סתם טור על יום השואה

אומרים שלזיכרון יש יכולת של תעתוע ואף אחד לא יכול לשמור בדיוק על הזיכרון, כי הוא נזיל והוא כמו הזמן עצמו. וכמו שיהודה עמיחי שואל במה משמרים זיכרון?

"ומי יזכור ובמה משמרים זיכרון? במה משמרים בכלל בעולם, משמרים במלח ובסוכר, בחום גבוה ובהקפאה עמוקה

באטימה מוחלטת, בייבוש ובחניטה.

אבל שימור הזיכרון הטוב ביותר הוא

לשמרו בתוך השכחה שאף זכירה אחת

לא תוכל לעולם לחדור לתוכה ולהפריע את מנוחת הנצח של הזיכרון".

(יהודה עמיחי, בתוך פתוח סגור פתוח, הוצאת שוקן, תל-אביב 1998, עמ' 177).

אפשר לכתוב המון סיפורים על השואה, אבל עבורי זכרון השואה הם הסיפורים, של האנשים שהיו שם ולא יחזרו. אני לא יודע של מי הזיכרון, האם הוא אישי או ציבורי,  אני אישית לא יודע אבל אם אנשים רוצים לקחת בעלות על זיכרון כזה כואב ולהיות אחראים אל המיתוס של אותו זיכרון, שיבוסם להם, אני אישית אנסה לזכור את סבתא רוזה שלי ע"ה שהצילה את המשפחה שלנו מפולין ומגרמניה, את הרב הלר זצ"ל שהיה הרב השכונה שלי שהייתי ילד, שאיבד את משפחתו שם אבל הוא תמיד היה מלא חיים ואת אנשילד ז"ל איש קטן אבל גדול שהיה כל קיץ הולך עם גלגל טייר גדול ונוסע איתו לחוף דדו שבחיפה והוא לימד אותי איך הוא פגש מרוקאנים (לפי דבריו) באושוויץ ועוד הרבה אנשים, שביום השואה היו פשוט נעלמים ולא מדברים, כי ביום הזה הם הרשו לעצמם לזכור את העבר ואת המשפחות שלהם. פרימו לוי אמר פעם שהמתים בשואה הם העדים האמיתיים והעדים האחרים לזוועות הם פשוט מקולקלים וזה מה שפשוט יש לי להגיד, שאני אישית עוד עד אחד פגום, כי אולי גדלתי עם עדים פגומים ולכן הראייה שלי היא פגומה.

על הרב הלר כבר סיפרתי לכם, אז הפעם אני אספר איך סבתא רוזה ע"ה הצילה את אבי ז"ל ואת דודה שלי ז"ל, פשוט המשפחה של אבא מגיע מאזור שלזיה העליונה (כן חלק מפולין שפעם היה שייך לגרמניה, אוסטריה ועוד כמה מדינות דוברות גרמנית), אבא ודודותי נראו יותר גרמנים מאשר יהודים, הם היו בעלי שיער חום אדום (חלודה) עם עיניים ירוקות והם דיברו גרמנית מושלמת (מזרחית אבל עדיין גרמנית). סבתא שהבינה שהמצב לא הולך להיות טוב והיא החליטה להשיג סרטיפיקטים לכל המשפחה, היא השיגה אותם כי לסבתא היה מקצוע נדרש באותה תקופה היה לה תואר ראשון בטיפול בתינוקות ובילדים ולכן היא קיבלה סרטיפקטים לעלות לארץ, סבא יצחק הי"ד נשאר שם הוא היה אמור לעלות שלושה חודשים אחריה, כי הוא היה ראש הקהילה והוא לא יכל לעזוב סתם והוא נלכד במלחמה. האגדה המשפחתית מספרת כי סבתא רוזה ע"ה היתה א-וילדה מאמא (אמא פראית באידיש), כאשר המשפחה שלי ברחה מפולין ערב המלחמה (ואני מדבר שלושה ימים לפני המלחמה), היא דווקא החליטה לברוח דרך גרמניה ולא דרך צ'כיה עד לנמל המבורג ומשם היא ברחה לפלסטינה על גבי אוניה של הסוכנות היהודית.

שהייתי בתיכון בכיתה י"ב הצלחתי לשכנע את ההורים שלי לנסוע לאחד המסעות לפולין, אני למדתי במכלללה הטכנולוגית של זרוע האוויר. ביקשתי מאבי ז"ל האם הוא יכול לספר לי על הזכרונות משם. ששם זה היה שם קוד לפולין, שעליה לא דיברו בבית, כי פולין לא היתה קיימת במשפחה שלי זאת היתה ארץ אחרת ואבא אמר לי שתגדל אתה תבין. חסרים לי פרטי מידע על בני משפחה ואיך אנחנו קשורים, אבל עכשיו אני מבין. ישנם, המון זיכרונות ביחס אל השואה, אבל אחד הבטויים הקשים, היא הטיעון שבזכות השואה יש לנו מדינה, ייש לנו מדינה כי בנינו מדינה עוד לפני השואה ואחריה הבנו שאף אחד לא ידאג לנו ולכן נלחמו על המדינה הזאת ואל דאגה אנחנו נמשיך להילחם עליה וכן לנצח נאכל חרב. השואה היתה רק זרז ושעת חסד, שהמצפון הנוצרי התמלא פתאום בסאגת רחמים פרוטסטנטיים כדי שאיזה חזון אפוליפקטי יתקיים ואחרית הימים תגיע וישו יגיע, ולכן השואה לא היתה סיבה שיש לנו מדינה. עכשיו בקשר לכל פיטפוטים של אשכנזים וספרדים, אף אחד לא ידע ולא יודע איך לעכל את הקטסטרופה של השואה ואם משהו רוצה לריב על הטעויות של הנצחה הוא מוזמן. אני, מעדיף לזכור את הסיפורים של אנשים ולא של נרטיבים. ובמיוחד את הסיפור של המשפחה שלי. היום אנחנו במירוץ נגד הזמן, כי הדור הזה שרד את המחנות הולך ונעלם ואולי הגיע הזמן שנתעד הסיפורים האלו רק כדי שלא נשכח ונוכל להעביר את הזיכרונות האלה. אותי למדו כי יהודים לא נוקמים, מה לעשות זה לא התפקיד של היהודים לעשות פנקסנות לאלוהים. יהודים נוקמים בזה שהם זוכרים והם מקימים משפחות.

אז סבא יצחק נקמנו את שמך, היום יש לך נינים שנושאים שם המשפחה ובגאון ואם אתה פוגש את סבתא רוזה שם למעלה תגיד לה תודה, על כל מה שהיא עשתה.

נכתב בירושלים, כ"ח בניסן התשע"ד

על איך שליברפול סיבכה אותי עם אדיפוס המלך ועם המורה שלי לספרות

אני אישית אוהד את ליברפול מגיש 6 וזאת בשל סידרת ספרים על קבוצת נערים, בשם האיסט אנד של א. סקוצר, והיא סיפרה על קבוצה של נערים שיחקה תחת לקבוצה הגדולה, אכן לא קראו לקבוצה ליברפול אלא 'סלייטפול', אבל מה אתם רוצים מילד בן 6 עם דיסלקציה מחיפה ומשם זה התגלגל לאהדה של ליברפול במשך 34 שנים, אף לא הייתי האוהד הכי מתמיד, אלא סתם אוהד פשוט, אהבתי לראות משחקים של ליברפול, בתקופת הערוץ הראשון ובערוצים של לבנון ושל ירדן.

אבל ליברפול סיבכה אותי עם אדיפוס המלך ובמיוחד עם המורה שלי לספרות, כילד המורים שלי ידעו שאני יודע את החומר –  אבל כמו שתמיד אמרו את זה הוא לא מממש את הפוטנציאל שלו, מה לעשות החומר לא היה מעניין.  בזמן שלמדנו את המחזה 'אנטיגונה', בכיתה י' המורה לספרות שאלה מי יודע את הסיפור של אדיפוס המלך. הצבעתי וקיבלתי את רשות הדיבור סיפרתי אותו בעל פה אבל התבלבלתי בין גירפון (נו זה דומה לליידי בירד) ובין הספינקס ששאל את אדיפוס את השאלות.

לאחר שסיימתי את התשובה שלי, המורה שאלה אותי שאלה בשיא הרצינות איך אני מעז להתבלבל בין ספינקס לגירפון, אמרתי לה בשיא הרצינות –  ליברפול ניצחה את מנצ'סטר טייווניי בשבת – והיא ענתה שהיא לא תסבול התנהגות כזאת בכיתה ולכן נאלצתי להעתיק את פרק קי"ט בתהילים.

וזה הסיפור איך ליברפול הצליחה לסבך אותי עם אדיפוס המלך ועם המורה שלי לספרות

שמיני עצרת והרב הלר

אני גדלתי בשכונת נווה שאנן בחיפה ברחוב ברל, בית הכנסת שלנו היה חמש דקות הליכה והפעם הראשונה שאחי הגדול לקח אותי לבית הכנסת היה לאחר שהתקלחתי אבל התפרעתי על האופניים החדשות שאבי הביא לי הזעתי, אז אבא פשוט ייבש אותי למי שזוכר באותן מטפחות כיס, לאחר שאמי שמעה על היא לא נתנה לי לצאת לבית הכנסת רק עם אחי הגדול וזה בכלל סיפור לפוסט שעומד בפני עצמו אבל שיהיה.אני זוכר כתור ילד, שבשמחת תורה הייתי מנופף עם דגל מקרטון ועליו מצוירים ילדים שעומדים וקוראים בתורה ואיך שפעם אחד הגבאים של בית הכנסת, אמר לי להגיד לאימי שתשים לי תפוח על הדגל וזה היה הגבאי דופק על השולחן כל פעם שהילדים היו מרעישים וכן היינו מרעישים בכל פעם, אבל כל פעם הרב הלר היה מסתכל עליו ואומר לו שייתן לילדים לשמוח ולהרעיש, כי זה התפקיד שלהם.

הרב הלר היה משם מאירופה והוא עבר את המלחמה ההיא, אף אחד מבני משפחתו לא שרד, אבל רק הוא שרד. אני זוכר אותו כאדם גדול ומלא והיה לו קול עמוק וכל פעם שהוא היה שר בערב שבת בבית הכנסת, בקבלת השבת הוא היה מחייך אל הילדים שעולים לבמה לקראת הקידוש הוא היה סומך את הידיים הגדולות שלו על ראש של ילד ומלמל משהו  הוא היה מחייך אל אותו ילד וזה היה חיוך מלא באהבה ובחום, כאילו אותו ילד היה הילד של הרב הלר עצמו, אבל זה היה חיוך עם המון עצבות, כי המשפחה של הרב הלר לא שרדה.

שהרב הלר היה מתפלל הוא היה תמיד מתפלל בשיא האקסטזה האפשרית וזאת היתה מדביקה את כל בית הכנסת וכן הנשים היו שרו בבית הכנסת, כי הרב הלר דרש שהן ישירו והוא תמיד ציטט את הפסוק "…וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת-הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַיהוָה כִּי-גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.." (שמות טו: כ'), ואם מרים אחותו של משה יכלה לשיר, אז גם נשים בבית הכנסת שלי ישירו. בשמחת תורה הוא היה צוחק על הגבאי שהיה נותן תארים צבאיים לאלו שתרמו לבית הכנסת, אבל  שיא המתח היה תמיד בהוצאת הספרים מן ההיכל ותמיד הרב הלר והגבאי היו רבים, הנשים שביקשו לקחת חלק בריקודים והגבאי אסר עליהן להתקרב, אז הרב הלר תמיד החליט להוביל את הריקודים של שמחת תורה פנימה אל עזרת נשים שחלקן ייקחו את ספר התורה והוא היה אומר לגבאי, שגם התורה שייכת להן.

ימים רבים עברו מאז שהרב הלר נפטר ועדיין אני מתגעגע למנגינות של הרב הלר, שהיה רב שכונתי בחיפה, בשכונה שגדלתי בה, היום בית הכנסת הוא ישיבה לאברכים שלא ידעו את משנתו של הרב הלר וחבל. היום נדמה לי שכולם הינם פוגה קטנה אל גודל הרוח של הרב הלר.

אז חג שמח והנה פוגה קטנה לחג גדול