ברבור שחור או לודיט לבן

"Those who have ever valued liberty for its own sake believed that to be free to choose, and not to be chosen for, is an inalienable ingredient in what makes human beings human" -Isaiah Berlin

לאחר הבחירות בארה"ב,  אחד החברים הטובים שלי ברשת הפייסבוק. אמר כי הניצחון של טראמפ היה סוג של ברבור שחור. המונח של ברבור שחור, מהתפיסה בעבר כי כל הברבורים הם לבנים, אבל בעידן התגלויות של המאה ה-17, התגלה כי ישנם ברבורים שחורים ביבשת אוסטרליה; מהסיבה הזאת מטבע הלשון, מתייחס לסוגיה כי מדובר באירוע יוצא דופן ובלתי צפוי ולכן יש לצפות שלא כל הברבורים יהיו לבנים. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות היסטוריות הקשורות ברבורים שחורים והדוגמא הטובה ביותר הינה, התנצרות של קונסטנטינוס, הינה דוגמא לאירוע יחיד בעל משמעות עצומה הקשורה בפסיכולוגיה האישית של היחיד, שזה אינו מציית לחוקי הסתברות ההיסטוריים ולזרמים ההיסטוריה עצמם.

800px-rome-capitole-statueconstantin

ראשו של קונסנטינוס הגדול מקור ויקיפדיה

התנצרות של קונסטנטינוס לאחר קרב גשר המילביוס ב-28 באוקטובר 312; ובקרב קונסטנטינוס מנצח את הקרב על ידי חריטת הסימון של כי רו, שלימים יוגדרו כתור ה'כריסטוגראם' (האות הקדוש או צלב קונסטנטינוס), יכול להיות שמדובר בסמל פגאני שקיבל משמעות נוצרית. התהייה המרכזית הינה, מדוע קונסטנטינוס מתנצר. המקורות הנוצריים מספרים, שאפילו את אמו שלקונסטנטינוס (הלנה) תהתה מדוע הוא בחר להתנצר. ידוע שקונסטנטינוס ואביו היו עובדי אלילים ובתקופת הרדיפות הנוצרים של הקיסר דיוקלטיאנוס, הם לא רדפו את הנוצרים שהיו באזור שלטונם. אפשר למצוא מספר הסברים: יכול להיות, כי קונסטנטינוס חש בחושיו המחודדים כי הנצרות תעזור לו לגבש את שלטונו. קשה לקבל את הטיעון הזה, היות והנוצרים באותה תקופה היו מיעוט זעום באוכלוסייה של האימפריה ובנוסף הם סבלו מרדיפות ופילוגים פנימיים. סברה נוספת, הוא הושפע מנוצרים שהיו בפמלייתו האישית. לחילופין, קונסטנטינוס זיהה את ישו כתור אל השמש שאותו הוא עבד. ההסבר המניח את הדעת, הינו כי יריביו של קונסטנטינוס, נהנו מתמיכה של חוזי עתידות האליליים של רומא והם ניבאו לו רעות. קונסטנטינוס, ניסה לחזק את לב חייליו על ידי אימוץ אלוהות אחרת שהאותות אינם קשורים אליה וחסדיה נתונים בלא קשר אל פולחן האלים.

double_centenionalis_magnentius-xr-s4017

מטבע שעליו מוטבע הכי רו של הקיסר מנגניוס משנת 352 לספירה-מקור ויקיפדיה

הבחירה של קונסטנטינוס בדת שאיננה נוגעת לחייהם של תושבי האימפריה לא היתה מסוגלת ליצור סחף, כמו שיצרה התנצרות שלו והוא היה נאלץ לכפות תפיסות העולם האלו על התושבים של האימפריה. קשה לפקפק בהתנצרות של קונסטנטינוס, החל מהענקת האדיקט של מילאנו משנת 313, בה הנצרות מוכרת כתור דת רשמית וזאת כהכרת טובה של הסיוע האלוהי שניתן לקונסטנטינוס בעקבות קרב גשר המליביוס. בנוסף, קונסטנטינוס דאג להקים במימונה של המדינה הרומית, הוקמו מבנים מפוארים בערים שונות אל מול הכנסיות הצנועות ובצורה הזאת הנצרות הפכה להיות הדת של האליטה המדינית. לכן, קשה לפקפק באמונה של קונסטנטינוס באל הנוצרי, זה דיון לפוסט אחר-אבל עדיין לא ניתן להבין את הסיבה להתנצרות במלואן. אבל מכאן אפשר לטעון כי מדובר, בסוג של ברבור שחור.

15094352_1234694523290068_5818230421961300402_n

מימ המבוסס על דמותו של הקיסר יוסטיניאנוס, הנמצא בסן ויטלה בראוונה.

אחד המאפיינים של הבחירות בארה"ב הינה הבחירה על פי מפתח אלקטורטים, התפקיד של השיטה הזאת, מבוסס על התפיסה של מאזנות ובלמים שמתקיימים בחברה האמריקאית. בצורה הזאת הקול של האדם שגר בפריפריה שזאת הומוגנית ואחידה ובעוד שהערים השונות, הן יותר הטרוגניות ורק בשל ההגירה המסיבית שהיא מקבלת ובנוסף, בשל גורמי משיכה ודחיפה שמתקיימים אליהן מן האזור הכפרי. היכולת של טראמפ לתקשר עם המוני אנשים שזנחו על ידי הממסד הפוליטי בשלושת העשורים האחרונים. בו הם הרגישו שהחברה המערבית 'שכחה' אותם והם היו בשר התותחים בתפיסה הכלכלית הנקראת 'ניו ליברליזם'. תפיסה זאת מבקשת להוציא את הממשלה מן הספירה החברתית והיא מאמינה ביד החופשית של אדם סמית'. לכאורה היא מבקשת להעניק לאנשים רבים את האושר הגדול ביותר וזאת על ידי הבחירה החופשית ואם הצלחת אז הצלחת ואם לא אז כנראה לא הגיע לך, בעיני זאת תפיסה מאוד פרוטסטנטית, שמבקשת לייצב את המצב בעולם בהסבר דטרמיניסטי למצב שבו הוא נמצא ולהאשים אותו ואין זולתו נושא באשמתו.

אנשים רבים בחברה האמריקאית הרגישו כי ארה"ב איננה גדולה יותר, כפי סיפרו לה. הם הרגישו למה הם צריכים לממן את ההגנה של מדינות אחרות, בעוד שבאזורים שלהם ישנה אבטלה גדולה והצעירים עוזבים לערים הגדולות. ההצלחה של טראמפ היתה היכולת שלו לתקשר עם אותם אנשים במדינות המפתח שהרגישו שהם נזנחועל ידי החברה האמריקאית, אם בשל התעסוקה. זאת לא היתה בחירה בין שני נציגים שונים כל כך בעליל, האחת הינה קילנטון שזוהתה עם הקשרים של הון שלטון. בעוד טראמפ הציג אותו כתור האדם הפשוט שלא היה קשור לאף אחד היות והוא בעל יכולת לממן את מסע הבחירות שלו בעצמו והוא גם שייך לאותה אליטה, שלומדת ומחנכת את ילדיה באותה באוניברסיטאות השונות של ליגת הקיסוס.

זהו מרד הלודטים (אסור להגיד מלחמת מעמדות לאחר נפילתה של ברה"מ רק שתדעו), שביקשו לא להישאר מאחור אלא לקחת חלק במשחק, הרגשת החנק של אותם אנשים, בה הזהות שלהם נאלצה לוותר עבור אחרים; דבר זה לא תרם עבור הדימוי של קלינטון. מאז המשבר הכלכלי הגדול של שנת 2008, ניתן להבחין מערכות הבחירות, היו מבוססות על בסיס הצבעת מחאה מסוג כזה או אחר. הבחירה של הנשיא אובמה היתה הצבעת המחאה של השחורים, אז הבחירה של הנשיא (הנבחר) טראמפ היתה הצבעת מחאה של הלבנים ושל מעמד הביניים שהלך ונעלם בעקבות השינויים של הכלכלה הניו ליברלית, שלא העניקה להם את המחסה הנדרש, אלא היא קידמה בתוך מארג של חוקים את הרעיון של החירות השלילית בצורה קיצונית, עד שזאת הפכה להיות חירות חיובית קיצונית לצד השני.


אחרי שפרסנו את היריעה על הסיבות לניצחונו של טראמפ, השאלה שלי האם הוא כל כך רע? התשובה שלי היא לא. באחד הדיונים שלי באותה רשת חברתית מפורסמת אמרתי לחבר אחר, שלא משנה מי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב, התהליך התחיל בעוד שהילרי היתה משככת את התהליך טראמפ יאיץ אותו. התוצאות של הבחירות הללו וגם התוצאות של הברקזיט, יחייבו פסק זמן מאוד ארוך מהתפיסה 'הניו ליברלית', שיש צורך להתייחס אל כוחות השוק; אלא נהפוך הוא ישנו צורך להתייחס אל הסוגיה של התפיסה הקבוצתית של האנשים ולתכנן את הצעדים של הכלכלה ובצורה הזאת לתקף את הסכם האזרחות שנחתם בין הפרט ובין המדינה, שזאת מעניקה לו את ההגנה הנדרשת תמורת התשלום של המיסים השונים; הסכם זה החל במאה ה-13 עם החתימה של המאגנה כרטה והמשיך עם הסכמי הפריבילגיום השונים בין השליטים השונים באירופה עם הערים השונות. הסכמים אלו, הביאו להפיכת המצב בו הפרט הינו נתין הופך להיות אזרח ונוצר מצד של חוזה, בו לכל אחד מהצדדים ישנו זכויות וחובות.

דברים אלו יחייבו את הממשל של הנשיא (הנבחר) טראמפ להשקיע יותר בתשתיות של ארה"ב וזאת על חשבון יחסי החוץ שלה. המורשת של הנשיא אובמה תהיה זאת לא של פרס נובל לשלום, אלא של התבדלות של ארה"ב והפיכתה למדינה שאיננה תלויה אנרגטית במדינות אחרות וזאת כהמשך המדיניות של הממשל האמריקאי, עוד מתקופתו של הנשיא בוש הבן. דברים אלו יחייבו שינוי במהלכי החשיבה של התפיסה של הגלובליזציה, שזאת התבססה על השליטה האמריקאית ובמיוחד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה בפרט. היציאה של ארה"ב מתוך המעורבות של סכסוכים ברמה הבינ"ל תוביל, אולי להתחזקותו של האיחוד האירופאי וההבנה שלא ניתן לנהל מדיניות ניו ליבראלית, אלא תידרש עבודה צוותית של כל המדינות באיחוד עצמן ועוד חזון למועד. הרצון של הנשיא (הנבחר) טראמפ להפוך את אמריקה גדולה אולי תשיג את התוצאה ההפוכה, אבל זה תלוי בהרבה דברים, כמו הצורך בהגירה ובעוד כמה דברים שהם נדרשים לפוסט אחר ובמיוחד לאחר מאה ימי עבודה של הממשל שלו.

המרחב של המזרח התיכון ושל ישראל הלכה למעשה, מדיניות התבודדות של הממשל של הנשיא (הנבחר) טראמפ תהיה של התכנסות פנימה ואי התערבות במלחמות מיותרות. הערכתי שטראמפ, ייתן לנשיא רוסיה פוטין את הזכות לנסות ולהגיע להסדר בסוריה וזאת על חשבון ניסיונות של רוסיה להגיע להישגים במה שקורה באוקראינה. רוסיה שסובלת מבעיות דמוגרפיות מאוד קשות ומצד שני, כל העבודות של הידיים הבלתי מיומנות של בערים הגדולות ברוסיה (ובמיוחד במוסקבה) נעשות על ידי אנשים מוסלמים. הנשיא פוטין נאלץ מצד אחד לשמור על נמל המים החמים שלו, במזרח התיכון בעיר טרטוס. הפעולות של הנשיא פוטין במזרח התיכון, הינם של ניצחון פיראוס. לא משנה איך הוא מנצח הוא המפסיד הגדול –  אבל הוא לא יכול להודות בזה ובמיוחד עם האמריקאים, יתנו לו להילחם לבד בדעא"ש. האינטרס היחידי של רוסיה הוא להגן על איראן ועל המדינות הקשורות אליה, אבל לא בטוח שאיראן תרצה להיקשר לרוסיה כל הזמן הזה, אבל חזון למועד כמו שנאמר. טורקיה שגם רוצה להחזיר עטרה ליושנה ובמיוחד לאור הפיכת הנפל שהיתה שם לפני כמה חודשים. הצורך של הנשיא הטורקי ארדואן למצב את עצמו כתור יורש לבית עות'מאן (במיוחד שהיורש היחיד לשושלת נפטר לפני כשנתיים) ולכן ניתן לפרש את המדיניות שלו בצורה הזאת.

לאור הדברים הללו, מדינת ישראל כיום לא נמצאת במצב של איום מתמיד ובמיוחד לאור הרצון של מדינות ערב השונות לקיים איתה קשרים; בכל מיני רמות ובכל מיני צורות. אחד הדברים הטובים, של האיום של דעא"ש והאיראני על מדינות ערב השונות, הינה החיזוק של היצירות הלאומיות המלאכותיות של המאה העשרים לאחר מלחמת העולם הראשונה והן מדינות ערב. אכן, ערב האביב הערבי, הלאומיות במדינות אלו הפכה להיות שלדים מחלידים. אבל, העלייה של האסלאם הרדיקלי, אפשרה להם לחדש את הזהות הלאומית שלהם. אבל הדבר החשוב ביותר, הוא שעיצוב של הלאומיות הזאת, נבנה על פי צרכים מקומיים ולא על פי חיפוש של אויב מדומיין כדוגמת ישראל. בשילוב, עם התכנסות של ארה"ב והורדת הסיוע (אינשאללה, במהרה בימנו אמן), תביא לגמילה לא פשוטה;שבסופה נעמוד על הרגלים, שנוכל לחזק את המעמד שלנו כתור אומה שמחדשת את ימיה.

לדעתי זה יהיה הפתעת הברבור השחור

אז שתהיה שנת סוס שמחה לכולם

ירושלים

ט"ו במרחשון

16 לנובמבר 2016 למניינם.

 

מודעות פרסומת

המעבר בין חורבן, נחמה ובנייה מחדש

“Both liberty and among the primary goals pursued by human beings throughout many centuries; but total liberty for wolves is death to the lambs, total liberty of the powerful, the gifted, is not compatible with the rights to a decent existence of the weak and the less gifted.” equality are  (Isaiah Berlin, The Crooked Timber of Humanity: Chapters in the History of Ideas)

האגדה מספרת, כאשר נפוליאון הגיע לקהיר לאחר כיבושה בט' באב הוא ראה מקום חשוך עם מעט נרות דולקים, לאחר שנכנס הוא הבין שהוא הגיע לאחד מבתי הכנסת של קהיר ושם הוא ראה יהודים יושבים על הרצפה ומבכים את החורבן של הבית ולאחר ששאל נפוליאון מתי האירוע הזה קרה, הם ענו לו שזה קרה לפני הרבה זמן; נפוליאון הסתובב ואמר לחייליו: עם שמסוגל לבכות כך על עברו יש לו עתיד. רוב הסיכוים מדובר באגדה אורבנית ואין בה שום קשר בין המציאות והסיפור האמיתי. אבל הצורך בקיום של סיפורים כאלו, אולי יכול להוכיח את השבר שהיהדות עברה בשל אותו אירוע קסטרופלי בשנת 70 לספירה.

11760079_10153420498747789_8522894682356841230_n

נשיאת מנורת שבעת הקנים על ידי כוחותיו של טיטוס לאחר הניצחון כי שהיא חקוקה בשער טיטוס ברומא-מקור ויקיפדיה

התוצאות של אותה קטסטורפה בא לידי ביטוי בזיכרון הקלוקטיבי היהודי וגם הישראלי, דברים אלו נוכחים כמעט בכל טקסט יהודי מתקופת החורבן ועד התקופה. לסיפור החורבן אפשר למצוא מספר גירסאות אשר משלבות אחת בשנייה. הסיפור הראשון הוא הסיפור ההיסטורי כפי שהוא מובא אצל יוסף בן מתתיהו, שאותו אנחנו נדרשים לקרוא, בצורה מאוד ביקורתית ובמיוחד את הספר שלו 'מלחמת היהודים', הסיבה לכך נובעת מהמעמד של יוסף בן מתתיהו, שזה עצמו לקח  חלק בפיקוד על הגליל בזמן המרד היה אחד ממתנגדי המרד וכשהוא נפל בשבי הרומאי הוא הפך לבן חסות של הקיסרים הפלאווים. על פי הסיפור והספר עצמו, אפשר להבחין בספר בשני גורמים מרכזיים: הראשון הוא השלטון של הנציבים הרומאיים שהיו מושחתים והם הוצבו בפרובינקיה; והשני הוא הגורם של קבוצות הקנאיים וביניהם אפשר להבחין בסיקריקים, הקנאים, שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב. תחילתו של המרד הגדול היתה, בסכסוך שכנים בין באי בית הכנסת היהודי ובין השכן היווני שלא היה מוכן לתת להם את האפשרות להרחיב את אותו בית הכנסת בקיסריה וזה הביא למרידה כלל ארצית, אם בשל היחס של השלטון הרומאי שהיה מושחת ואם בשל הרצון של הצד היווני לכפות את דרכיו על הצד יהודי, שנתפס כשונה. ומצד שני העקשנות של הקנאות היהודית, שבאה לידי ביטוי במעשיו של אלעזר בן הכהן הגדול מפקד משמר המקדש, שהביא להפסקת הקורבן לשלום הקיסר שמנהג זה החל מתקופתו של אוגוסטוס קיסר. אכן, האכזריות של הרומאים היתה ידועה ולכן חכמי ירושלים ופרנסי העיר התחננו שזה יקריב את הקורבנות וזה עמד בסירובו, כי אולי הוא הבין כי היהודים כבר לא עם חופשי בארצו וכמו שאמר פעם ישעיהו ברלין, בהתייחסותו אל קנאים שאלו לא יכולים להסתפק בשלמות, כי הפעולה היא זאת שהפכה להיות מהות ולא המטרה. את הסוף של הסיפור כולנו יודעים ומכירים, הקיצוניים והקנאיים השתלטו ושרפו את האספקה של ירושלים וזאת בשם האידיאולוגיה הקדושה שלהם. עם המרד הזה באה לקיצה הריבונית היהודית והגלות, שהתחזקה, בשל עוד מספר מרידות וביניהם המרד של בר כוכבא ומרד התפוצות שלאחריו אדריאנוס קיסר שינה את שם הארץ לפלסטינה ומאז אנחנו מקוללים בקללתו של אדריאנוס קיסר; וזאת בשם הטהרנות ואי ההבנה של כללי המשחק, שהשתנו.

פרופ' ישראל אלדד (שייב), שהיה הולך בערב תשעה באב אל מוזיאון ישראל, עומד מול פסל אדריאנוס ומתגאה בפניו על תקומת ישראל. בעקבות מציאת פסל ראשו של אדריאנוס בתל שלם [1975], והצגתו במוזיאון ישראל, נהג אלדד לספר שהוא הגיע אל הפסל – 'נעמדתי לפני עיניו הכבויות של אדריאנוס ואמרתי לו: אדריאנוס אדריאנוס, אתה שרצית לקרוא למקום זה איליה קאפיטולינה ולארץ זו פלשתינה, פקח את עיניך וראה – היכן אתה נמצא? במוזיאון ישראל – בירושלים!'. צילום אישי במוזיאון ישראל

פרופ' ישראל אלדד (שייב), שהיה הולך בערב תשעה באב אל מוזיאון ישראל, עומד מול פסל אדריאנוס ומתגאה בפניו על תקומת ישראל. בעקבות מציאת פסל ראשו של אדריאנוס בתל שלם [1975], והצגתו במוזיאון ישראל, נהג אלדד לספר שהוא הגיע אל הפסל – 'נעמדתי לפני עיניו הכבויות של אדריאנוס ואמרתי לו: אדריאנוס אדריאנוס, אתה שרצית לקרוא למקום זה איליה קאפיטולינה ולארץ זו פלשתינה, פקח את עיניך וראה – היכן אתה נמצא? במוזיאון ישראל – בירושלים!'.
צילום אישי במוזיאון ישראל

מול הסיפור של יוסף בן מתתיהו, עומדים אגדות החורבן ולדעתי אלו מתחילים בפרשה שמצויינת בסהנדרין י"ט "ע"ב אמר ליה שמעון בן שטח: ינאי המלך! עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב" וגו'. אמר לו: לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך. נפנה לימינו – כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו – וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם? יבא בעל מחשבות ויפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע, ומתו, באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו"; לדעתי זאת הנקודה שהמוסר של השלטון מתחיל להיהרס ולא ניתן יותר לעצור אותו. ולאחר מכן מגיעות אגדות החורבן שטוענות נגד העוותנות של ר' זכריה בן אבקולס, שלא פצה את פיהו וזאת מהפחד של קבלת האחריות ומתן ביקורת ולעמוד עליה בפני הקנאים. ראשיתה של תפיסה זאת מופיעה באיכה רבה. התדדרות המוסרית של הנהגה הרוחנית שלא רצתה לקחת את האחריות, שזאת מולאה על ידי הקיצוניים. בצורה הזאת הקהילה לא הצליחה להתגבר על סכסוכים של קמצא ובר קמצא, כי הנהגה עצמה הלכה למעשה לא תפקדה והיתה עסוקה בעצמה ובהאדרה עצמית ולכן היא אפשרה לקיצונים להשתלט על הנהגה ולשרוף את המחסנים של ירושלים ולהיות מקוללים בקללתו של אדריאנוס.

חורבן בית המקדש בציורו של פרנצסקו האייז, (ונציה 1867) מקור ויקיפדיה

חורבן בית המקדש בציורו של פרנצסקו האייז, (ונציה 1867)
מקור ויקיפדיה

כיום אנחנו נמצאים בשבת השנייה של שבע שבתות דנחמתא בפרשת עקב ובהפטרה אנחנו נקרא את ההפטרה הבאה "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְהוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי.הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד.מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם יְהוָה כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה.כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ.עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה.וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם. כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה. וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קוָֹי. הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ וְאִם שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט.כִּי כֹה אָמַר יְהוָה גַּם שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ. וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן וְיָדְעוּ כָל בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב." (ישיעהו מ"ט: י"ד-כ"ט). מפרשה זאת אנחנו יכולים ללמוד, כי עלינו מוטלת האחריות להוציא את הקיצונים ואת הקנאיים וזאת כדי שלא נאבד בשלישית את העצמאות שלנו. שלא נצטרך לעשות את מעשיו של יוחנן בן זכאי שביקש את יבנה ואת חכמיה, כי הוא לא הצליח נגד הקיצוניים ולכן הוא נאלץ לוותר על ירושלים ועל הריבונות העצמאית של העם ולנסות ולהציל את השאריות של העם וזאת כדי שהבית לא ייחרב בשלישית וכן יש צורך לעשות את כל המעשים כדי לקיים את הפסוק מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.

RetrieveAsset

המצעד של יהודי רומא בכיוון ההפוך מזה חקוק על שער טיטוס, לאחר ההודעה על כינונה של מדינת ישראל, צילום סנטלי אפל מקור: אתר מוזיאון השואה

דברים אלו באים בייתר בשאת במגזר הדתי לאומי, שזה צריך לעשות קריעה ולשבת שבעה ולקונן על מה שהוא גידל; הסיבה לכך נעוצה בשנות השבעים של המאה הקודמת ואלו הם חיות הכלאיים של חרדים לאומיים, שמצד אחד מבקשים להתבדל ולהקצין. דבר זה בקבלה של מורים חרדים לתלמוד, שברחו אל הציונות הדתית כעיר מקלט, כמו משפחת אליהו מפני משפחת יוסף. רבנים אלו, שהביאו ליצירת תקומה ובמיוחד אלו היושבים בישיבת הר מור; שאלו חוברים אל המתפרעים של בית אל והיד של בני עקיבא איננה יכולה עוד להושיע, כי הם התבטלו והיו עוונתנים. על זה יש להוסיף את חרד"לים, שמקצצים בנטיעות של תנועת בני עקיבא ושל הציונות הדתית הקלאסית, עם על ידי סילוק אנשי החינוך המקומיים שנתפסו כפושרים, וזאת כדי להכניס את משרות של כבוד לחבריהם. אלו הם הנוכלים, שמפעילים את מכבש הלחצים על המנהיגים הפוליטיים השונים והם אלו הם שסוגרים את החברה הישראלית בסד.

לאחר כל התוכחה הזאת, נשאר לי רק לנסות ולנחם, כי תמיד אפשר להמשיך ולהוכיח והשאלה האם זה יעזור. יש לנו עם נפלא ויש לנו מדינה נפלאה, כן הוא עם קשה עורף והוא קל אבל עכשיו לאחר כל המכות שקיבלנו, יש צורך לקום ולנגב את העפר מהתכועאכס למחות את הזעה מהפדחת, למחות את הדמעות ולהמשיך לבנות את המדינה לטוב ולרע וזאת כדי לא לתת קיצוניים משני המחנות לנצח. אכן, אנחנו עכשיו בתקופה של חילופי הדורות, דור האבות והמייסדים הולך בדרך כל עפר ואנחנו מרגישים קצת אבודים, כי מי שיראה לנו את הדרך הלאה, אבל אולי הגיע הזמן שאנחנו נהיה אלו שנאחז ברסן ההנהגה.

נכתב בכ"ג במנחם אב

פרשת עקב

ירושלים

מחירות לעצמאות

“Only barbarians are not curious about where they come from, how they came to be where they are, where they appear to be going, whether they wish to go there, and if so, why, and if not, why not”. (Isaiah Berlin)

חג הפסח, הינו סיפור המסגרת של הלאום היהודי, (אני לא נכנס לסוגיה האם יציאת מצרים התקיימה או לא), אבל הסיפור הזה הינו המסגרת המכוננת של העם היהודי, היות והוא מהווה את נקודת האפס ביצירה של הזהות היהודית, כזהות של לאום ולא של דת. היהודים כתור יהודים הצליחו להנכיח, לכל מארחיהם השונים במדינות שהם היו בהם, כי הזהות היהודית הינה זהות שהופכת את היהדות ללאום וזאת על בסיס אותו זיכרון קולקטיבי, שאכן היהודים מהללים את האל על זה שהוציא אותנו ממצרים מבית עבדים ולכן רעיון זה מונח בכל טקס יהודי, באשר הוא.

הגדת ראשי הציפורים

הגדת ראשי הציפורים-מקור ויקיפדיה

הציווי של ההגדה, והגדת לבינך, מחייב את האדם ואת הקהילה לזכור את העבר, אבל הוא מעניק להם את האפשרות של מתן פרשנות אישית על הסוגיות שקשורות בזהות של העם היהודי ואלו מורכבות ביסודן מסיפורים קטנים, אלו הם הסיפורים האישיים הנשזרים בזהות הלאומית של העם היהודי. הצורך לספר, מחייב את האדם את לזכור. אכן אין זה זיכרון מושלם והוא שונה מהזיכרון הקולקטיבי, אבל הוא חלק מאותו זיכרון, כי הסיפור הזה שזור בסיפור הגדול ואין הוא יכול להילחץ ממנו. הסיפור היהודי הוא סיפור של אומה גדולה, אבל באותה נשימה הוא גם הסיפורים הקטנים, שמסתתרים מאחורי התמונות, הציורים, ההגדות שנוצרו במשך שנות יצירה רבות. מכאן סך כל היצירה היהודית הינה אדירה ובשביל אומה, שמרבית הזמן היתה חסרת מולדת דווקא יצרנו לא מעט. דברים אלו באים לידי ביטוי במהות של החברה הישראלית, שלכאורה הינה חברה חילונית, אבל הלכה למעשה מרביתה הינה חברה מסורתית, שמכבדת את העבר שלה וזאת כדי לנסות ולקשור את מהות של הסיפור האישי אל הסיפור הגדול.

כרזה לקונגרס הציוני החמישי-ליליין, אפרים משה-ארכיון בצלאל

כרזה לקונגרס הציוני החמישי-ליליין, אפרים משה-ארכיון בצלאל

חג הפסח, בעיני פותח את שלושת השבועות המהותיים של החברה הישראלית, אם בתחילה יש לנו את פסח כתור חג החירות, ישנו מעבר חד אל יום השואה, שמדגים את המדרש מירושלמי מסכת סוטה ה ד "בשעה שעלו אבותינו מן הים ראו פיגרי אנשים חטאים שהיו משעבדין בהן בפרך בעבודה קשה וכולם פגרים מתים מושלכים על שפת הים. ביקשו לומר שירה ושרת עליהן רוח הקודש. ואפילו קטן שבישראל היה אומר שירה כמשה".  השירה היא לא על המוות של פרעה ושל המצרים, אלא על הפדות של נפשנו, אלא פדות על ההצלה של העם היהודי. מכאן עולה הרעיון, של " מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני" (בבלי מסכת מגילה, דף י' עמ' א) השאלה שאלוהים מציב בפני המלאכים, איך אני יכול לשמוח על המוות של הברואים שלי, אפילו אם הם רשעים גמורים, האם יש צורך לשמוח לאיד אחרי ניצחון? אכן, השירה של בני ישראל, היא הרצון לשמוח על המפלה של האויב, אבל האל שאמור להיות מעל התפיסות האלו מנסה להציב רמות מוסר גבוהות יותר.

כאן, עולה השאלה ההיסטורית, האם ישנה גרמניה אחרת, או האם אפשר לסלוח על המעשים של העם הגרמני ועוד המון שאלות מוסריות אחרות, הקשורות בסוגיה הזאת. לדעתי אין תשובה חד משמעתית בסוגיה הזאת ולא ניתן לתת תשובה שכזאת, אבל הלכה למעשה הזיכרון של השואה מתחיל להיות מעומעם, בגרמניה וגם בישראל. כל יום מתים אנשים שלקחו חלק במכונת ההשמדה הגרמנית, באם הם נתפסו ובין אם הם לא נתפסו וגם מספרם של ניצולי השואה הולך ופוחת אבל השאלה שלי איך הרע האנושי עדיין נשאר? ואותו זיכרון של השואה משתנה ומתעצב מחדש, אני לא יודע איך הוא ייזכר בעוד חמש שנים מהיום, אבל הוא יהיה שונה מהזיכרון, שאני הייתי ילד.

החלק השלישי של שלושת השבועות המקודשים הוא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל והשילוב שלו ביום העצמאות. העיצוב של לוח הזיכרון הישראלי, החלק שמדבר על חירות ישראל. בעיני זאת שירת ההודאה, ששרים בני ישראל  על הפדות ועל המדינה שיש לנו. על הקורבן הגדול שאנחנו, שילמנו ואנחנו משלמים, כתור חברה יהודית חופשית. האתגרים הגדולים שעומדים בחלקנו היום, לא פשוטים מאלו של אבותינו להקים מדינה עצמאית וחופשית ואיזה חברה אנחנו רוצים. לדעתי אנחנו צריכים ללמוד לעבוד אחד עם השני, עם שהימנון שלו הוא התקווה לא יכול להרשות לעצמו להיות כזה מפוחד ומיואש, ולהמשיך לחיות עם תסביך מצדה. כן, על חרבנו נחיה ועל חרבנו נמות ויהודה נפלה באש ויהודה תקום באש. אבל, השאלה איך אנחנו מקיימים בדרך חברה שהיא פלורליסטית, באותה נשימה, זאת השאלה מהותית שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו וזה הוא חובנו כתור חברה, לאלו שהקימו את המדינה עצמה.

אנשים רוקדים הורה לאחר החלטת החלוקה-לע"מ

אנשים רוקדים הורה לאחר החלטת החלוקה-לע"מ

נכתב בכ"ז בניסן

ירושלים.

שלושה כדורים ועוד תשע עשרה שנה

Non nobis, non nobis, Domine Sed nomini tuo da gloriam

(Not to us, not to us, O Lord, But to thy name give glory)

לפני תשע עשרה שנה שלושה כדורים, פילחו את חזהו של ראש ממשלת ישראל, שלושה כדורים שפשוט רצחו את השפיות הישראלית. רה"מ יצחק רבין היה מדור מקימי המדינה, הוא לחם עבור ביטחונה והוא ניסה לשנות את המציאות הישראלית, בדרכו שלו. רה"מ רבין נרצח על ידי אדם שהיה אדם אידאליסט ואיש מעשה.

ההגדרה של י. ברלין לאדם אידאליסט, הינו אדם שמחפש אידאל יחיד, כוללני וזה נתפס בעיניו, כי הוא, כמו כל קיצוני (מימין או משמאל), מחזיק את האמת היחידה והאבסולוטית, דבר שמוביל להרס ולכפייה שכל צד על צד אחר. אפשר לדמות זאת לביצים, ששוברים כדי לעשות חביתה, אבל זאת הלכה למעשה היא לא נוצרת. על פי הראייה הזאת כוח האדם הוא בלתי נגמר, כמו הביצים, אבל כמו כל אידאליסטים קיצונים, הם מלאי תשוקה והם שוכחים את החביתה והם פשוט ממשיכים לשבור את הביצים, כי אף חביתה שתיווצר לא תהיה מושלמת מספיק ומכאן הצורך להמשיך את המפכה עד להגעה לתוצאה המושלמת ומכאן שבירת הביצים, היא זאת שהופכת להיות מהות הקיום ואין זולתה.

רה"מ רבין היה בין המנהיגים האחרונים של ישראל, שבאו מרקע אידאולוגי שחוו את הקשיים של המאה העשרים, בעוד שהקיצוניים משני הצדדים של המפה הפוליטית, שחייהם השלווים הופרו על ידי כורח המציאות ולכן שני צידי המפה משתמשים באוטופיות הפוליטיות מדיניות כדי לנסות ולבעוט בסוגיה של המדינה, היות ומשני הצדדים הם מבקשים לשמש כתור האליטה, אבל ללא האחריות הנלוות אליה.

אם במהלך שנות השמונים, הבריחה מהמודל של מדינת הרווחה, במדינות העולם המערבי, הינו פועל של הנסיגה של האליטה, לטובת הפרטת הרעיונות של הצדק, שבו הערבות ההדדית, החברה האזרחית והמלחמה הפכו להיות מלחמה על שיח של זכויות ושל חירויות ולא על רעיונות. הנטייה אחר הכלכלה הליברלית חסרת המעצורים של השוק החופשי, המבוססת על התפיסה של הכלכלה האוסטרית, הינו פועל יוצא של קבלת מדינת הרווחה ושל המעצורים והבלמים שלה, כמובנים מאליו וברצונה של קבוצות באליטה החברתית-כלכלית לשמור על מונופול בתחומים אלו זאת כדי לשמר את כוחה. גם העלייה של הנהגה עולמית, שהפכה את המהות של עולמה לקריריזם פוליטי הביאה את הדחיקה והסלידה מהרעיון של מדינת הרווחה וזאת מתוך התפיסה כי האגוצנטרית, שהאדם הוא המרכז ואין זולתו והחברה היא תוצר משני.

הצורך לתת לשוק החופשי של הדעות לעשות את שלו וזאת ללא מאזנות ובלמים, העלה את הגופים המשיחיים-דתיים שמתקיימים בכל חברה ולא משנה אם מדובר באוהבי דת השלום/אלוהים/אללה או כל אל אפשרי (הרי היפנים אומרים, שיש אלף אלים, אז שיהיה עוד אל אחד), נקודת המרכז היא של פרט ולא של החברה, כל אחד הוא זה שמנכס לעצמו את המרחב הציבורי וכל אחד מחייב את השני להוכיח את הנאמנות שלו אל הרעיון ובצורה הזאת, ישנו תיחום של אלו שחושבים אחרת אל תוך כלא של מחשבות, שאוסר עליהם לחשוב אלא על פי הקונצנזוס ועל פי  הדורקטירנה שמותרת וכפי שאמר י. ברלין "הראשונים שבאנשים שאותם העריצים הורגים או מנסים להשתיק הם אלה שמוחותיהם חופשיים". בצורה זאת אנשים הופכים להיות שרים ושופטים ובמקרים מסוימים גם תליינים; ואת הקריטריונים הם אלו שיקבעו והם אלו וכאשר הם נדרשים לעשות, את אותם מחוות הם נרתעים ואם הם מוכנים הדברים יעשו אך ורק על פי התנאים שלהם ולא על פי התנאים של אחרים, בפשטות, להיות מרוכזים בעצמנו, להפוך את העולם לשחור ולבן ועוד אומרים שהזוראטיסטים הולכים להיעלם מן העולם.

מרביתם של אלו הקוראים לעצמם ליברלים נהנהים לראות את התבוסה של אלו שהם נלחמו בהם, במסכת מגילה י' ע"א נכתב "מעשי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני", אלוהים שואל את המלאכים איך אתם יכולים להגיד שירה, אחרי שמעשי ידי נהרגים ולא משנה עד כמה שהם היו רשעים. הבעיה שבישראל, ישנה מנטליות של גלותיות (וכן אפשר להוציא את היהודים מהגלות אבל לא את הגלותיות מן הישראלים), הרעיון של הניצחון לא אמור להיות המהות אלא רק מטרה, ישנו צורך לשנוא את הרע והמלחמה והיא חובה מוסרית כמו לאהוב את הטוב והרוע במיעוטו; ולכן הרג אפילו של אדם רשע, הינו ניצחון חסר משמעות, היות וניצחת מה עכשיו לאן הולכים עם זה, אנחנו הכי חזקים ומכאן עולה האמירה "בנפול אוייבך אל תשמח ובאבוד רשעים רינה" (משלי כד: יד) כדבריו של שלמה המלך. הצורך לעשות רע לאדם אחר, לדעתי נובע מהצורך לעשות רע, דברים אלו באים מצד הימני של המפה כאשר מודבר בהסכם אוסלו, או כל פעם שמודבר בערבים ובצורך שכולם יוכיחו את הנאמנות שלהם ומהצד השמאלי של המפה, כדי להוכיח עד כמה הימין הוא גזען, חשוך, אלים ברברי.

 רה"מ רבין נתפס, כתור איש שמאל והלכה למעשה הוא היה ניצי בתפיסתו המדינית וגם במשנתו הכלכלית אפשר להבחין, כי הרבה מפעולותיו היו פעולות ליברליות קלאסיות. גם ההבניה של תהליך אוסלו עצמו היה תהליך שנבנה על בסיס התפיסה הליברלית, של שנות החמישים והשישים, שיש צורך לנסות ולהוריד את החסמים ולתת לאנשים לבצע את אינטראקציות בעצמם והשוק החופשי יהיה המכניזם, שמצד אחד ישמור על אותו הסכם ומאידך הוא זה שיחזק אותו; אבל הלכה למעשה האחריות המעשית של כל צד לא התקיימה ומכאן כישלונו של תהליך זה.

מעניין שרה"מ נתניהו, שדוגל בתפיסה ליברלית של השוק החופשי הטיף נגד תהליך אוסלו, מעניין למה ?ולשם ההבהרה, אני לא מתומכיו של רה"מ נתניהו, אבל אני מסכים עמו בסוגיה של , כי באמת להתחיל את המו"מ על הפלסטינים, עליהם להכיר במדינת ישראל כמדינת יהודית, אפשר למצוא שלל סיבות והאחת שלדעתי היא החשובה ביותר, שזאת אמורה להיות ההצהרה של הפלסטינים על סופו של הסכסוך.

במהלך תשע עשרה השנים האחרונות, כל צד בחברה הישראלית לקח בעלות, על אמיתות מסוימות בחברה הישראלית. הימין לקח בעלות על הציונות, השמאל על השלום, הדתיים והחרדים לקחו בעלות היהדות והמזרחיים לקחו בעלות על הקיפוח והאשכנזים, כמו תמיד הלכו לשבת בפינה חשוכה לבד בחושך עם כוס תה, כל קבוצה מאשימה את רעותה במצב שאליו המדינה נקלעה.

אלו היו תשע עשרה שנה שבה הפחידו אותנו והרדימו אותנו עם הפחדים כולם. עכשיו הגיעה הזמן להתעורר ולנסות ולהפיח את התקווה מחדש, במיוחד על ידי עם ששם ההמנון שלו הוא התקווה, לנסות ולרפא את פצעי העבר, לפעמים נראה לי שהתקווה היא אישה זקנה שלא מוכנה למות, כי אם היא תמות לא יהיה כדי פה לחיות.

אלו הן תשע עשרה שנה בה בחברה הישראלית חיה בסיוט, בה כל צד בחברה הישראלית השני וזאת מבלי להקשיב לצד השני, אנשים שומעים אבל מסרבים להקשיב, אנשים מדברים מבלי לשוחח; כל אחד מעלה את הפחדים ואת הכאבים האישיים שלו וזאת מתוך נקודת מוצא של החרדה לעניני העם היהודי.

אלו הן תשע עשרה שנה של חלומות רעים, בו כל צד מנסה להיות הצודק ולא החכם, בה התקווה נעלמה ותפיסה זו הוחדרה בכל שדרות החברה. הדרך הקלה ביותר, לנצח בחירות הינה, לאסוף אנשים שזוכרים את הזמנים הטובים, בעלי הכנסה נמוכה ולהפחיד אותם ובמקום ללכת ולהתמודד עם העתיד ולהפיח תקווה אל מול הקשיים הרבים, אבל אנחנו עם שההמנון של הוא התקווה אז בואו וניתן לגברת הזקנה שקוראים לה תקווה הזדמנות.

נכתב בירושלים ח' במרחשון התעש"ה

 

 

 

חג עצמאות שמח וכן חשוב לשמוח

חג העצמאות, הוא השיא של שלושת השבועות הראשונים של העומר. התחלה היא בזכרון מקרא הקודש של יציאת מצרים ודרך השואה של יהדות התפוצות, במעבר חד אל יום הזיכרון למערכות ישראל. שלושת השבועות הללו מהווים סוג של זמן קדוש בחברה הישראלית, שבו היא מהרהרת על הישגיה ואלו באים במיוחד בשיא של יום העצמאות והשנה מדינת ישראל, הינה בת 66 שנה, זהו פרק זמן מאוד קצר בהיסטוריה אנושית, בליפ ולא יותר, אבל הישגיה גדולים, כאומות העולם.

כרזת יום העצמאות הראשון משנת 1949 ארכיון המדינה

מדינת ישראל, עומדת בפני אתגרים גדולים, אם מחוץ ואם מבפנים; אבל מול אתגרים אלו החברה הישראלית, הינה חברה בעלת יכולות הצלחה מאוד גדולות. החברה הישראלית, הינה חברה שסועה, שאלו עוברים בכל מארגי החברה הישראלית, אם ברמה הלאומית ואם ברמה הפרטית, שבה כל צד מנסה להיות הצודק ולא החכם על אתגרי החוץ לא צריך להכביר במילים. במסכת פסחים דף קי"ז עמוד א' כתוב "נביאים שביניהם תקנו אותו לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". לדעתי זאת התפילה החזקה ביותר שיכולה להאמר, ליום העצמאות שעל כל צרה ועל הגאולה, אומרים אנא ה' הושיעה נא, והודו לה' כי טוב. בצורה הזאת אפשר לאבחן את צמיחתה של מדינת ישראל, זאת תפילה עם שני פנים, האחת לישועה והשנייה הינה הודאה על העצמאות של המדינה.

גדולתה של החברה הישראלית, הינה בשינויים שהצליחה, דור האבות ניסה למחוק את ההבדלים בין העדות השונות, אם אלו היו יהודים מארצות אירופה או ממדינותה האסלאם, הסיבה לכך היתה הרצון של אותה חברה להקים חברת מופת וזאת על בסיס אידיאולוגיה לא נכונה, שזאת אמורה להיות מנותקת מאותם שורשים גלותיים של אותה חברה, פעולות אלו נעשו בצורה ברוטאלית ובאיומים רבים, אם בצורת צנזורה, הרס אירועים ציבוריים, התקפות על בתי עסק. הפעולות הללו היו פועל יוצא של רצון של חתירה אל מדינה עצמאית של יהודים וכן נעשו שגיאות חמורות בזמן הקמתה, המדינה הוקמה והיא קיימת וטוב שהיא קיימת. החברה הישראלית הינה חברת עולים, שכל עדה מביאה את ההיסטוריה ואת המסורות שמאפיינות את אותה עדה ולכן יהיה טוב לנסות ולקחת את הטוב בכל חברה שהושארה בגולה ולשאוב מהן את הרעיונות הטובים של אותה חברה, בין אם מדובר מפולין, רומניה, גרמניה מרוקו, איראן, עיראק וכל עדות ישראל. דבר שיכול להעשיר אתה חברה הישראלית. דבר זה יכול להיות סוג של תיקון עבור אותה קבוצה אחסולים, שהיתה דומיננטית בחברה הישראלית וזאת ייצגה את המהות הישראלית כמהות הנכונה ביותר, הלכה למעשה זאת תהיה עוד אחת מהתרבויות הרבות שמתקיימות במדינת ישראל, שמעשירה אחת את השנייה.

מדינת ישראל חזקה יותר מכל חסרונותינו ואולי הגיע הזמן שנלמד לשלב ידיים אחד עם השני והנגב עוד יהיה פורח ונדאג שהזקן יהיה שמח.

כרזה ליום העצמאות ה-66 אור רייכרדט

 

חג עצמאות שמח

נכתב בירושלים ה' באייר התשע"ד

 

 

זכירה ושכחה, וזאת כדי לזכור יותר טוב

כבכול שנה, האבל העוטף את המדינה מפגיש אותנו עם משפחת השכול, חזור ונשנה. בתחילתם של חגי האביב; בתחילתו של  חודש אייר, בעת גשמי המלקוש, אנו זוכרים וכואבים את אלו, שהיו כגשמי היורה.

דגל ישראל מונף אל השקיעה – צילום עצמי

הצפירה שמקורה בתרועת חיל הפרשים, שמסמנת, כי הקרב שכח ונגמר, במדינת ישראל היא משמשת כפה לגלעד הנופלים זועק אל החלל, בזעקת הצופרים "הוי הלך! לך אל העברים! ואמור להם! כי אנו שוכבים פה על פי חוקיהם!"; אנו מכירים את פניהם, הם שונו, המוות נשקף עיניהם ושפתיהם נושקת את האדמה, הם שוכבים שורה ארוכה ארוכה; אשפתם ריקה ואין הם בגדו; הם נלחמו עד טיפת הדם האחרונה, דמם הוקז על כל שעל ושעל, ובארץ עדיין לא נשמעה בארץ זעקת ירייה אחרונה ועדיין הם לא שבו. עוד שנה ועוד שנה, והפנים בתמונות הדהויות ובזיכרון, נשארות צעירות תמיד, עם חיוך…שכזה…ששזורים בו מיליון כוכבים.

אפשר להגיד המון דברים, שעליהם השתיקה טובה, האם ללהג או להחריש?

בעיני הצפירה הינה סוג של דקה המכילה בתוכה את השקט האולטימטיבי, שבו האדם מסביר לעצמו למה יש לנו מדינה, יש כאלו שמחפשים להבין את הפנקסנות האישית של אלוהים, מדוע הוא ולא אני, הרי הם מלח הארץ הרי הם אלו שהיו צריכים לחיות ולהצליח, האם לנצח נצטרך לאכול חרב? אנשים כותבים, כותבים שירים, מעלים צילומים דהויים, שבהם יש תמונות מחייכות עם חיוך שכזה ששזורים בו מיליון כוכבים, עושים סרטים על אותם כוכבים שנעלמו, ופתאום הצפירה,

מביאה את כולם לשקט,

לא מדברים,

חושבים,

ונזכרים.

ראו חכמים, כי עתידים ישראל להרבות שיח ושיג ולהג, תוך התנצחויות זה בזה ותיקנו להם קול דממה דקה.

בחגי האביב שכול העולם חוגג את התחדשות האביב, עולים הסיפורים האישיים ואת סיפורי הקרב ויש גם את סיפורי הברזל והאש. אלו הם רק קצה של זיכרון, כזה של חיוך ששזורים בו מיליון כוכבים. המילה 'יזכור', דורשת פעולה אקטיבית של האדם. מאיר שלו כתב "…הזמן המפלה הגדול, מיין את קורבנותיו. אשר למוות למוות, ואשר לזיכרון לזיכרון. אשר לזיכרון לחיים ואשר למוות לשכחה…". דרך הזיכרון אנחנו מעצבים את פעולותינו וכיצד אנו פועלים במקרה זה או אחר. הצפירה מהדהדת וכולנו נזכרים ושותקים ומבינים את המשפט "…יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדשת הרצון ומסירות הנפש של הנספים במערכה הכבדה…".בשיא חגיגת האביב, בעת גשמי המלקוש, במדינת היהודים חוגגים את חגי הזיכרון יציאה מעבדות לחירות, מהרס טוטאלי של החברה היהודית בגלות והקמתה מחדש במדינת ישראל.

אלו הם שלושה שבועות של זיכרון אישי וציבורי, אם החג הראשון הינו סוג של מקרא קודש של זיכרון של יצירת החירות הלאומית והאישית ואליו בסמיכות היצירה של יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובסופו של דבר יום העצמאות. את ההצמדה של הזיכרונות הללו אל העצמאות, הינה טבועה בסמלי המדינה ולכן ישנו צורך עמוק לזכור ביום השמחה החשוב של המדינה, שקודם לו זיכרון הנופלים והיא מביעה את האפשרות של זכירה את ההקשר הממלכתי הרחב של הנפילה של כל חלל, שבאה לידי ביטוי ביום העצמאות שלמחרת. זאת היצירה של לוח מועדים בתוך מארג החיים הישראלי עברי. עם התקרבות המועדים הללו כל אחד נזכר, בבן משפחה, בחבר לנשק שהלכו ולא חזרו משם. אלו הם זיכרונות של שכחה ובצורה הזאת אנחנו נזכרים וכל פעם הזכרונות מקבלים משמעות חדשה, שמאפשרים לנו להעניק פרשנות חדשה. פרשנות זאת לא אמורה להרוס את הפרשנות הקודמת, אלא להעניק חיים חדשים לאותם מיתוסים.

אז נזכור את כולם את יפי הבלורית והטוהר, זאת פעולת הזיכרון של שכחה ושל זיכרון אישי.

ירושלים, ד באייר התשע"ד.

על משא ומתן במרחב סגור ופתוח

המו"מ בין ישראל לפלסטינים הינו מו"מ שנתקע כל פעם מחדש ולא על בסיס הקשיים, אלא על בסיס הרצון של הצדדים לא להתקדם וזאת שכל צד ירגיש שהוא השיג מקטע היסטורי. מבחינת ציר הזמן, אפשר להבחין כי הזהות המזרח תיכונית ביסודה הינה דומה והיווצרותה של הלאומיות המזרח תיכונית הינה יצירה מודרנית, אכן אפשר להבחין באזורים מסויימים בעלי סמני זהות ייחודים, כמו: מצרים המודרנית של מחמד עלי פאשא, באזורים מסויימים בלבנון ובסוריה, שהיו בעלי זהות דתית מסויימת (נוצרים קתולים בלבנון, דרוזים בסוריה ובלבנון), אבל אלו היו בטל בשישים, ביחס אל המרחב שבמהותו היה אסלאמי במהלך של יותר מאלף שנה (עם הפרעה מינורית של של שלטון צלבני באזור). אפשר להבחין בין קווי דמיון בין הזהות הדתית-לאומית של העולם היהודי לבין זה של העולם האסלאמי ולדעתי, הסיבה נובעת בשל המהות הייחודית של שתי הדתות הללו, שהן דתות טוטאליטריות שנכנסות לכל אספקט מסוים של החיים של המאמין עצמו.

5 לירות ישראליות

חמש לירות ישראליות , מצד אחד אפשר לראות את הרעיון של היהודי המתחדש בארצו ומצד שני השימוש בסימבולים מעברה המיתי של החברה הישראלית

מלחמות האזרחים האזוריות, בשלהי האימפריה העות'מאנית הביאו לקטיעתו של המרחב ויצירת זהויות מקומיות שהועצמו אם בשל גלי ההגירה השונים שעברו על המרחב של המזרח התיכון ואלו לוו ביסודם במלחמות אזוריות בלתי פוסקות. אחד המאפיינים של אותו מאבק היה חזרה אל הזהויות העתיקות של המרחב (ישראליות אל מול כנעניות, פניקיות, פרעוניות ועוד) ואלו נוצקו אל מהות הזהות של המרחב עצמו וזאת כחלק ממאבק של מלחמת אזרחים מקומית. אם מסתכלים על המפה של המזרח התיכון, אפשר להבחין, כי היצירה המדינית שלו הינה מדומיינת ביסודה וזאת לאור קווי הגבול השונים במרביתו של המרחב המזרח תיכוני ואלו בנויים על בסיס של קווי גבול ישרים שנמתחו במשרדי המושבות הקולוניאלים השונים.

אם מסתכלים ממעוף הציפור אפש להבחין כי, הסכסוך הישראלי פלסטיני, על הארץ בנוי על שני נדבכים מרכזיים: הראשון מדינת ישראל רואה בכל הסכם מדיני עם שכנותיה, כהכרה במציאות המדינית שבו מדינת ישראל הינה ישות מדינית, השנייה הינה שמדינת ישראל מוכנה לפשרות, בעוד הערבים מחפשים את הצדק ההיסטורי (ואני תמיד שואל מהו צדק לאור הפרשנויות הרבות שלו). ההסכם שבין מדינת ישראל ובין מצרים והממלכה הירדנית, הינו שכזה, שבו השכנים של מדינת ישראל היו אלו שהרוויחו יותר מעיסקת השלום בין המדינות השונות. היוצא מן הכלל בשורות ההסכמי השלום, הינו סדרת ההסכמים של מדינת ישראל עם הפלסטינים, לא נבע בגלל הצורך של מדינת אלא בשל לחצים שהופעלו עליה, אם על ידי אירופה ואם על ידי ארה"ב וזאת כדי, שהם יכולו לקדם את המדיניות שלהם במזרח התיכון ובשל התלות של המערב בנפט המזרח תיכוני ובמיוחד לאור הריקוד המיוחד של שבעת האחיות (שבעת יצרניות הנפט הגדולות בעולם), באותה מערכת יחסים מיוחדת.

מערכת הקשרים של שבעת האחיות עם מדינות המפרץ הפרסי השונות

מערכת הקשרים של שבעת האחיות עם מדינות המפרץ הפרסי השונות

בזמן כתיבת שורות אלו המו"מ בין ישראל ובין הפלסטינים, נקלע לאחד המשברים הרבים שלו. השוני במשבר הנוכחי, מכל המשברים האחרים הינו, כי משבר זה מבוסס על חוסר אמון של שני הצדדים. במשבר הנוכחי, ניתן להבחיןן כי  הקיצוניים בשני המחנות, הם אלו, שמכתיבים את טון הדיבור, של סינדול עצמי וזאת מתוך הבנה כי הם צודקים ולכן אין מקום לפשרה. חוסר הרצון של מר נתניהו לקבל החלטות ולהראות סימנים של מנהיגות (אשר נדרשים ממנהיג ובמיוחד במדינת ישראל), החליט לשחרר אסירים במקום להקפיא את הבנייה. אני אישית דווקא, מסכים עם הקביעה של מר נתניהו, כי על הרש"פ להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית וזאת מסיבות היסטוריות, אבל הכרה זאת חייבת לבא לידי ביטוי בהסכם הסופי ביסודו. מולם גם ידם של הפלסטינאים איננה חפה, אלא הם משתכרים כל פעם מחדש משכרון הכוח של המו"מ, שאיננו מחפש למצוא פיתרון, שעלולים להביא אותם דווקא להפסדם.

ירידתה של ארה"ב כמעצמה חד קוטבית והעברת השרביט לטובת מדינות אחרות, דברים אלו באים לידי ביטוי בניסיונות של ארה"ב להשיג עצמאות אנרגטית ולעבור לשימוש בגז כתור חומר מעבר בשימוש בתוצרי אנרגיה המושתתים על דלק מאובנים, אל סוג אחר של אנרגיה. דבר שיהפוך את המשק האמריקאי למשק המספק תצריכים ולא משק מבוסס ידע, דבר שהלכה למעשה יוריד את מעמדה שלך ארה"ב כמדינה מובילה בעולם, היות וההיסטוריה הוכיחה, כי מי שמוותר על יצירתו של הידע, יהיה האחרון במעמד ולא הראשון במעמד. אם מסתכלים על ההצעה הסעודית שזאת מבטיחה לישראל, יחסים מלאים וכלכליים עם מרבית המדינות הערביות והמוסלמיות (שרובן נמצאות בדרום מזרח אסיה איפה שמרבית ההשקעות כיום נמצאות) וזאת בתמורה לנסיגה מאוי"ש עם תיקוני גבול ומציאות פיתרון מוסכם על שני הצדדים לסוגיית הפליטים. אם מסתכלים על המפה של המזרח התיכון, יהיה אפשר להקים במרחב את גוש המזרח התיכון, שיהיה משקל נגדי לאיחוד האירופאי ובנוסף, הוא יעניק לישראל המון אפשריות לממש את הפוטנציאל הגלום במדינה הזאת וזאת במקום לשחק במשחק של חד גדיא המפורסם, שבו מחנות הקיצונים מנסים לשחק תמיד.

שנת סוס שמחה

היות ולפני כשבוע חגגנו את ראש השנה הסיני והשנה היא שנת הסוס, אז אני אספר את המשל של האדם, הסוס והזאב. ישנו משל, שהוא אחד העתיקים בעולם האנושי, והוא מספר שאדם והסוס חלקו אויב משותף הזאב. הסוס שניגש אל האדם ואמר לו, שבעזרת המהירות שלו ובעזרת הכלים של האדם, הם יוכלו לנצח ביחד את הזאב ובשביל המאמץ הזה, הסוס, אמר שהוא יהיה מוכן לתת לאדם לשבת על גבו ובתמורה וביחד הם יביסו את הזאב. האדם הסכים לעסקה ולאחר שהצמד הסוס והאדם, הסוס אמר לאדם, אנא רד מגבי כי בצעת את המשימה. האדם בתמורה, נעץ את עקביו בצלעות הסוס והוא אמר הוייסה.

1616225_10152141702182789_1403430574_n

כרזה לכבוד שנת הסוס

שקיעתה של ארה"ב כתור מעצמה והפיכתה למעצמה מסוג שני ודברים אלו מביאים איתם את השינוי שבו ארה"ב ובמיוחד אירופה מנסים כמה שפחות להפעיל את הכוחות הצבאיים שלהם, אלא ישנו שימוש בטקטיקות של סנקציות כלכליות, שאלו הן סוג של מלחמות ללא הוצאות כספים רבות כמו כאלו של הפעלת כוחות צבא. הערכתי כי האמריקאים, מעדיפים להשתמש בעצתו של סון דזה "מאה ניצחונות במאה קרבות הוא לא הטוב שבטוב. ניצחון ללא קרב הוא הטוב שבטוב" וזאת אולי כדי לצאת מן המשבר המתקרב ובא. השקיעה של ארה"ב, מביאה אותה להשקיע באזור דרום מזרח אסיה וזאת בשל הנפיצות והבלקאניציזיה של אזור זה ובמקביל לאור העלייה של סין כתור מעצמה מסדר גודל ראשון. הבנה זאת באה לידי ביטוי במזרח התיכון בו המדיניות האמריקאית, הינה מדיניות של נסיגה.

מדיניות הנסיגה הזאת, אכן באה ולהעניק למדינות המערב ובמיוחד לארה"ב את מרווח הנשימה הנדרש לה כדי לנסות ולייצב את הכלכלה האמריקאית. הבנה זאת רווחת בכל שדרותיו השונות של המזרח התיכון. הסתכלות זאת, הינה מחייבת המציאות וזאת לאור המהלכים השונים המתרחשים בו זמנית. הבנה זאת לא פסחה על טהראן ושינוי השלטון במרחב, הביאו אל מתקפת החיוכים האיראנית, דבר שהעלה את מפלס הדאגה אצל מקבלי ההחלטות בריאד ובמדינות המפרץ השונות, שמבינות כי המדיניות האמריקאית, הינה מדיניות שבעתיד תתמקד באזור דרום מזרח אסיה, אם בשל הנפיצות של המצב האזורי כפועל יוצא של הבלקניזציה של אזור מזרח אסיה ובנוסף הצורך של האמריקאים להגן על האינטרסים האזוריים שלהם בדרום מזרח אסיה.

אל כל הדברים הללו אפשר להוסיף, את השינויים שהמרחב המזרח תיכוני עובר במהלך ארבעת השנים האחרונות, בהן המבנים החברתיים השונים מתחילים להשתנות ובדבריו של אבן ח'לדון "כשהמלוכה נשמטת מידי ענף אחד של אומה היא עוברת בהכרח לענף אחר של אותה אומה, כל עוד מקיימת בה תודעה קיבוצית", דבר זה מאפיין את המאבק על השלטון וממשיך ומביא אל חוסר היציבות המזרח תיכונית ובמקרה של סוריה הינו המאבק של מלחמת אזרחים; שזאת הפכה במהירות רבה לסוג של מלחמת דת, בו האיראנים לוקחים חלק פעיל וזאת כדי לחזק את שליטתם במרחב המזרח תיכוני, אם על ידי סיוע ישיר ועקיף למשטרו של אסד. ביסודם של דברים אלו מדד האימה המזרח תיכוני, איננו מסביר את פניו אל מדינת היהודים. השאלה שעומדת לפתחה של מדינת ישראל, הינה מאוד גורלית ואלו הם ימי הרת גורל. אפשר לראות כי, מדינות המפרץ בראשותה של ערב הסעודית, מבינות כי אולי כדי לעבוד עם מדינת ישראל ודברים אלו באים לידי ביטוי בעיקר בשינוי עמדות אצל הפלסטינים ובמיוחד אצל אבו מאזן, שאלו האחרונים נחשבים כתור פיונים בתוך משחק השח המט האזורי, הסעודים ומדינות המפרץ שאינן רוצות להיות מאוימות על ידי הסהר האיראני, מוכנות להכיר בישראל. הכרה זאת תחייב את מדינת ישראל לתשלום מסוים, שמרבית תושבי מדינת ישראל מכירים במכירו ומוכנים לשלמו וכן אף אחד לא מאמין שיהיה שלום עם הפלסטינים. אבל קברניטיה של המדינה, שעדיין חיים ונלחמים את במלחמות העבר וטוענים שזה רק רסיס ואפשר לחיות עם רסיס זה, לצערי אלו הן תפיסות ישנות של 'טובים ורעים'.

כרזת קו בר לב של מפלגת העבודה ערב מלחמת יום כיפור

כרזת בחירות למערך ערב מלחמת יום כיפור-הספריה הלאומית

אומנות מדיניות החוץ מדיניות החוץ, הינה מסובכת ביסודה, זהו איזון, בין קטבים, אכן המדינות המתעוררות (טורקיה, ברזיל והודו) התאימו את מדיניות החוץ שלהן למצב בו ארה"ב איננה המעצמה הדומיננטית וגם איראן מבינה את הדברים הללו, אכן שותפות המסחר המרכזיות שלה הן, רוסיה וסין אבל גם הן כרגע בבעיות וזאת לאור המצב הדי נפיץ באזור דרום מזרח אסיה. דברים אלו הביאו את ישראל וערב הסעודית ומדינות המפרץ, שיהיו שישלמו את המחיר של התמרון בין מספר מעצמות על חשבון מדינת ישראל, ערב הסעודית ומדינות המפרץ הפרסי. התקיפה בחזית אחת של האויבים הישנים יהיה לרעתנו ולרעת ערב הסעודית ומדינות המפרץ ולכן השאלות שלי לכבוד שנת הסוס הבאה עלינו לטובה, האם אנחנו רוצים להיות הפרש או הסוס, האם אנחנו רוצים באמת להיות אומה עצמאית או ואסלים של מדינות אחרות.

1616360_10152129892392789_592188751_n

כרזה לכבוד שנת הסוס

אהה כמעט ושכחתי… שנת סוס שמחה

טור פרידה ממנהיג ושמו אריאל שרון

1604919_759214527440053_1782959210_n

ביום שבת, באחד עשרה לינואר בשעה 14:40 ליבו של אריאל שרון נדם, לאחר שמונה שנים של תרדמת. לאחר השבץ השני ידענו ששרון מת, אבל הוא היה בתרדמת וכולם העדיפו להשאיר אותו בחיים במצב קפוא, בין חיים ומוות, כי שרון הוא לוחם והוא כבר צחק למוות כמה פעמים בחייו. אריק שרון היה מנהיג ודמותו של אריאל שרון היתה גדולה מהחיים הישראליים ולדעתי הוא תמונת התשליל של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. שני האישים הללו היו אנשי ביצוע ומעשה, אם דמותו של רבין היתה הדמות של הצבר הנבוך עם חצי חיוך שבור, בעוד ששרון היה דמות של מנהיג יצרי וסוחף הוא היה הדמות של הצבר כפי שאבותיה של המדינה חלמו עליו וזאת היתה דמות גדולה מהחיים עצמם.

1464637_10202209828979990_1160811440_n

צילום משהב"ט

שמו של שרון הינו סוג של סדין אדום, עבור אנשי השמאל הינה דמות של אדם שלא עוצר באדום והוא יעשה כרצונו ולמטרותיו האישיות. תפיסה זאת, כבר עלתה בתקופת המרדפים של שנות החמישים, בו שרון פיקד על יחידה 101 ובמיוחד לאחר פעולת קביה, שבו נהרגו אזרחים פלשתינים. שרון היה גם מצביא גאוני, דברים אלו באים לידי ביטוי במהלכיו השונים במהלך מלחמת יום כיפור, אלו היו סדרת מהלכים גאונים שהצליחו להטות את הקרבות לטובת מדינת ישראל, מהלכים אלו עלו בדם רב. גם במהלך מבצע של"ג, שהתחיל ביסודו כמבצע צבאי קטן היקף, הפך עד מהירה למלחמה ובנקודה זאת שמו של שרון נקשר אל הטבח שנעשה על ידי במחנה הפליטים סברא ושתילה. טבח זה היה פועל יוצא של נקמות אכזריות בין שתי עדות במדינה, שהתנהלה בה מלחמת אזרחים. שרון שיכול להיות שקיבל אישורים והבטחות, מצידם של הנהגה הנוצרית כי הם לא הולכים לבצע שום דבר חריג במחנה הפליטים סברא ושתילה, מצא את עצמו במקום בו הוא נאלץ לתת את הדין על מעשים ועל הוראות שהוא אישית לא נתן ובינתיים כולם נהנו לשנוא את שרון, כי הוא היה האחראי ושרון, כמו כל מנהיג הישיר מבט ולקח אחריות וזאת מבלי למצמץ, כי זה מה שעושים מנהיגים לוקחים אחריות וממשיכים במסע ומנהיגים מאוד פשוט, לא.

50748490100494490598no

אריאל שרון ז"ל כתור שר הביטחון ועימו יצחק רבין ז"ל- צילום משהב"ט

שרון היה איש מעשה והפוליטיקה בשבילו היתה, עוד כלי שדרכה הוא יכל לבטא את תפיסת עולמו, הוא לא היה איש אידיאלים וזאת, כמו רבים וטובים מבני דורו; הוא ידע להבדיל בין המציאות הפוליטית ובין האידיאות ודברים אלו ניתנים להבחנה במעשיו השונים. אבל כולם עדיין אהבו לשנוא אותו ושמו של שרון תמיד נחשב כתור סדין אדום עבור קבוצות שונות בחברה הישראלית ולא משנה מה הוא ניסה לעשות. אומרים שמנהיג הוא אדם שקשור לבני השבט, אבל מנהיג אמתי יודע להתעלות מעל האידיאולוגיה שלו וזאת בשל אילוצי השעה והבנה כי לפעמים כדי לסגת לאחור וזאת כדי לנסות ולכבוש את היעד מחדש. מנהיגים הם לא אנשי אידיאולוגיה הם אנשי מעשה וכך היה שרון, שהיה שר התשתיות בזמן קליטת העלייה הגדולה מרוסיה הוא הבין, כי לא ניתן אלא לנסות ולעקוף את הבירוקרטיה וזאת כדי לקדם את בנייתם של בתים ושהעולים החדשים לא ישתכנו בקרוואנים אלא בבתים משלהם, שיכולו לקרוא למקום בו הם גרים בית.

559505_763274103702592_126458275_n

צילום לע"מ

כאשר שרון נבחר להיות ראש הממשלה, אנשים היו מדוכאים בשל הבחירה במנהיגים, שהבריקו באבק כוכבים (כזה או אחר), התגלו ככישלון המובנה של דור הבנים, שמנסה לעלות על מעללי האבות, שקיבל החלטה לא להחליט. אבל, תפקידו של המנהיג הוא להחליט ולחיות עם אותה החלטה. לדעתי הסיבה ששרון נבחר, הינה בשל ההבנה כי שרון הינו מנהיג, שיודע להחליט ולא להפחיד; כי מנהיג הוא אדם שמחליט ומתווה את הדרך בו עמו יחיה ולא הוא לא מפחד ולכן שרון לא היה צריך היה צריך את התואר של מנהיג חזק. הוא ידע להקרין את העוצמה האישית שלו ולהוביל את המהלך הנדרש וזהו המבחן האמתי של מנהיג, עד כמה הוא יכול להנהיג וזאת לא להפחיד, אלא להגיד שהמצב הוא קשה ויש להתמודד עימו. זאת מהותה של תורת מנהיגות.

1527939_10152098059567789_1604375341_n

בזמן כהונתו של שרון כתור ראש ממשלה, מדינת ישראל השיגה את אחד ההישגים הגדולים שלה בהיסטוריה, היא הוכרה כמדינת היהודים על ידי המעצמה החזקה ביותר בעולם והחלטה זאת אושרה בכל בירות העולם המערבי. הכרה הזאת הגיעה עם תג מחיר וההבנה שמדינת ישראל חייבת להגדיר את גבולותיה וזאת כדי שהיא תוכל להתקיים כתור מדינה ככל המדינות. גם לאחר שקיבל (והייתי רוצה להאמין בלב כבד) את החלטה לצאת מגוש קטיף, החלטה שנלקחה בכובד ראש ולא בקלות,  ולא כמו שאנשים ניסו (ועדיין מנסים להציג אותה ככזאת), כפי שאנשים ניסו להראות אותה ובזמן הפינוי, הוא פנה לכל המתיישבים והוא אמר להם, בצורה מאוד פשוטה, שאם יש להאשים אדם אז להאשים אותו ולא להאשים את חיילי צה"ל, כי הוא הנושא באחריות. מנהיג הוא זה שנושא באחריות. שרון, הבין כי לאחר יותר משלושה עשורים כי מפעל התיישבות ברצועת עזה הפך להיות, רשת של מבצרים צלבניים, שלא משרתת את יעודה ולכן מפעל זה הפך להיות אבן שאין לה הופכים. זאת שאלת מיליון הדולר, היות ולאחר מכן הוא קיבל אירוע מוחי שממנו הוא לא התאושש.

 מותו של שרון חשף את עצב הרגיש של החברה הישראלית, דור האבות שלחמו על המדינה הולך ונעלם ובמיוחד בעולם, שבו המיתוסים הלאומיים נשברים ומיתוסים אחרים לא נוצקים במקום. שרון שדמותו ההיסטורית בחייו, היתה דמות מלאת סטירות וכן תהיה מורשתו האישית. שייקספיר, נתן בפיו של המלט את השורה הבאה "מכל בחינה שהיא בן אדם הוא היה. אף פעם לא אראה מי שידמה לו" (המלט מערכה 1 תמונה 2). אולי בשל הצלחה הישראלית, להקים מדינה עצמאית לאחר שנות גלות רבות אחרות, אין אנו יכולים לייצר לנו מיתוסים חדשים, כי אולי הפרטנו את כל הערכים שעליה בנינו את ערכי החברה הישראלית. הרס הביטחון העצמי לדעתי, הינו אחת הסיבות מדוע אנחנו אבלים נורא על דמותו של שרון. אולי הגיע הזמן להתבגר ולקחת אחריות על מעשי דור הבנים שלאחר הקמת המדינה. אולי הגיע הזמן להתבגר ולקחת את המושכות לידים ולא רק לחשוב על שורות הרווח התחתונה. להסתכל על התמונה הרחבה ולא רק על העצמי הפרטי, כי הפרט הינו חלק מקבוצה והוא משפיע עליה באותה מידה, כפי שהיא משפיעה עליו.

נוח על משכבך בשלום אריאל (אריק) שרון (שיינרמן).

אז חג החנוכה הזה לא היה הכי שמח

ספי נפטר שבוע אחרי אריק, הלכה עוד אישיות תרבותית בישראל והארץ הפכה להיות עוד שוממה. כולם צחקו ובכו ואמרו פיסטוק הלך לבקר את אדון שוקו וכולם צחקו ובכו באותה נשימה; והרגשה היתה קשה למשוא שני אבות של התרבות הישראלית הלכו, שניהם היו הפכים גמורים בתפיסת עולמם. אבל כל אחד מהם היה מושרש עמוק בתוך התרבות הישראלית. לא ניתן לספור את כמות המערכונים שספי ריבלין עשה ולא ניתן להבין את התרבות הישראלית, בלי הדמויות שלו, האיש ואלף הפרצופים.

yTIK001379_wa

ספי ריבלין היה יותר מקומיקאי, הוא היה פצצת אנרגיה של צחוק ושל שמחת חיים שממשיכה ומוכנה לתת מעצמה. לדעתי ספי ריבלין היה גאון בתחום המשחק כל תזוזת פנים שלו וכל הגיה שלו היתה יכולה לגרום לצחוק מתגלגל. דברים אלו באים לביטוי ביכולת המשחק הטובה שלו וכתור אחד שגדל על תוכניות הילדים, שהוא לקח חלק בהם "רגע עם דודלי" ותוכנית ההמשך "הבית של פיסטוק"; שכל אחת מהן עסקה באספקטים שונים של הילדות. בשבילי ספי ריבלין תמיד יישאר פיסטוק, אותו פיסטוק תזזיתי שהוא סוג של ילד שמנסה להבין את העולם כפי שהוא בא לידי ביטוי.

ספי ריבלין היה יותר משחקן הוא היה שהצד השני של אריק איינשטיין והוא גם היה שייך לאותה דמות של ארץ ישראל הישנה (ואני לא יודע עם היא היתה טובה  כי אנשים מסתכלים על העבר בהתרפקות), אבל הוא היה אחד מאבות הדמות התרבותיים של מדינת ישראל, הוא לא היה שייך אל תרבות האחוסל"ים והוא גם בעט בממסד וזאת בהתרסה של הצורך לתת את מרחב היצירה הנדרש, אבל בסופו של דבר הוא הפך להיות חלק אינטגראלי מן הממסד עצמו; וכמו אריק הוא היה ביסודו אדם צנוע ופשוט שניסה לצחוק ולהצחיק המון אנשים.

428831pic_C

 ספי ריבלין נאבק במחלת הסרטן בצורה מיוחדת שמאפיינת את כל חולי הסרטן, שכל אחד מהם נלחם בצורה אישית ובגבורה רבה; אבל כמו בחיים במרבית המלחמות הללו הסרטן הוא המנצח. אבל גם מלחמה זאת לא הצליחה למחוק לו את החיוך מן הפנים והוא נלחם עד שהפסיד.בדומה למותו של אריק איינשטיין, גם מותו העלה גל של געגועים אל עולם שכבר לא יחזור, אל אותה ארץ ישראל יפה שכן לא היתה המקום הכי אידיאלי שבעולם אבל היא היתה פשוטה יותר.

נוח על משכבך בשלום יוסף (ספי) ריבלין האיש בעל אלף הפרצופים ואנחנו בתמורה נשמור על האדמה הזאת וננסה אולי להיכנס לנעלייך ואולי לקחת את המושכות לידנו, אני לא מבטיח שנצליח אבל אני אישית מבטיח לנסות.

1403433_10152056618284860_205936530_o