייב את השני להוכיח את הנאמנות שלו אל הרעיון ובצורה הזאת, ישנו תיחום של אלו שחושבים אחרת אל תוך כלא של מחשבות, שאוסר עליהם לחשוב אלא על פי הקונצנזוס ועל פי  הדורקטירנה שמותרת וכפי שאמר י. ברלין "הראשונים שבאנשים שאותם העריצים הורגים או מנסים להשתיק הם אלה שמוחותיהם חופשיים". בצורה זאת אנשים הופכים להיות שרים ושופטים ובמקרים מסוימים גם תליינים; ואת הקריטריונים הם אלו שיקבעו והם אלו וכאשר הם נדרשים לעשות, את אותם מחוות הם נרתעים ואם הם מוכנים הדברים יעשו אך ורק על פי התנאים שלהם ולא על פי התנאים של אחרים, בפשטות, להיות מרוכזים בעצמנו, להפוך את העולם לשחור ולבן ועוד אומרים שהזוראטיסטים הולכים להיעלם מן העולם.

מרביתם של אלו הקוראים לעצמם ליברלים נהנהים לראות את התבוסה של אלו שהם נלחמו בהם, במסכת מגילה י' ע"א נכתב "מעשי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני", אלוהים שואל את המלאכים איך אתם יכולים להגיד שירה, אחרי שמעשי ידי נהרגים ולא משנה עד כמה שהם היו רשעים. הבעיה שבישראל, ישנה מנטליות של גלותיות (וכן אפשר להוציא את היהודים מהגלות אבל לא את הגלותיות מן הישראלים), הרעיון של הניצחון לא אמור להיות המהות אלא רק מטרה, ישנו צורך לשנוא את הרע והמלחמה והיא חובה מוסרית כמו לאהוב את הטוב והרוע במיעוטו; ולכן הרג אפילו של אדם רשע, הינו ניצחון חסר משמעות, היות וניצחת מה עכשיו לאן הולכים עם זה, אנחנו הכי חזקים ומכאן עולה האמירה "בנפול אוייבך אל תשמח ובאבוד רשעים רינה" (משלי כד: יד) כדבריו של שלמה המלך. הצורך לעשות רע לאדם אחר, לדעתי נובע מהצורך לעשות רע, דברים אלו באים מצד הימני של המפה כאשר מודבר בהסכם אוסלו, או כל פעם שמודבר בערבים ובצורך שכולם יוכיחו את הנאמנות שלהם ומהצד השמאלי של המפה, כדי להוכיח עד כמה הימין הוא גזען, חשוך, אלים ברברי.

 רה"מ רבין נתפס, כתור איש שמאל והלכה למעשה הוא היה ניצי בתפיסתו המדינית וגם במשנתו הכלכלית אפשר להבחין, כי הרבה מפעולותיו היו פעולות ליברליות קלאסיות. גם ההבניה של תהליך אוסלו עצמו היה תהליך שנבנה על בסיס התפיסה הליברלית, של שנות החמישים והשישים, שיש צורך לנסות ולהוריד את החסמים ולתת לאנשים לבצע את אינטראקציות בעצמם והשוק החופשי יהיה המכניזם, שמצד אחד ישמור על אותו הסכם ומאידך הוא זה שיחזק אותו; אבל הלכה למעשה האחריות המעשית של כל צד לא התקיימה ומכאן כישלונו של תהליך זה.

מעניין שרה"מ נתניהו, שדוגל בתפיסה ליברלית של השוק החופשי הטיף נגד תהליך אוסלו, מעניין למה ?ולשם ההבהרה, אני לא מתומכיו של רה"מ נתניהו, אבל אני מסכים עמו בסוגיה של , כי באמת להתחיל את המו"מ על הפלסטינים, עליהם להכיר במדינת ישראל כמדינת יהודית, אפשר למצוא שלל סיבות והאחת שלדעתי היא החשובה ביותר, שזאת אמורה להיות ההצהרה של הפלסטינים על סופו של הסכסוך.

במהלך תשע עשרה השנים האחרונות, כל צד בחברה הישראלית לקח בעלות, על אמיתות מסוימות בחברה הישראלית. הימין לקח בעלות על הציונות, השמאל על השלום, הדתיים והחרדים לקחו בעלות היהדות והמזרחיים לקחו בעלות על הקיפוח והאשכנזים, כמו תמיד הלכו לשבת בפינה חשוכה לבד בחושך עם כוס תה, כל קבוצה מאשימה את רעותה במצב שאליו המדינה נקלעה.

אלו היו תשע עשרה שנה שבה הפחידו אותנו והרדימו אותנו עם הפחדים כולם. עכשיו הגיעה הזמן להתעורר ולנסות ולהפיח את התקווה מחדש, במיוחד על ידי עם ששם ההמנון שלו הוא התקווה, לנסות ולרפא את פצעי העבר, לפעמים נראה לי שהתקווה היא אישה זקנה שלא מוכנה למות, כי אם היא תמות לא יהיה כדי פה לחיות.

אלו הן תשע עשרה שנה בה בחברה הישראלית חיה בסיוט, בה כל צד בחברה הישראלית השני וזאת מבלי להקשיב לצד השני, אנשים שומעים אבל מסרבים להקשיב, אנשים מדברים מבלי לשוחח; כל אחד מעלה את הפחדים ואת הכאבים האישיים שלו וזאת מתוך נקודת מוצא של החרדה לעניני העם היהודי.

אלו הן תשע עשרה שנה של חלומות רעים, בו כל צד מנסה להיות הצודק ולא החכם, בה התקווה נעלמה ותפיסה זו הוחדרה בכל שדרות החברה. הדרך הקלה ביותר, לנצח בחירות הינה, לאסוף אנשים שזוכרים את הזמנים הטובים, בעלי הכנסה נמוכה ולהפחיד אותם ובמקום ללכת ולהתמודד עם העתיד ולהפיח תקווה אל מול הקשיים הרבים, אבל אנחנו עם שההמנון של הוא התקווה אז בואו וניתן לגברת הזקנה שקוראים לה תקווה הזדמנות.

נכתב בירושלים ח' במרחשון התעש"ה

 

 

 

מחשבות ערב יום כיפור

רציתי לכתוב על קללה סינית עתיקה קללה סינית מעניינת, שאומרת 'מי ייתן ותחייה בתקופה מעניינת' אכן אנחנו חיים בתקופה מעניינת. אבל אלו הם ימים לפני יום כיפור, אני אכתוב כמה מילים על יום כיפור, אני לא הולך לבית הכנסת אבל אני נוהג לצום מידי שנה, הזמן היחיד שאני הולך לבית הכנסת, הינו לאמירת ה'יזכור' על הורי, בשבילי יום הכיפורים הוא יום להסתכלות פנימה ולהרהור פנימי, סוג של מדיטציה אישית ובמיוחד בירושלים, ששם התנועה נעצרת לאט לאט והשקט שוקע לאיטו, כמעין תוגה פנימית של הסתכלות.

אפשר להבחין, שמאז מלחמת יום הכיפורים (או מלחמת אוקטובר 1973), מדינת ישראל נמצאת בסוג של כאוס של טירוף חושים ובמיוחד של הלכאה עצמית וזאת בסוג של פלורליזם ליברלי, שבו כל מחנה מגייס את הקיצונים שבו לתפוס את הבמה המרכזית. הלכה למעשה מלחמת יום כיפור נגמרה בניצחון ישראלי מבחינה צבאית חד וחלק; סוג הניצחון הזה נקרא ניצחון פירוס, ההפסד הגדול של מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים, נאמר בצורה מאוד פשוטה על ידי נשיא מצרים אנוואר א(ל)-סאדאת, "…כי מצרים איבדה לילה של ילודה וישראל איבדה דור שלם של בנים…".

העלמותו של אותו דור של בנים השאירה חלל עמוק בחברה הישראלית, במיוחד לאחר אותה מלחמה כל המתחים ובמיוחד המתחים העדתיים, שדוכאו וזאת בשל בניית מארג ייחודי חדש, כמקלעת כיסא נצרים שמרבית מדינות המזרח התיכון בנויית ממנו החל להיפרם בצורה חזקה מאוד והוחזר אל השבטיות שמאפיינת מדינות רבות בלבנט וזאת בשם ליברליזם, פלורליזם ונאורות חברתית, שהובאו מאירופה. אבל התהליך הליברלי שהופל ובמיוחד משנת 1977, לאחר מהפך לווה בלעג אל כל הדברים שנתפסו כישניים וממלכתיים וזאת מבלי לבנות מארג אחר.

זה הוביל לבנייתה של פוליטיקה של שבטיות ואם אני לא נכנס לאותו שבט (ואני תמיד טוען שאני קלטי אם זה עוזר לכם), אז אולי אתה נמצא בשבט הנגדי וזה מסוכן כלפי ובצורה הזאת נוצר עולם של שחור-לבן, צודק או לא צודק וזאת תוך הצדקה של שוק הדעות החופשי הליברלי, שהוא צודק והמוסרי ביותר (ומוסר בעיני זה סוג של דג טעים בצלחת שלי). דבר זה הביא להתנתקות של האליטות החברתיות מן התחייבויות שלהן ביחס אל החברה עצמה בטיעון שאין זה תפקידי לדאוג לאחרים; בצורה הזאת אין הן מאפשרות לקבוצות של אנשים להיכנס מחדש אל אותה חברה ואלו יכולים לפרוץ אליה בצורה של אלימות ושבירת המבנים החברתיים של אותה חברה ויצירת כאוס, וזאת במקום בדרכים שאינן אלימות וכל הצדדים יכולים להרוויח ממנה; אבל לדעת אותה אליטה הדרך היחידה לשימור אותן מסגרות חברתיות היא על ידי הפחדה של אותה חברה ודמוניזציה של האויב החיצוני וגם של האויב הפנימי.

הפסוק בספר שופטים (י"ז: ו) "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה"; הפסוק הזה חוזר מספר רב של פעמים והוא מראה את המצב של האנרכיה, שבו השלטון המרכזי מנותק מהיכולת לשלוט באמת ולעשות את תפקידו, שבו כל אחד מספר את האמת שלו ומה לעשות הדיקטטורה המפאיניקית בנתה פה מדינה בזמן שכולם ישבו ודיברו והפריכו רעיונות (מה לעשות מפאיניקים עושים ולא מדברים). מה לעשות הליברליות המוקצנת הפכה את החברה לשבטים שבטים, אגודות אגודות של אינטרסים שבאמת לא מתפקדת ואולי הגיע הזמן להודות כי חירות מתקיימת בין גבולות מסוימים, שבו כל צד מודע לגבולות, השאלה מה הן הגבולות והאם הנהגה הישראלית, תהיה מוכנה לייצר את גבולות אלו. אנשים שוכחים, כי חירות שהינה קיצונית הופכת לסוג של טוטוריאליות, אבל מצבי הקיצון האלו הם אלו שבאמת מספקים את החירות האישית לטוב ולרע.

השאלה שנדרשת לשאול מהו הסטטוס קוו שנדרש עלינו כתור חברה לקיים בתוך השיח החברתי ולצערי הרב, כל הליברלים הם אלו שמחפשים את אותו סדר ישן, שהם ביקשו לנתץ וזאת בשם הטיעון הקדוש של השוק הדעות החופשי (הוא באמת לא חופשי, כי אין סוסים שמדברים עברית), ומי שצועק הכי הרבה ותופס את המיקרופון הוא זה שמדבר והוא זה שקובע את העבודות.

כל חברה מייצרת לעצמה את סדרי הסטטוס קוו שלה ואלו משתנים כל דור ודור וזאת כדי שתיווצר אליטה שתאפשר את היצירות החברתית, אבל זאת נשענת על תשתיות חברתיות, שם גם הימין וגם השמאל הפריט וזאת בשם ניתוץ האלילים ומרד האבות של החברה הישראלית ובצורה הזאת הן הפשיטו את עצמם מן הערכים החברתיים האישים שלהם עם על ידי פוסט מודרנה ואם בשם הפרטה חברתית וכמו שאמר פעם אבל כמו שאמר פעם מאיר אריאל "היו לי פעם עקרונות/ מכרתי את כולם / עיסקה מוצלחת בשבילי/ טובה גם בשבילם / עכשיו כשלא נשאר יותר/ במה להאמין אני שוקע לעיתים בהזיות על מין".

הצורך של הימין הקיצוני ושל השמאל הרדיקלי לתקוף את את האחסולים, שמתו ממזמן, כי הם שחטו אותם על המזבח אבל הבעיה, שלא הגיעה אליטה במקום שתראה לאן הולכים ומכאן הצורך התמידי לתקוף אותם, כי הם לא יכולים לתת מענה ואין אליטה אחרת לתקוף וכמו שאמר פעם ישעיהו ברלין "רק הברברים אינם סקרנים לדעת מאין באו, כיצד הגיעו למקום שבו הם נמצאים ולאן הם הולכים". כיום אנחנו נמצאים בעידן הקקופוניה בלתי נגמרת, בו כל אחד מכפיש ומפחיד וזאת כחלק ממשחק מקיאבליסטי, שאותו הם מעגנים בתוך 'חופש ביטוי', שלדעתי מסויג כתור חופש (Freedom) ולא חירות (Liberty) ואם מתייחסים אליה כתור חירות, ולכן, יש צורך לשאול מהן גבולותיה של אותה חירות כדי שלא תהפוך לכאוס.

בעקבות עודף הליברליות היום אפשר להבחין את חוסר המנהיגות של רבים ממנהיגים העולמיים אם בשל ההבנה, כי 'השוק החופשי' נעלם ומה שנוצר הלכה למעשה הוא יצירה של שבטיות ועליה עושים, עוד סיבוב של הפחדה אם שקוראים לו בשם שהבג"צ הוא סמולני או התקשורת היא סמולנית ובוגדת וזאת מבלי לקחת את האחריות ולהגיד כי שכשלנו. אלא שהלכה למעשה ישנו צורך למצוא את האויב הפנימי החוצה (אם מדובר בשמאל נגד ימין, אשכנזים מול מזרחיים, אחסולים והרשימה ארוכה).

חוסר המנהיגות באה לידי ביטוי בהנעלות על שיח אחד, אם זה שלום עם הפלסטינים ואם זה עם יש צורך ליישב כל פיסטין ידוע וכל זה נכנס אל בליל הקקפוניה שהוא מלא הפחדות והכפשה וזאת בחסות חופש הביטוי. אחד הצדדים השליליים של הנהגה, הינה הבדידות שמאפיינת אותה, כי המנהיג או הקרבניט הוא זה, שנושא באחריות והיא האחריות של ההצבעה אל המקום ואל הדרך שיש צורך לעמוד בפניה ובמקרים מסויימים, הוא אמור לצאת אל מול העם להסביר מדוע הוא בוחר בדרך הזו וזאת תוך כדי שמירה על עקרונות החופש והחירות, בהיסטוריה האנושית אפשר להצביע על הרבה מנהיגים שכאלו ואחד מהם היה וינסטון צ'רצ'יל, שפעל כתור אל מלחמה דמוקרטי וניסה לעודד את הציבור הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא נסך על האזרחים את התקווה וזאת על ידי הצבעה אל הנקודה ולהסביר מדוע הוא הולך לנקודה וזאת מתוך נקודת שליחות היסטורית ולא מתוך תפיסה של מוכר שלא הצליח למכור כולם זולת אחרים.

בשנה שחלפה, נפטרו המון אנשים שהיו עמודי התווך בחברה הישראלית, כל אחד סימל פן מסויים בחברה הישראלית, יונתן גפן כתב "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, והכל היה פשוט ונפלא עד שהגעתי". כולם בוכים על ארץ ישראל הישנה והטובה, שדרך אגב היא היא היתה מקום גרוע להיות פה בהשוואה להיום, אבל היא אף לא היתה טובה, אבל הפטירה של אותם אושיות תרבות ישראליות שמחייבות אותנו בני דור ההמשך לשאול את השאלה לאן אנחנו רוצים ללכת ולאן להגיעה וזאת כדי שלא נחזור להיות שבטים … שבטים … אלא שנהיה אומה.

כיום אנחנו בשבתות האחרונות שלפני סיום מחזור הקריאה של החומש ובשבת האחרונה קראנו את פרשת האזינו, שכמו קודמותיה, אמורה להנחות את העם הנכנס מהמדבר אל הארץ, העברת מטות הנהגה אל בני הדור הצעיר, אשר רצועת האדמה בגודל של גפרור, היא כל מה שהם מכירים והיא ביתם. אכן הנהגה הישנה מפחדת מהשינוי הזה, אבל זה יצרך להגיע כי בלעדיו נהפוך להיות שבטים שבטים והפתרונות, שהציע דור האבות הינו ישן ויש צורך להחליפו וזאת כדי לייצר את חזון אל החברה הישראלית כולה ולא בשם איזו תפיסת עולם, כזאת או אחרת, כי דרך אותו חזון והצגת היעדים אולי תוכל לצמוח מחדש פה החברה האזרחית הישראלית.

בשבילי הסיום של תפילת העמידה בנעילה ביום כיפור הוא אחד הקטעים החזקים ביותר ובמיוחד הסיומת של "שִׂים שָׁלום טובָה וּבְרָכָה חַיִּים חֵן וָחֶסֶד צְדָקָה וְרַחֲמִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, וּבָרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאור פָּנֶיךָ, כִּי בְאור פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ תּורָה וְחַיִּים. אַהֲבָה וָחֶסֶד. צְדָקָה וְרַחֲמִים. בְּרָכָה וְשָׁלום. וְטוב בְּעֵינֶיךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרוב עז וְשָׁלום. בְסֵפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלום וּפַרְנָסָה טובָה וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וּגְזֵרות טובות. נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ אֲנַחְנוּ וְכָל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים טובִים וּלְשָׁלום. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּו יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלום". זהו רגע מיסטי שבו ההבנה כי יום הכיפורים מסתיים ועימו הדין והדבר מתעצם במיוחד כאשר השקט נשבר עם תקיעת השופר, שאמורה לסיים את הצום. ההבנה היא שיש צורך לפעמים להקשיב כדי לשמוע אחרים. תפקידה של הנהגה הןא לנסות ולשמוע את הקולות העולים מלמטה ולא להיות מנותקת ולא לתת מענה פופליסטי, כי באין הנהגה, כל פופוליסט יהיה זה שיחטוף את המיקרופון ולא יתן הכוונה ועתיד.

 

נכתב בירושלים ח' בתשרי התשע"ה

חג עצמאות שמח וכן חשוב לשמוח

חג העצמאות, הוא השיא של שלושת השבועות הראשונים של העומר. התחלה היא בזכרון מקרא הקודש של יציאת מצרים ודרך השואה של יהדות התפוצות, במעבר חד אל יום הזיכרון למערכות ישראל. שלושת השבועות הללו מהווים סוג של זמן קדוש בחברה הישראלית, שבו היא מהרהרת על הישגיה ואלו באים במיוחד בשיא של יום העצמאות והשנה מדינת ישראל, הינה בת 66 שנה, זהו פרק זמן מאוד קצר בהיסטוריה אנושית, בליפ ולא יותר, אבל הישגיה גדולים, כאומות העולם.

כרזת יום העצמאות הראשון משנת 1949 ארכיון המדינה

מדינת ישראל, עומדת בפני אתגרים גדולים, אם מחוץ ואם מבפנים; אבל מול אתגרים אלו החברה הישראלית, הינה חברה בעלת יכולות הצלחה מאוד גדולות. החברה הישראלית, הינה חברה שסועה, שאלו עוברים בכל מארגי החברה הישראלית, אם ברמה הלאומית ואם ברמה הפרטית, שבה כל צד מנסה להיות הצודק ולא החכם על אתגרי החוץ לא צריך להכביר במילים. במסכת פסחים דף קי"ז עמוד א' כתוב "נביאים שביניהם תקנו אותו לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". לדעתי זאת התפילה החזקה ביותר שיכולה להאמר, ליום העצמאות שעל כל צרה ועל הגאולה, אומרים אנא ה' הושיעה נא, והודו לה' כי טוב. בצורה הזאת אפשר לאבחן את צמיחתה של מדינת ישראל, זאת תפילה עם שני פנים, האחת לישועה והשנייה הינה הודאה על העצמאות של המדינה.

גדולתה של החברה הישראלית, הינה בשינויים שהצליחה, דור האבות ניסה למחוק את ההבדלים בין העדות השונות, אם אלו היו יהודים מארצות אירופה או ממדינותה האסלאם, הסיבה לכך היתה הרצון של אותה חברה להקים חברת מופת וזאת על בסיס אידיאולוגיה לא נכונה, שזאת אמורה להיות מנותקת מאותם שורשים גלותיים של אותה חברה, פעולות אלו נעשו בצורה ברוטאלית ובאיומים רבים, אם בצורת צנזורה, הרס אירועים ציבוריים, התקפות על בתי עסק. הפעולות הללו היו פועל יוצא של רצון של חתירה אל מדינה עצמאית של יהודים וכן נעשו שגיאות חמורות בזמן הקמתה, המדינה הוקמה והיא קיימת וטוב שהיא קיימת. החברה הישראלית הינה חברת עולים, שכל עדה מביאה את ההיסטוריה ואת המסורות שמאפיינות את אותה עדה ולכן יהיה טוב לנסות ולקחת את הטוב בכל חברה שהושארה בגולה ולשאוב מהן את הרעיונות הטובים של אותה חברה, בין אם מדובר מפולין, רומניה, גרמניה מרוקו, איראן, עיראק וכל עדות ישראל. דבר שיכול להעשיר אתה חברה הישראלית. דבר זה יכול להיות סוג של תיקון עבור אותה קבוצה אחסולים, שהיתה דומיננטית בחברה הישראלית וזאת ייצגה את המהות הישראלית כמהות הנכונה ביותר, הלכה למעשה זאת תהיה עוד אחת מהתרבויות הרבות שמתקיימות במדינת ישראל, שמעשירה אחת את השנייה.

מדינת ישראל חזקה יותר מכל חסרונותינו ואולי הגיע הזמן שנלמד לשלב ידיים אחד עם השני והנגב עוד יהיה פורח ונדאג שהזקן יהיה שמח.

כרזה ליום העצמאות ה-66 אור רייכרדט

 

חג עצמאות שמח

נכתב בירושלים ה' באייר התשע"ד