מחירות לעצמאות

“Only barbarians are not curious about where they come from, how they came to be where they are, where they appear to be going, whether they wish to go there, and if so, why, and if not, why not”. (Isaiah Berlin)

חג הפסח, הינו סיפור המסגרת של הלאום היהודי, (אני לא נכנס לסוגיה האם יציאת מצרים התקיימה או לא), אבל הסיפור הזה הינו המסגרת המכוננת של העם היהודי, היות והוא מהווה את נקודת האפס ביצירה של הזהות היהודית, כזהות של לאום ולא של דת. היהודים כתור יהודים הצליחו להנכיח, לכל מארחיהם השונים במדינות שהם היו בהם, כי הזהות היהודית הינה זהות שהופכת את היהדות ללאום וזאת על בסיס אותו זיכרון קולקטיבי, שאכן היהודים מהללים את האל על זה שהוציא אותנו ממצרים מבית עבדים ולכן רעיון זה מונח בכל טקס יהודי, באשר הוא.

הגדת ראשי הציפורים-מקור ויקיפדיה

הציווי של ההגדה, והגדת לבינך, מחייב את האדם ואת הקהילה לזכור את העבר, אבל הוא מעניק להם את האפשרות של מתן פרשנות אישית על הסוגיות שקשורות בזהות של העם היהודי ואלו מורכבות ביסודן מסיפורים קטנים, אלו הם הסיפורים האישיים הנשזרים בזהות הלאומית של העם היהודי. הצורך לספר, מחייב את האדם את לזכור. אכן אין זה זיכרון מושלם והוא שונה מהזיכרון הקולקטיבי, אבל הוא חלק מאותו זיכרון, כי הסיפור הזה שזור בסיפור הגדול ואין הוא יכול להילחץ ממנו. הסיפור היהודי הוא סיפור של אומה גדולה, אבל באותה נשימה הוא גם הסיפורים הקטנים, שמסתתרים מאחורי התמונות, הציורים, ההגדות שנוצרו במשך שנות יצירה רבות. מכאן סך כל היצירה היהודית הינה אדירה ובשביל אומה, שמרבית הזמן היתה חסרת מולדת דווקא יצרנו לא מעט. דברים אלו באים לידי ביטוי במהות של החברה הישראלית, שלכאורה הינה חברה חילונית, אבל הלכה למעשה מרביתה הינה חברה מסורתית, שמכבדת את העבר שלה וזאת כדי לנסות ולקשור את מהות של הסיפור האישי אל הסיפור הגדול.

כרזה לקונגרס הציוני החמישי-ליליין, אפרים משה-ארכיון בצלאל

חג הפסח, בעיני פותח את שלושת השבועות המהותיים של החברה הישראלית, אם בתחילה יש לנו את פסח כתור חג החירות, ישנו מעבר חד אל יום השואה, שמדגים את המדרש מירושלמי מסכת סוטה ה ד "בשעה שעלו אבותינו מן הים ראו פיגרי אנשים חטאים שהיו משעבדין בהן בפרך בעבודה קשה וכולם פגרים מתים מושלכים על שפת הים. ביקשו לומר שירה ושרת עליהן רוח הקודש. ואפילו קטן שבישראל היה אומר שירה כמשה".  השירה היא לא על המוות של פרעה ושל המצרים, אלא על הפדות של נפשנו, אלא פדות על ההצלה של העם היהודי. מכאן עולה הרעיון, של " מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני" (בבלי מסכת מגילה, דף י' עמ' א) השאלה שאלוהים מציב בפני המלאכים, איך אני יכול לשמוח על המוות של הברואים שלי, אפילו אם הם רשעים גמורים, האם יש צורך לשמוח לאיד אחרי ניצחון? אכן, השירה של בני ישראל, היא הרצון לשמוח על המפלה של האויב, אבל האל שאמור להיות מעל התפיסות האלו מנסה להציב רמות מוסר גבוהות יותר.

כאן, עולה השאלה ההיסטורית, האם ישנה גרמניה אחרת, או האם אפשר לסלוח על המעשים של העם הגרמני ועוד המון שאלות מוסריות אחרות, הקשורות בסוגיה הזאת. לדעתי אין תשובה חד משמעתית בסוגיה הזאת ולא ניתן לתת תשובה שכזאת, אבל הלכה למעשה הזיכרון של השואה מתחיל להיות מעומעם, בגרמניה וגם בישראל. כל יום מתים אנשים שלקחו חלק במכונת ההשמדה הגרמנית, באם הם נתפסו ובין אם הם לא נתפסו וגם מספרם של ניצולי השואה הולך ופוחת אבל השאלה שלי איך הרע האנושי עדיין נשאר? ואותו זיכרון של השואה משתנה ומתעצב מחדש, אני לא יודע איך הוא ייזכר בעוד חמש שנים מהיום, אבל הוא יהיה שונה מהזיכרון, שאני הייתי ילד.

החלק השלישי של שלושת השבועות המקודשים הוא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל והשילוב שלו ביום העצמאות. העיצוב של לוח הזיכרון הישראלי, החלק שמדבר על חירות ישראל. בעיני זאת שירת ההודאה, ששרים בני ישראל  על הפדות ועל המדינה שיש לנו. על הקורבן הגדול שאנחנו, שילמנו ואנחנו משלמים, כתור חברה יהודית חופשית. האתגרים הגדולים שעומדים בחלקנו היום, לא פשוטים מאלו של אבותינו להקים מדינה עצמאית וחופשית ואיזה חברה אנחנו רוצים. לדעתי אנחנו צריכים ללמוד לעבוד אחד עם השני, עם שהימנון שלו הוא התקווה לא יכול להרשות לעצמו להיות כזה מפוחד ומיואש, ולהמשיך לחיות עם תסביך מצדה. כן, על חרבנו נחיה ועל חרבנו נמות ויהודה נפלה באש ויהודה תקום באש. אבל, השאלה איך אנחנו מקיימים בדרך חברה שהיא פלורליסטית, באותה נשימה, זאת השאלה מהותית שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו וזה הוא חובנו כתור חברה, לאלו שהקימו את המדינה עצמה.

אנשים רוקדים הורה לאחר החלטת החלוקה-לע"מ

נכתב בכ"ז בניסן

ירושלים.

זכירה ושכחה, וזאת כדי לזכור יותר טוב

כבכול שנה, האבל העוטף את המדינה מפגיש אותנו עם משפחת השכול, חזור ונשנה. בתחילתם של חגי האביב; בתחילתו של  חודש אייר, בעת גשמי המלקוש, אנו זוכרים וכואבים את אלו, שהיו כגשמי היורה.

דגל ישראל מונף אל השקיעה – צילום עצמי

הצפירה שמקורה בתרועת חיל הפרשים, שמסמנת, כי הקרב שכח ונגמר, במדינת ישראל היא משמשת כפה לגלעד הנופלים זועק אל החלל, בזעקת הצופרים "הוי הלך! לך אל העברים! ואמור להם! כי אנו שוכבים פה על פי חוקיהם!"; אנו מכירים את פניהם, הם שונו, המוות נשקף עיניהם ושפתיהם נושקת את האדמה, הם שוכבים שורה ארוכה ארוכה; אשפתם ריקה ואין הם בגדו; הם נלחמו עד טיפת הדם האחרונה, דמם הוקז על כל שעל ושעל, ובארץ עדיין לא נשמעה בארץ זעקת ירייה אחרונה ועדיין הם לא שבו. עוד שנה ועוד שנה, והפנים בתמונות הדהויות ובזיכרון, נשארות צעירות תמיד, עם חיוך…שכזה…ששזורים בו מיליון כוכבים.

אפשר להגיד המון דברים, שעליהם השתיקה טובה, האם ללהג או להחריש?

בעיני הצפירה הינה סוג של דקה המכילה בתוכה את השקט האולטימטיבי, שבו האדם מסביר לעצמו למה יש לנו מדינה, יש כאלו שמחפשים להבין את הפנקסנות האישית של אלוהים, מדוע הוא ולא אני, הרי הם מלח הארץ הרי הם אלו שהיו צריכים לחיות ולהצליח, האם לנצח נצטרך לאכול חרב? אנשים כותבים, כותבים שירים, מעלים צילומים דהויים, שבהם יש תמונות מחייכות עם חיוך שכזה ששזורים בו מיליון כוכבים, עושים סרטים על אותם כוכבים שנעלמו, ופתאום הצפירה,

מביאה את כולם לשקט,

לא מדברים,

חושבים,

ונזכרים.

ראו חכמים, כי עתידים ישראל להרבות שיח ושיג ולהג, תוך התנצחויות זה בזה ותיקנו להם קול דממה דקה.

בחגי האביב שכול העולם חוגג את התחדשות האביב, עולים הסיפורים האישיים ואת סיפורי הקרב ויש גם את סיפורי הברזל והאש. אלו הם רק קצה של זיכרון, כזה של חיוך ששזורים בו מיליון כוכבים. המילה 'יזכור', דורשת פעולה אקטיבית של האדם. מאיר שלו כתב "…הזמן המפלה הגדול, מיין את קורבנותיו. אשר למוות למוות, ואשר לזיכרון לזיכרון. אשר לזיכרון לחיים ואשר למוות לשכחה…". דרך הזיכרון אנחנו מעצבים את פעולותינו וכיצד אנו פועלים במקרה זה או אחר. הצפירה מהדהדת וכולנו נזכרים ושותקים ומבינים את המשפט "…יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדשת הרצון ומסירות הנפש של הנספים במערכה הכבדה…".בשיא חגיגת האביב, בעת גשמי המלקוש, במדינת היהודים חוגגים את חגי הזיכרון יציאה מעבדות לחירות, מהרס טוטאלי של החברה היהודית בגלות והקמתה מחדש במדינת ישראל.

אלו הם שלושה שבועות של זיכרון אישי וציבורי, אם החג הראשון הינו סוג של מקרא קודש של זיכרון של יצירת החירות הלאומית והאישית ואליו בסמיכות היצירה של יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובסופו של דבר יום העצמאות. את ההצמדה של הזיכרונות הללו אל העצמאות, הינה טבועה בסמלי המדינה ולכן ישנו צורך עמוק לזכור ביום השמחה החשוב של המדינה, שקודם לו זיכרון הנופלים והיא מביעה את האפשרות של זכירה את ההקשר הממלכתי הרחב של הנפילה של כל חלל, שבאה לידי ביטוי ביום העצמאות שלמחרת. זאת היצירה של לוח מועדים בתוך מארג החיים הישראלי עברי. עם התקרבות המועדים הללו כל אחד נזכר, בבן משפחה, בחבר לנשק שהלכו ולא חזרו משם. אלו הם זיכרונות של שכחה ובצורה הזאת אנחנו נזכרים וכל פעם הזכרונות מקבלים משמעות חדשה, שמאפשרים לנו להעניק פרשנות חדשה. פרשנות זאת לא אמורה להרוס את הפרשנות הקודמת, אלא להעניק חיים חדשים לאותם מיתוסים.

אז נזכור את כולם את יפי הבלורית והטוהר, זאת פעולת הזיכרון של שכחה ושל זיכרון אישי.

ירושלים, ד באייר התשע"ד.