זכירה ושכחה, וזאת כדי לזכור יותר טוב

כבכול שנה, האבל העוטף את המדינה מפגיש אותנו עם משפחת השכול, חזור ונשנה. בתחילתם של חגי האביב; בתחילתו של  חודש אייר, בעת גשמי המלקוש, אנו זוכרים וכואבים את אלו, שהיו כגשמי היורה.

דגל ישראל מונף אל השקיעה – צילום עצמי

הצפירה שמקורה בתרועת חיל הפרשים, שמסמנת, כי הקרב שכח ונגמר, במדינת ישראל היא משמשת כפה לגלעד הנופלים זועק אל החלל, בזעקת הצופרים "הוי הלך! לך אל העברים! ואמור להם! כי אנו שוכבים פה על פי חוקיהם!"; אנו מכירים את פניהם, הם שונו, המוות נשקף עיניהם ושפתיהם נושקת את האדמה, הם שוכבים שורה ארוכה ארוכה; אשפתם ריקה ואין הם בגדו; הם נלחמו עד טיפת הדם האחרונה, דמם הוקז על כל שעל ושעל, ובארץ עדיין לא נשמעה בארץ זעקת ירייה אחרונה ועדיין הם לא שבו. עוד שנה ועוד שנה, והפנים בתמונות הדהויות ובזיכרון, נשארות צעירות תמיד, עם חיוך…שכזה…ששזורים בו מיליון כוכבים.

אפשר להגיד המון דברים, שעליהם השתיקה טובה, האם ללהג או להחריש?

בעיני הצפירה הינה סוג של דקה המכילה בתוכה את השקט האולטימטיבי, שבו האדם מסביר לעצמו למה יש לנו מדינה, יש כאלו שמחפשים להבין את הפנקסנות האישית של אלוהים, מדוע הוא ולא אני, הרי הם מלח הארץ הרי הם אלו שהיו צריכים לחיות ולהצליח, האם לנצח נצטרך לאכול חרב? אנשים כותבים, כותבים שירים, מעלים צילומים דהויים, שבהם יש תמונות מחייכות עם חיוך שכזה ששזורים בו מיליון כוכבים, עושים סרטים על אותם כוכבים שנעלמו, ופתאום הצפירה,

מביאה את כולם לשקט,

לא מדברים,

חושבים,

ונזכרים.

ראו חכמים, כי עתידים ישראל להרבות שיח ושיג ולהג, תוך התנצחויות זה בזה ותיקנו להם קול דממה דקה.

בחגי האביב שכול העולם חוגג את התחדשות האביב, עולים הסיפורים האישיים ואת סיפורי הקרב ויש גם את סיפורי הברזל והאש. אלו הם רק קצה של זיכרון, כזה של חיוך ששזורים בו מיליון כוכבים. המילה 'יזכור', דורשת פעולה אקטיבית של האדם. מאיר שלו כתב "…הזמן המפלה הגדול, מיין את קורבנותיו. אשר למוות למוות, ואשר לזיכרון לזיכרון. אשר לזיכרון לחיים ואשר למוות לשכחה…". דרך הזיכרון אנחנו מעצבים את פעולותינו וכיצד אנו פועלים במקרה זה או אחר. הצפירה מהדהדת וכולנו נזכרים ושותקים ומבינים את המשפט "…יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדשת הרצון ומסירות הנפש של הנספים במערכה הכבדה…".בשיא חגיגת האביב, בעת גשמי המלקוש, במדינת היהודים חוגגים את חגי הזיכרון יציאה מעבדות לחירות, מהרס טוטאלי של החברה היהודית בגלות והקמתה מחדש במדינת ישראל.

אלו הם שלושה שבועות של זיכרון אישי וציבורי, אם החג הראשון הינו סוג של מקרא קודש של זיכרון של יצירת החירות הלאומית והאישית ואליו בסמיכות היצירה של יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובסופו של דבר יום העצמאות. את ההצמדה של הזיכרונות הללו אל העצמאות, הינה טבועה בסמלי המדינה ולכן ישנו צורך עמוק לזכור ביום השמחה החשוב של המדינה, שקודם לו זיכרון הנופלים והיא מביעה את האפשרות של זכירה את ההקשר הממלכתי הרחב של הנפילה של כל חלל, שבאה לידי ביטוי ביום העצמאות שלמחרת. זאת היצירה של לוח מועדים בתוך מארג החיים הישראלי עברי. עם התקרבות המועדים הללו כל אחד נזכר, בבן משפחה, בחבר לנשק שהלכו ולא חזרו משם. אלו הם זיכרונות של שכחה ובצורה הזאת אנחנו נזכרים וכל פעם הזכרונות מקבלים משמעות חדשה, שמאפשרים לנו להעניק פרשנות חדשה. פרשנות זאת לא אמורה להרוס את הפרשנות הקודמת, אלא להעניק חיים חדשים לאותם מיתוסים.

אז נזכור את כולם את יפי הבלורית והטוהר, זאת פעולת הזיכרון של שכחה ושל זיכרון אישי.

ירושלים, ד באייר התשע"ד.

מודעות פרסומת

על השבוע שבין האזכרה של רבין ושל עובדיה והיעדרותו של רון ארד

כבר יותר מעשור אני אישית לא משתתף באזכרות גם לא של ההורים שלי ולא של אחרים, כי אני מסרב לקחת חלק בפסטיבל של מוות. מאיר שלו כתב "הזמן המפלה הגדול, מיין את קורבנותיו. אשר למוות למוות, ואשר לזיכרון לזיכרון. אשר לזיכרון לחיים ואשר למוות לשכחה".משפט זה מבטא לדעתי את הרעיון, כי אדם מת באמת רק כאשר אלו שהכירו אותו מתו. יצחק רבין ז"ל היה לדעתי אחד המנהיגים הנועזים ביותר במדינת ישראל אם מבחינת הקרירה הצבאית שלו ואם בשל הקריירה הפוליטית שלו. אני זוכר כתור חייל את אותו מוצאי שבת, שבה הודיעו על הרצח של רבין, זאת היה סוג של שוק של הבנה כי בישראל נרצח ראש ממשלה. לפני קצת יותר משבוע נפטר הרב עובדיה זצ"ל, שגם היה אחד הדמויות משכמו ומעלה, אבל על כל מעלותיו כתור פוסק הגדולים והוא עשה מהפכות חברתיות גדולות, אבל לדעתי הוא פחד לחצות את הרוביקון ולקיים את המהפכה הגדולה יותר. לתוך אותו שבוע השנה התגלגל, גם היום בו רון ארד לא חזר מהשבי, זהו פצע מדמדם של חייל שלא ידוע מקום הימצאו, אם הוא בארץ החיים או בארץ המתים.

בכל אחד מן המקרים הללו, הזיכרון של רבין ז"ל והזיכרון של רון וגם מותו של הרב  עובדיה זצ"ל נמצא בזיכרון הקולקטיבי וזה מעוצב כל פעם מחדש, כיאה לזיכרון ואני חושב יהודה עמיחי אמר זאת בצורה הטובה ביותר בתוך סגור פתוח "ומי יזכור ובמה משמרים זיכרון? במה משמרים בכלל בעולם, משמרים במלח ובסוכר, בחום גבוה ובהקפאה עמוקה באטימה מוחלטת, בייבוש ובחניטה. אבל שימור הזיכרון הטוב ביותר הוא לשמרו בתוך השכחה שאף זכירה אחת לא תוכל לעולם לחדור לתוכה ולהפריע את מנוחת הנצח של הזיכרון". כל זיכרון הינו משתנה וכל דור מעניק לו פרשנות חדשה, לדעתי כל אירוע שכזה מגדיר מחדש את זהות האישית של הפרט והוא זה שיעניק לו את התחושה שאותו אירוע הוא יהיה מכונן עבורו. ישנם עוד אירועים, אבל אירועי אבל לאומיים הם אלו, שיאפיינו את מערכת הקשרים האישית של הפרט ביחס אל הסובב אותו ואולי אלו הם תבליני השימור האמיתיים של אותו זיכרון המאפשרים לנו להראות את זהותנו האישיים ביחס לאחרים.