מחירות לעצמאות

“Only barbarians are not curious about where they come from, how they came to be where they are, where they appear to be going, whether they wish to go there, and if so, why, and if not, why not”. (Isaiah Berlin)

חג הפסח, הינו סיפור המסגרת של הלאום היהודי, (אני לא נכנס לסוגיה האם יציאת מצרים התקיימה או לא), אבל הסיפור הזה הינו המסגרת המכוננת של העם היהודי, היות והוא מהווה את נקודת האפס ביצירה של הזהות היהודית, כזהות של לאום ולא של דת. היהודים כתור יהודים הצליחו להנכיח, לכל מארחיהם השונים במדינות שהם היו בהם, כי הזהות היהודית הינה זהות שהופכת את היהדות ללאום וזאת על בסיס אותו זיכרון קולקטיבי, שאכן היהודים מהללים את האל על זה שהוציא אותנו ממצרים מבית עבדים ולכן רעיון זה מונח בכל טקס יהודי, באשר הוא.

הגדת ראשי הציפורים

הגדת ראשי הציפורים-מקור ויקיפדיה

הציווי של ההגדה, והגדת לבינך, מחייב את האדם ואת הקהילה לזכור את העבר, אבל הוא מעניק להם את האפשרות של מתן פרשנות אישית על הסוגיות שקשורות בזהות של העם היהודי ואלו מורכבות ביסודן מסיפורים קטנים, אלו הם הסיפורים האישיים הנשזרים בזהות הלאומית של העם היהודי. הצורך לספר, מחייב את האדם את לזכור. אכן אין זה זיכרון מושלם והוא שונה מהזיכרון הקולקטיבי, אבל הוא חלק מאותו זיכרון, כי הסיפור הזה שזור בסיפור הגדול ואין הוא יכול להילחץ ממנו. הסיפור היהודי הוא סיפור של אומה גדולה, אבל באותה נשימה הוא גם הסיפורים הקטנים, שמסתתרים מאחורי התמונות, הציורים, ההגדות שנוצרו במשך שנות יצירה רבות. מכאן סך כל היצירה היהודית הינה אדירה ובשביל אומה, שמרבית הזמן היתה חסרת מולדת דווקא יצרנו לא מעט. דברים אלו באים לידי ביטוי במהות של החברה הישראלית, שלכאורה הינה חברה חילונית, אבל הלכה למעשה מרביתה הינה חברה מסורתית, שמכבדת את העבר שלה וזאת כדי לנסות ולקשור את מהות של הסיפור האישי אל הסיפור הגדול.

כרזה לקונגרס הציוני החמישי-ליליין, אפרים משה-ארכיון בצלאל

כרזה לקונגרס הציוני החמישי-ליליין, אפרים משה-ארכיון בצלאל

חג הפסח, בעיני פותח את שלושת השבועות המהותיים של החברה הישראלית, אם בתחילה יש לנו את פסח כתור חג החירות, ישנו מעבר חד אל יום השואה, שמדגים את המדרש מירושלמי מסכת סוטה ה ד "בשעה שעלו אבותינו מן הים ראו פיגרי אנשים חטאים שהיו משעבדין בהן בפרך בעבודה קשה וכולם פגרים מתים מושלכים על שפת הים. ביקשו לומר שירה ושרת עליהן רוח הקודש. ואפילו קטן שבישראל היה אומר שירה כמשה".  השירה היא לא על המוות של פרעה ושל המצרים, אלא על הפדות של נפשנו, אלא פדות על ההצלה של העם היהודי. מכאן עולה הרעיון, של " מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני" (בבלי מסכת מגילה, דף י' עמ' א) השאלה שאלוהים מציב בפני המלאכים, איך אני יכול לשמוח על המוות של הברואים שלי, אפילו אם הם רשעים גמורים, האם יש צורך לשמוח לאיד אחרי ניצחון? אכן, השירה של בני ישראל, היא הרצון לשמוח על המפלה של האויב, אבל האל שאמור להיות מעל התפיסות האלו מנסה להציב רמות מוסר גבוהות יותר.

כאן, עולה השאלה ההיסטורית, האם ישנה גרמניה אחרת, או האם אפשר לסלוח על המעשים של העם הגרמני ועוד המון שאלות מוסריות אחרות, הקשורות בסוגיה הזאת. לדעתי אין תשובה חד משמעתית בסוגיה הזאת ולא ניתן לתת תשובה שכזאת, אבל הלכה למעשה הזיכרון של השואה מתחיל להיות מעומעם, בגרמניה וגם בישראל. כל יום מתים אנשים שלקחו חלק במכונת ההשמדה הגרמנית, באם הם נתפסו ובין אם הם לא נתפסו וגם מספרם של ניצולי השואה הולך ופוחת אבל השאלה שלי איך הרע האנושי עדיין נשאר? ואותו זיכרון של השואה משתנה ומתעצב מחדש, אני לא יודע איך הוא ייזכר בעוד חמש שנים מהיום, אבל הוא יהיה שונה מהזיכרון, שאני הייתי ילד.

החלק השלישי של שלושת השבועות המקודשים הוא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל והשילוב שלו ביום העצמאות. העיצוב של לוח הזיכרון הישראלי, החלק שמדבר על חירות ישראל. בעיני זאת שירת ההודאה, ששרים בני ישראל  על הפדות ועל המדינה שיש לנו. על הקורבן הגדול שאנחנו, שילמנו ואנחנו משלמים, כתור חברה יהודית חופשית. האתגרים הגדולים שעומדים בחלקנו היום, לא פשוטים מאלו של אבותינו להקים מדינה עצמאית וחופשית ואיזה חברה אנחנו רוצים. לדעתי אנחנו צריכים ללמוד לעבוד אחד עם השני, עם שהימנון שלו הוא התקווה לא יכול להרשות לעצמו להיות כזה מפוחד ומיואש, ולהמשיך לחיות עם תסביך מצדה. כן, על חרבנו נחיה ועל חרבנו נמות ויהודה נפלה באש ויהודה תקום באש. אבל, השאלה איך אנחנו מקיימים בדרך חברה שהיא פלורליסטית, באותה נשימה, זאת השאלה מהותית שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו וזה הוא חובנו כתור חברה, לאלו שהקימו את המדינה עצמה.

אנשים רוקדים הורה לאחר החלטת החלוקה-לע"מ

אנשים רוקדים הורה לאחר החלטת החלוקה-לע"מ

נכתב בכ"ז בניסן

ירושלים.

מודעות פרסומת

טור פרידה ממנהיג ושמו אריאל שרון

1604919_759214527440053_1782959210_n

ביום שבת, באחד עשרה לינואר בשעה 14:40 ליבו של אריאל שרון נדם, לאחר שמונה שנים של תרדמת. לאחר השבץ השני ידענו ששרון מת, אבל הוא היה בתרדמת וכולם העדיפו להשאיר אותו בחיים במצב קפוא, בין חיים ומוות, כי שרון הוא לוחם והוא כבר צחק למוות כמה פעמים בחייו. אריק שרון היה מנהיג ודמותו של אריאל שרון היתה גדולה מהחיים הישראליים ולדעתי הוא תמונת התשליל של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. שני האישים הללו היו אנשי ביצוע ומעשה, אם דמותו של רבין היתה הדמות של הצבר הנבוך עם חצי חיוך שבור, בעוד ששרון היה דמות של מנהיג יצרי וסוחף הוא היה הדמות של הצבר כפי שאבותיה של המדינה חלמו עליו וזאת היתה דמות גדולה מהחיים עצמם.

1464637_10202209828979990_1160811440_n

צילום משהב"ט

שמו של שרון הינו סוג של סדין אדום, עבור אנשי השמאל הינה דמות של אדם שלא עוצר באדום והוא יעשה כרצונו ולמטרותיו האישיות. תפיסה זאת, כבר עלתה בתקופת המרדפים של שנות החמישים, בו שרון פיקד על יחידה 101 ובמיוחד לאחר פעולת קביה, שבו נהרגו אזרחים פלשתינים. שרון היה גם מצביא גאוני, דברים אלו באים לידי ביטוי במהלכיו השונים במהלך מלחמת יום כיפור, אלו היו סדרת מהלכים גאונים שהצליחו להטות את הקרבות לטובת מדינת ישראל, מהלכים אלו עלו בדם רב. גם במהלך מבצע של"ג, שהתחיל ביסודו כמבצע צבאי קטן היקף, הפך עד מהירה למלחמה ובנקודה זאת שמו של שרון נקשר אל הטבח שנעשה על ידי במחנה הפליטים סברא ושתילה. טבח זה היה פועל יוצא של נקמות אכזריות בין שתי עדות במדינה, שהתנהלה בה מלחמת אזרחים. שרון שיכול להיות שקיבל אישורים והבטחות, מצידם של הנהגה הנוצרית כי הם לא הולכים לבצע שום דבר חריג במחנה הפליטים סברא ושתילה, מצא את עצמו במקום בו הוא נאלץ לתת את הדין על מעשים ועל הוראות שהוא אישית לא נתן ובינתיים כולם נהנו לשנוא את שרון, כי הוא היה האחראי ושרון, כמו כל מנהיג הישיר מבט ולקח אחריות וזאת מבלי למצמץ, כי זה מה שעושים מנהיגים לוקחים אחריות וממשיכים במסע ומנהיגים מאוד פשוט, לא.

50748490100494490598no

אריאל שרון ז"ל כתור שר הביטחון ועימו יצחק רבין ז"ל- צילום משהב"ט

שרון היה איש מעשה והפוליטיקה בשבילו היתה, עוד כלי שדרכה הוא יכל לבטא את תפיסת עולמו, הוא לא היה איש אידיאלים וזאת, כמו רבים וטובים מבני דורו; הוא ידע להבדיל בין המציאות הפוליטית ובין האידיאות ודברים אלו ניתנים להבחנה במעשיו השונים. אבל כולם עדיין אהבו לשנוא אותו ושמו של שרון תמיד נחשב כתור סדין אדום עבור קבוצות שונות בחברה הישראלית ולא משנה מה הוא ניסה לעשות. אומרים שמנהיג הוא אדם שקשור לבני השבט, אבל מנהיג אמתי יודע להתעלות מעל האידיאולוגיה שלו וזאת בשל אילוצי השעה והבנה כי לפעמים כדי לסגת לאחור וזאת כדי לנסות ולכבוש את היעד מחדש. מנהיגים הם לא אנשי אידיאולוגיה הם אנשי מעשה וכך היה שרון, שהיה שר התשתיות בזמן קליטת העלייה הגדולה מרוסיה הוא הבין, כי לא ניתן אלא לנסות ולעקוף את הבירוקרטיה וזאת כדי לקדם את בנייתם של בתים ושהעולים החדשים לא ישתכנו בקרוואנים אלא בבתים משלהם, שיכולו לקרוא למקום בו הם גרים בית.

559505_763274103702592_126458275_n

צילום לע"מ

כאשר שרון נבחר להיות ראש הממשלה, אנשים היו מדוכאים בשל הבחירה במנהיגים, שהבריקו באבק כוכבים (כזה או אחר), התגלו ככישלון המובנה של דור הבנים, שמנסה לעלות על מעללי האבות, שקיבל החלטה לא להחליט. אבל, תפקידו של המנהיג הוא להחליט ולחיות עם אותה החלטה. לדעתי הסיבה ששרון נבחר, הינה בשל ההבנה כי שרון הינו מנהיג, שיודע להחליט ולא להפחיד; כי מנהיג הוא אדם שמחליט ומתווה את הדרך בו עמו יחיה ולא הוא לא מפחד ולכן שרון לא היה צריך היה צריך את התואר של מנהיג חזק. הוא ידע להקרין את העוצמה האישית שלו ולהוביל את המהלך הנדרש וזהו המבחן האמתי של מנהיג, עד כמה הוא יכול להנהיג וזאת לא להפחיד, אלא להגיד שהמצב הוא קשה ויש להתמודד עימו. זאת מהותה של תורת מנהיגות.

1527939_10152098059567789_1604375341_n

בזמן כהונתו של שרון כתור ראש ממשלה, מדינת ישראל השיגה את אחד ההישגים הגדולים שלה בהיסטוריה, היא הוכרה כמדינת היהודים על ידי המעצמה החזקה ביותר בעולם והחלטה זאת אושרה בכל בירות העולם המערבי. הכרה הזאת הגיעה עם תג מחיר וההבנה שמדינת ישראל חייבת להגדיר את גבולותיה וזאת כדי שהיא תוכל להתקיים כתור מדינה ככל המדינות. גם לאחר שקיבל (והייתי רוצה להאמין בלב כבד) את החלטה לצאת מגוש קטיף, החלטה שנלקחה בכובד ראש ולא בקלות,  ולא כמו שאנשים ניסו (ועדיין מנסים להציג אותה ככזאת), כפי שאנשים ניסו להראות אותה ובזמן הפינוי, הוא פנה לכל המתיישבים והוא אמר להם, בצורה מאוד פשוטה, שאם יש להאשים אדם אז להאשים אותו ולא להאשים את חיילי צה"ל, כי הוא הנושא באחריות. מנהיג הוא זה שנושא באחריות. שרון, הבין כי לאחר יותר משלושה עשורים כי מפעל התיישבות ברצועת עזה הפך להיות, רשת של מבצרים צלבניים, שלא משרתת את יעודה ולכן מפעל זה הפך להיות אבן שאין לה הופכים. זאת שאלת מיליון הדולר, היות ולאחר מכן הוא קיבל אירוע מוחי שממנו הוא לא התאושש.

 מותו של שרון חשף את עצב הרגיש של החברה הישראלית, דור האבות שלחמו על המדינה הולך ונעלם ובמיוחד בעולם, שבו המיתוסים הלאומיים נשברים ומיתוסים אחרים לא נוצקים במקום. שרון שדמותו ההיסטורית בחייו, היתה דמות מלאת סטירות וכן תהיה מורשתו האישית. שייקספיר, נתן בפיו של המלט את השורה הבאה "מכל בחינה שהיא בן אדם הוא היה. אף פעם לא אראה מי שידמה לו" (המלט מערכה 1 תמונה 2). אולי בשל הצלחה הישראלית, להקים מדינה עצמאית לאחר שנות גלות רבות אחרות, אין אנו יכולים לייצר לנו מיתוסים חדשים, כי אולי הפרטנו את כל הערכים שעליה בנינו את ערכי החברה הישראלית. הרס הביטחון העצמי לדעתי, הינו אחת הסיבות מדוע אנחנו אבלים נורא על דמותו של שרון. אולי הגיע הזמן להתבגר ולקחת אחריות על מעשי דור הבנים שלאחר הקמת המדינה. אולי הגיע הזמן להתבגר ולקחת את המושכות לידים ולא רק לחשוב על שורות הרווח התחתונה. להסתכל על התמונה הרחבה ולא רק על העצמי הפרטי, כי הפרט הינו חלק מקבוצה והוא משפיע עליה באותה מידה, כפי שהיא משפיעה עליו.

נוח על משכבך בשלום אריאל (אריק) שרון (שיינרמן).

תשובה לחבר טוב שיושב על ברקידות ולמה אני לא מתווכח עם קנטיאניים

אני מסכים על זה שהראי"ה קוק ז"ל היה אחד מענקי הרוח בישראל ואנחנו נדמים לחגבים לרגליו. הבעיה הינה מהותית כי התורה של הראי"ה קוק ז"ל, מפוזרת ובמקרים מסוימים לא ברורה וזאת בצורה עדינה, אבל לדעתי הוא היה קנטיאני להחריד, לכן הוא יכל לקבע דברים בצורה שרירותית שתתאים לתפיסת עולמו וזאת אחת הסיבות שאני אישית מתעב טיעונים קנטיאניים ורק בשל השרירותיות של הדברים.

הראיה קוק

בניגוד למסורת אמר שיש לחדש והוא היה זה שאמר "הישן יתחדש, והחדש יתקדש" (אגרות הראי"ה, אגרת קס"ד) ועבור הרב קוק ז"ל הדברים הללו היו מהותיים ולכן הוא יכל לצאת מן השבלונה של הלימוד המסורתי של הפלפול ולטעון על פי שיטתו של תורת ארץ ישראל, שהיא זאת שאמורה לתפוס את מקומה של האיסורים והחרמות הישנים שאפיינו את התפיסה של הלמידה על פי החת"ם סופר ז"ל, שגרס כי חדש אסור מן התורה ולכן הגאולה אינה פועל יוצא שישובו הארץ תגדל פרי, ההבנה של הראי"ה קוק נבעו מהבנה כי היצירה החדשה הינה הפירות, דבר זה עומד בקו ישר עם תורתו של הרב קוק שראה שתורת ישראל הינה תורה שמושפעת גם מגורמי חוץ ולא רק מגדלי השן של התלמוד (הירושלמי והבבלי) ולכן יש צורך גם להתייחס אל הנבואה ואל האגדה וזאת הסיבה שהוא פונה אל הנביא יחזקאל ומכאן הוא מביא את הפסיקה שלו שאינה מכילה המון פלפול אלא הסבר אנליטי של משפט פרוטוקול שמנסה להכיל את הפיתרון היחיד והאמיתי, אבל הלכה למעשה היא יוצרת מערכת ערכים קנטיאניים ממשמים ואלו מותאמים אך ורק לפיתרון שהוא מציע וכן טיעונים קנטיאניים הם טיעונים מעגליים שלא ניתן לצאת מהם.

Rav-kook-letter-03

מכאן, לדעתי הראי"ה קוק ז"ל לא היה זקוק לתפיסה הרבנית הקלאסית, שאמרה אם הם יבואו אז הם יבואו, לדעתי הראי"ה קוק ז"ל ראה לנכון, שיש צורך שהעם יחזור לארצו וזאת כדי להפריח את הארץ ולכן הוא עושה את מסעות הרבנים המשונים למושבות וזאת כדי לנסות ולקיים את מצוות השמיטה ועוד כמה דברים וזאת כדי למנוע את אי פריחת הארץ כאשר מתקיימת העלייה, אבל ההנחה היא הנחה שונה ומעגלית כמו כל קנטיאני טוב.

והנה סרט על חייו של הרב קוק