מחשבות ערב יום כיפור

רציתי לכתוב על קללה סינית עתיקה קללה סינית מעניינת, שאומרת 'מי ייתן ותחייה בתקופה מעניינת' אכן אנחנו חיים בתקופה מעניינת. אבל אלו הם ימים לפני יום כיפור, אני אכתוב כמה מילים על יום כיפור, אני לא הולך לבית הכנסת אבל אני נוהג לצום מידי שנה, הזמן היחיד שאני הולך לבית הכנסת, הינו לאמירת ה'יזכור' על הורי, בשבילי יום הכיפורים הוא יום להסתכלות פנימה ולהרהור פנימי, סוג של מדיטציה אישית ובמיוחד בירושלים, ששם התנועה נעצרת לאט לאט והשקט שוקע לאיטו, כמעין תוגה פנימית של הסתכלות.

אפשר להבחין, שמאז מלחמת יום הכיפורים (או מלחמת אוקטובר 1973), מדינת ישראל נמצאת בסוג של כאוס של טירוף חושים ובמיוחד של הלכאה עצמית וזאת בסוג של פלורליזם ליברלי, שבו כל מחנה מגייס את הקיצונים שבו לתפוס את הבמה המרכזית. הלכה למעשה מלחמת יום כיפור נגמרה בניצחון ישראלי מבחינה צבאית חד וחלק; סוג הניצחון הזה נקרא ניצחון פירוס, ההפסד הגדול של מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים, נאמר בצורה מאוד פשוטה על ידי נשיא מצרים אנוואר א(ל)-סאדאת, "…כי מצרים איבדה לילה של ילודה וישראל איבדה דור שלם של בנים…".

העלמותו של אותו דור של בנים השאירה חלל עמוק בחברה הישראלית, במיוחד לאחר אותה מלחמה כל המתחים ובמיוחד המתחים העדתיים, שדוכאו וזאת בשל בניית מארג ייחודי חדש, כמקלעת כיסא נצרים שמרבית מדינות המזרח התיכון בנויית ממנו החל להיפרם בצורה חזקה מאוד והוחזר אל השבטיות שמאפיינת מדינות רבות בלבנט וזאת בשם ליברליזם, פלורליזם ונאורות חברתית, שהובאו מאירופה. אבל התהליך הליברלי שהופל ובמיוחד משנת 1977, לאחר מהפך לווה בלעג אל כל הדברים שנתפסו כישניים וממלכתיים וזאת מבלי לבנות מארג אחר.

זה הוביל לבנייתה של פוליטיקה של שבטיות ואם אני לא נכנס לאותו שבט (ואני תמיד טוען שאני קלטי אם זה עוזר לכם), אז אולי אתה נמצא בשבט הנגדי וזה מסוכן כלפי ובצורה הזאת נוצר עולם של שחור-לבן, צודק או לא צודק וזאת תוך הצדקה של שוק הדעות החופשי הליברלי, שהוא צודק והמוסרי ביותר (ומוסר בעיני זה סוג של דג טעים בצלחת שלי). דבר זה הביא להתנתקות של האליטות החברתיות מן התחייבויות שלהן ביחס אל החברה עצמה בטיעון שאין זה תפקידי לדאוג לאחרים; בצורה הזאת אין הן מאפשרות לקבוצות של אנשים להיכנס מחדש אל אותה חברה ואלו יכולים לפרוץ אליה בצורה של אלימות ושבירת המבנים החברתיים של אותה חברה ויצירת כאוס, וזאת במקום בדרכים שאינן אלימות וכל הצדדים יכולים להרוויח ממנה; אבל לדעת אותה אליטה הדרך היחידה לשימור אותן מסגרות חברתיות היא על ידי הפחדה של אותה חברה ודמוניזציה של האויב החיצוני וגם של האויב הפנימי.

הפסוק בספר שופטים (י"ז: ו) "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה"; הפסוק הזה חוזר מספר רב של פעמים והוא מראה את המצב של האנרכיה, שבו השלטון המרכזי מנותק מהיכולת לשלוט באמת ולעשות את תפקידו, שבו כל אחד מספר את האמת שלו ומה לעשות הדיקטטורה המפאיניקית בנתה פה מדינה בזמן שכולם ישבו ודיברו והפריכו רעיונות (מה לעשות מפאיניקים עושים ולא מדברים). מה לעשות הליברליות המוקצנת הפכה את החברה לשבטים שבטים, אגודות אגודות של אינטרסים שבאמת לא מתפקדת ואולי הגיע הזמן להודות כי חירות מתקיימת בין גבולות מסוימים, שבו כל צד מודע לגבולות, השאלה מה הן הגבולות והאם הנהגה הישראלית, תהיה מוכנה לייצר את גבולות אלו. אנשים שוכחים, כי חירות שהינה קיצונית הופכת לסוג של טוטוריאליות, אבל מצבי הקיצון האלו הם אלו שבאמת מספקים את החירות האישית לטוב ולרע.

השאלה שנדרשת לשאול מהו הסטטוס קוו שנדרש עלינו כתור חברה לקיים בתוך השיח החברתי ולצערי הרב, כל הליברלים הם אלו שמחפשים את אותו סדר ישן, שהם ביקשו לנתץ וזאת בשם הטיעון הקדוש של השוק הדעות החופשי (הוא באמת לא חופשי, כי אין סוסים שמדברים עברית), ומי שצועק הכי הרבה ותופס את המיקרופון הוא זה שמדבר והוא זה שקובע את העבודות.

כל חברה מייצרת לעצמה את סדרי הסטטוס קוו שלה ואלו משתנים כל דור ודור וזאת כדי שתיווצר אליטה שתאפשר את היצירות החברתית, אבל זאת נשענת על תשתיות חברתיות, שם גם הימין וגם השמאל הפריט וזאת בשם ניתוץ האלילים ומרד האבות של החברה הישראלית ובצורה הזאת הן הפשיטו את עצמם מן הערכים החברתיים האישים שלהם עם על ידי פוסט מודרנה ואם בשם הפרטה חברתית וכמו שאמר פעם אבל כמו שאמר פעם מאיר אריאל "היו לי פעם עקרונות/ מכרתי את כולם / עיסקה מוצלחת בשבילי/ טובה גם בשבילם / עכשיו כשלא נשאר יותר/ במה להאמין אני שוקע לעיתים בהזיות על מין".

הצורך של הימין הקיצוני ושל השמאל הרדיקלי לתקוף את את האחסולים, שמתו ממזמן, כי הם שחטו אותם על המזבח אבל הבעיה, שלא הגיעה אליטה במקום שתראה לאן הולכים ומכאן הצורך התמידי לתקוף אותם, כי הם לא יכולים לתת מענה ואין אליטה אחרת לתקוף וכמו שאמר פעם ישעיהו ברלין "רק הברברים אינם סקרנים לדעת מאין באו, כיצד הגיעו למקום שבו הם נמצאים ולאן הם הולכים". כיום אנחנו נמצאים בעידן הקקופוניה בלתי נגמרת, בו כל אחד מכפיש ומפחיד וזאת כחלק ממשחק מקיאבליסטי, שאותו הם מעגנים בתוך 'חופש ביטוי', שלדעתי מסויג כתור חופש (Freedom) ולא חירות (Liberty) ואם מתייחסים אליה כתור חירות, ולכן, יש צורך לשאול מהן גבולותיה של אותה חירות כדי שלא תהפוך לכאוס.

בעקבות עודף הליברליות היום אפשר להבחין את חוסר המנהיגות של רבים ממנהיגים העולמיים אם בשל ההבנה, כי 'השוק החופשי' נעלם ומה שנוצר הלכה למעשה הוא יצירה של שבטיות ועליה עושים, עוד סיבוב של הפחדה אם שקוראים לו בשם שהבג"צ הוא סמולני או התקשורת היא סמולנית ובוגדת וזאת מבלי לקחת את האחריות ולהגיד כי שכשלנו. אלא שהלכה למעשה ישנו צורך למצוא את האויב הפנימי החוצה (אם מדובר בשמאל נגד ימין, אשכנזים מול מזרחיים, אחסולים והרשימה ארוכה).

חוסר המנהיגות באה לידי ביטוי בהנעלות על שיח אחד, אם זה שלום עם הפלסטינים ואם זה עם יש צורך ליישב כל פיסטין ידוע וכל זה נכנס אל בליל הקקפוניה שהוא מלא הפחדות והכפשה וזאת בחסות חופש הביטוי. אחד הצדדים השליליים של הנהגה, הינה הבדידות שמאפיינת אותה, כי המנהיג או הקרבניט הוא זה, שנושא באחריות והיא האחריות של ההצבעה אל המקום ואל הדרך שיש צורך לעמוד בפניה ובמקרים מסויימים, הוא אמור לצאת אל מול העם להסביר מדוע הוא בוחר בדרך הזו וזאת תוך כדי שמירה על עקרונות החופש והחירות, בהיסטוריה האנושית אפשר להצביע על הרבה מנהיגים שכאלו ואחד מהם היה וינסטון צ'רצ'יל, שפעל כתור אל מלחמה דמוקרטי וניסה לעודד את הציבור הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא נסך על האזרחים את התקווה וזאת על ידי הצבעה אל הנקודה ולהסביר מדוע הוא הולך לנקודה וזאת מתוך נקודת שליחות היסטורית ולא מתוך תפיסה של מוכר שלא הצליח למכור כולם זולת אחרים.

בשנה שחלפה, נפטרו המון אנשים שהיו עמודי התווך בחברה הישראלית, כל אחד סימל פן מסויים בחברה הישראלית, יונתן גפן כתב "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, והכל היה פשוט ונפלא עד שהגעתי". כולם בוכים על ארץ ישראל הישנה והטובה, שדרך אגב היא היא היתה מקום גרוע להיות פה בהשוואה להיום, אבל היא אף לא היתה טובה, אבל הפטירה של אותם אושיות תרבות ישראליות שמחייבות אותנו בני דור ההמשך לשאול את השאלה לאן אנחנו רוצים ללכת ולאן להגיעה וזאת כדי שלא נחזור להיות שבטים … שבטים … אלא שנהיה אומה.

כיום אנחנו בשבתות האחרונות שלפני סיום מחזור הקריאה של החומש ובשבת האחרונה קראנו את פרשת האזינו, שכמו קודמותיה, אמורה להנחות את העם הנכנס מהמדבר אל הארץ, העברת מטות הנהגה אל בני הדור הצעיר, אשר רצועת האדמה בגודל של גפרור, היא כל מה שהם מכירים והיא ביתם. אכן הנהגה הישנה מפחדת מהשינוי הזה, אבל זה יצרך להגיע כי בלעדיו נהפוך להיות שבטים שבטים והפתרונות, שהציע דור האבות הינו ישן ויש צורך להחליפו וזאת כדי לייצר את חזון אל החברה הישראלית כולה ולא בשם איזו תפיסת עולם, כזאת או אחרת, כי דרך אותו חזון והצגת היעדים אולי תוכל לצמוח מחדש פה החברה האזרחית הישראלית.

בשבילי הסיום של תפילת העמידה בנעילה ביום כיפור הוא אחד הקטעים החזקים ביותר ובמיוחד הסיומת של "שִׂים שָׁלום טובָה וּבְרָכָה חַיִּים חֵן וָחֶסֶד צְדָקָה וְרַחֲמִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, וּבָרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאור פָּנֶיךָ, כִּי בְאור פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ תּורָה וְחַיִּים. אַהֲבָה וָחֶסֶד. צְדָקָה וְרַחֲמִים. בְּרָכָה וְשָׁלום. וְטוב בְּעֵינֶיךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרוב עז וְשָׁלום. בְסֵפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלום וּפַרְנָסָה טובָה וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וּגְזֵרות טובות. נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ אֲנַחְנוּ וְכָל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים טובִים וּלְשָׁלום. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּו יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלום". זהו רגע מיסטי שבו ההבנה כי יום הכיפורים מסתיים ועימו הדין והדבר מתעצם במיוחד כאשר השקט נשבר עם תקיעת השופר, שאמורה לסיים את הצום. ההבנה היא שיש צורך לפעמים להקשיב כדי לשמוע אחרים. תפקידה של הנהגה הןא לנסות ולשמוע את הקולות העולים מלמטה ולא להיות מנותקת ולא לתת מענה פופליסטי, כי באין הנהגה, כל פופוליסט יהיה זה שיחטוף את המיקרופון ולא יתן הכוונה ועתיד.

 

נכתב בירושלים ח' בתשרי התשע"ה

בין צוק ובין איתן

"It was the best of times, it was the worst of times, it was the age of wisdom, it was the age of foolishness, it was the epoch of belief, it was the epoch of incredulity,it was the season of Light, it was the season of Darkness, it was the spring of hope, it was the winter of despair." (A Tale of Two Cities-Charles Dickens)

אם, מסכמים את כל המרכיבים הצבאיים של המערכה, שמדינת ישראל היא זאת שיצאה מנצחת מכל המערכה, היות והיא לא העניקה לחמאס שום תמונת ניצחון אמתית ובנוסף היא הצליחה לעזוב את זירת הלחימה שהוא בלי שום הישג אמיתי וזאת מבלי שהחמאס הצליח לעצור אותה וזה ההישג האמיתי של המערכה הצבאית הזאת. הסיבה לכך הינה שישראל היא זאת שקבעה שהיא עוזבת את המערכה בצורה חד צדדית בלי שום הישגים משמעותיים לחמאס והוא איננו מפחיד אותה מבחינה צבאית ולכן לא היה צורך להמשיך, דבר שהיה מכניס את החמאס למצב שבו הוא נמצא עם גבו אל הקיר.

עבור החמאס, המלחמה הזו, הינה סוג של שחיקה אמתית בעוצמת השלטון שלו, הלכה למעשה עבור החמאס זאת תהיה בעיה, היות והוא יאלץ לשמור על מקומו בעולם המוסלמי. החמאס מצידו ינסה להראות כי התנגדות (מוקאמה مقاومة), הסיבה לכך לדעתי הינה נקודת התייחסות של ארגון החמאס והיא הנכבה (النكبة האסון או המכה) של 1948 ועבורם הוא האירוע המכונן והאם היא התרחשה על ידי ישראל או לא, אין זה מעניין היות ומודבר באחד המיתוס המכוננים של החברה הפלסטינית. בעיני הפלסטינים ובמיוחד בעיני תושבי עזה, הם הצליחו לזנב בכוחות צה"ל ולפגוע בחיילי צה"ל ובצורה, הם הצליחו להשיב את הכבוד האבוד של פלסטין. אם ערך החיים ביהדות ובמדינת ישראל, הוא אינו תופס עבור הפלסטינים, שם רעיון סומוד (صمود), שהוא ההיצמדות לקרקע שהיא הכבוד הלאומי והדתי ומכאן הנכונות לשפוך את הדם ולכן הוא הערך העליון מבחינתו. לכאורה אפשר לטעון, כי החמאס השיג במו"מ הישגים רבים, אבל הלכה למעשה ברצוני לטעון כי החמאס דווקא השיג את ההיפך ממה שהוא ציפה, בטווח הרחוק הפעולות הללו פוגעות ביכולת שלו להתקיים בתוך המרחב הערבי אסלאמי, לדעתי יתחילו לקרוא תיגר על השלטון שלו במיוחד לאור, שהוא לא השיג הישגים משמעותים תוך כדי קרב ועל זה הוא יצטרך לשלם לאורך זמן, אם בשינוי האידיאולוגיה שלו שהיתה פחות מילטנטית וזאת כדי לנסות ולשמור על מעמדו וזאת אל מול האתגר של הקבוצות הקיצון האחרות שינסו לקרוא עליו תיגר ולכן הוא יהיה בכל מקרה במלחמת הישרדות.

צה"ל הוא אחד הכוחות הטובים ביותר במרחב ועדות לכך הוא מדורג בין 11 הצבאות הטובים ביותר בעולם, דבר שיכול ללמד אותנו על היכולות האסטרטגיות והמבצעיות של צה"ל כתור כוח צבאי אפקטיבי. תפקידו של כל כוח צבאי הוא לנצח בקרב, עם כמה שפחות נפגעים והצבאות שתמיד מנצחים הם אלו שיוזמים מגע עם האויב. כל כוח נלחם בהתאמה לתורת הלחימה שהוטמעה בו . אחת הבעיות המרכזיות בלחימה בשטח בנוי, הינה שהיא לא מאפשרת לכוחות צבא להילחם בצורה הטובה ואחת הדוגמאות הטובות מהיסטוריה הינה, המלחמה של המלכה בודיקה (Boudica) שהצליחה לנהל מערכה לא רעה אל מול הכוחות הרומאים בזמן שהיא לחמה מולם ביערות אנגליה וזאת בשל האופי המבוצר של מבני הלחימה של הרומאים, אבל הלכה למעשה היא הפסידה כאשר היא פעלה בשטח פתוח. יגאל אלון אמר "דור שחדל להאמין בשלום, יחדל להאמין בפתרונות מדיניים, ועל כן גם יחדל מלחתור לשלום וישליך את יהבו על המלחמה המתמדת כדרך קיום יחידה". לכן, מהותה של המלחמה, היא להביא את הצדדים השונים לקבל החלטות, דבר שמצד אחד אמור להביא למצב של כניעה או להחלטות אחרות. לאור הניסיון של מלחמת העולם הראשונה ועוד כמה מלחמות בהיסטוריה האנושית, רצוי לא להביא את האויב למצב בו הוא נכנע לגמרי. כאשר אין סיבות מדיניות לפעול מבחינת המלחמה, אזי המלחמה היא סתמית והיא לא מביאה את התוצאות הרצויות (במרבית המקרים).

המערכה האחרונה הראתה את השינויים שעברו על המרחב, אם בשל היווצרותן של מערכת בריתות אזוריות חדשה אשר מציגה תנאים חדשים של השתנות המרחב האזורי, אם בשל הצרכים השונים של נסיגת ארה"ב מן המרחב לשם העברת המוקד שלה לאזור דרום מזרח אסיה, ולכן היא מנסה מצד אחד עדיין לשמור על ההשפעה שלה אם על ידי שימוש בצירי כוח של בריתות אזוריות (כמו: ברית בגדאד, טהראן ועוד) שהתקיימו פה עוד משנות החמישים. זאת מדיניות חוץ של נטישה, אבל היא מעניקה למדינת ישראל את לייצר מערכת בריתות יותר מתקדמת. דברים אלו מתחילים לחלל אל כל הרמות של הפוליטיקה בישראל.ברמה האזורית לדעתי זה היה ניסוי כלים בה מדינת ישראל הראתה את היכולות הצבאיות שלה. בה היא הוכיחה למדינות השונות במרחב את היכולות שלה אם מבחינה צבאית ואם מבחינה טכנולוגית וזאת כדי להיות ראויה לקחת חלק במערכת הבריתות במרחב.לראיה מנהיגים שמזוהים עם הימין, החלו לאמץ את הפתרונות של השמאל ובהם הכרה כזאת או אחרת באבו מאזן וזאת למרות, הניסיונות שלהם להפוך אותו ללא רלוונטי. דבר זה יכול ללמד אולי על השינוי שעובר על המערכת הפוליטית הישראלית, שבמהלך שנות השמונים, התשעיםהיתה ביסודה דו-פולארית, שבה התקיימו שני גושים של ימין ושמאל עד לפרגמנטציה של המערכת הזאת כפי שאנחנו רואים אותה כיום, לעבר לחזרה של יצירת גוש מרכז. דבר התואם גם את השינויים שעוברים על החברה הישראלית, אם ברמה הגיאו פוליטית או ברמה הארצית, התחלתו של תהליך זה, נובעת בשל הטשטוש בזהות של הימין ושל השמאל במדינת ישראל והחשיבות של צד פוליטי כזה או אחר. דבר שמתורגם אל בשטח אל הסכסוך, שהיא די פשוטה, מצד אחד מדינת ישראל מוכנה להתפשר והערבים מחפשים צדק (והשאלה הבאה מה הוא צדק?).

אחת הבעיות של הגושים הפוליטים (בין אם זה שמאל או ימין) של מדינת ישראל הינה התמכרות לפתרון אחד, שהוא לטענתם הנכון. במקרה של השמאל מדובר על תהליך אוסלו, עד שהוא נדרש להגן עליו ולחפש אשמים (בעיקר ממחנה הימין מדוע תהליך זה קרס), עד שהוא ממוקד כולו בסכסוך עם הפלסטינים ולכן כל זכות הקיום שלו מתקיימת בתוך הבועה שהיא הולכת ומצטמצמת. רק מתי מעט מהמחנה הזה מבינים את התהליך ההרסני של השיח של השלום ודחיפתו לכל סוגיה ונישה. בעיה נוספת של השמאל, היא חוסר הרצון של הנהגת השמאל, לדרוש מפלסטינים לעמוד באותם אמות מידה, כמו שהשמאל מבקש מהימין לעמיד ולכן הדבר די מטרפד את היכולת של השמאל להביא לשינוי מהותי. גם הנהגת הימין לא יוצאת נקיה, שזאת חייבת להשמיע את קולה ולהגיד, כי גם לערבים ישנם זכויות ודעות ואלו נוגדות במקרים רבים את התפיסה הכללית של החברה הישראלית ואת האלימות שנמצאת בקרב רבים ממצביעי הימין יש צורך לבער. בעיה נוספת של הנהגת הימין הינה, הצורך בהפחדה מתמדת ואין היא מביאה פתרונות מעשיים אלא היא מבקשת שאנשים יצעדו באותה נקודה כל הזמן.  הימין, שמבקש להיות לאמץ את השפה הליברלית, מדבר בשפה קומוניסטית בולשוויקית קלאסית של כוח ושל שליטה.

היום אנחנו מתחילים את השבת השנייה מתוך שבעת השבועות של הנחמה והשבוע אנחנו בפרשת עקב ולדעתי האישית מדובר באחת מהפטרות הנחמה הטובות שנכתבו. שבעת הפרשות האלו הן הפרשות שחותמות את סדר קריאת התורה. בפרקים האלו משה שהנהיג את העם במשך ארבעים שנה, מאז יציאת מצרים מבקש להזכיר לבני ישראל את הכניסה אל הארץ המובטחת ובו הוא מבקש להשקיע את הערכים, שאותם הוא ביקש להעביר לעם במהלך הנדודים במדבר. משה מסמל את אחרון מבני יציאת מצרים והוא מעביר את שרביט הנהגה אל יהושע בן נון, שזה נולד לאחר העבדות של מצרים ולכן הוא נאלץ להתגבר על הפחדים, שהוטמעו בו ולהנהיג את ישראל. בימים אלו אנחנו נמצאים באותו מעבר טקסי בין הדורות שהקימו וגדלו בשנים שלאחר קום. לדעתי השאלה מה הם הערכים שאנחנו צריכים לקחת מדורות העבר ומה הערכים שאנחנו רוצים להוריש לעתיד וכיצד אנחנו יכולים לתרום להמשך היצירה ולא להמשיך לצעוד במקום. שינוי ערכים אלו מחייב, הסכמה חברתית רחבה שתהיה מקובלת על מרביתה של החברה הישראלית.

המערכה האחרונה, חשפה את העצבים החשופים של החברה הישראלית, אבל לדעתי דברים השתנו בחברה הישראלית, אחד הדברים שבלטו הינה היצירה של החברה האזרחית הישראלית, שבה אלפי אזרחים עזרו אחד לשני בתקופה של שינויים אזוריים ושל שינויים פנימיים של החברה הישראלית. בנוסף היא גם חשפה את החשיפה של בריתות אזוריות שיחייבו את מדינת ישראל, להכיר במדינה פלסטינית מאוד מוחלשת וזאת כדי להיות חלק מאותה ברית, שבתחילה תהיה צבאית ולאחר מכן היא יותר ויותר כלכלית, הסיבה שמדינות המפרץ (בהן ערב הסעודית, מצרים, ירדן) יכנסו איתנו לברית אם בשל האיום האיראני ואם בשל הצורך להתמודד עם הקיצוניים שלהם מאיימים על היציבות של המשטרים שלהם.

השאלה שלי מי  יהיו מהקברניטים שקיימים בפוליטיקה הישראלית, יכולו לשמש כתור אותו יהושע בן נון?שמצד אחד יוכל להכיל את השינויים החברתיים הנדרשים וזאת כדי שהיא לא תתפרק ואנשים יצטרכו למצוא את עצמם בין קטבים שמגדירים אותם בצורה חד גוונית ומצד שני, אותם מנהיגים יוכלו לנווט את החברה הישראלית יצטרכו לנווט את מדינת ישראל במים די סוערים של אי וודאות וזאת בשל השינויים הגיאו-פוליטיים שעוברים על המרחב המזרח תיכוני והעולמי.

נכתב בירושלים י"ט במנחם אב התשע"ד

שנת סוס שמחה

היות ולפני כשבוע חגגנו את ראש השנה הסיני והשנה היא שנת הסוס, אז אני אספר את המשל של האדם, הסוס והזאב. ישנו משל, שהוא אחד העתיקים בעולם האנושי, והוא מספר שאדם והסוס חלקו אויב משותף הזאב. הסוס שניגש אל האדם ואמר לו, שבעזרת המהירות שלו ובעזרת הכלים של האדם, הם יוכלו לנצח ביחד את הזאב ובשביל המאמץ הזה, הסוס, אמר שהוא יהיה מוכן לתת לאדם לשבת על גבו ובתמורה וביחד הם יביסו את הזאב. האדם הסכים לעסקה ולאחר שהצמד הסוס והאדם, הסוס אמר לאדם, אנא רד מגבי כי בצעת את המשימה. האדם בתמורה, נעץ את עקביו בצלעות הסוס והוא אמר הוייסה.

כרזה לכבוד שנת הסוס

שקיעתה של ארה"ב כתור מעצמה והפיכתה למעצמה מסוג שני ודברים אלו מביאים איתם את השינוי שבו ארה"ב ובמיוחד אירופה מנסים כמה שפחות להפעיל את הכוחות הצבאיים שלהם, אלא ישנו שימוש בטקטיקות של סנקציות כלכליות, שאלו הן סוג של מלחמות ללא הוצאות כספים רבות כמו כאלו של הפעלת כוחות צבא. הערכתי כי האמריקאים, מעדיפים להשתמש בעצתו של סון דזה "מאה ניצחונות במאה קרבות הוא לא הטוב שבטוב. ניצחון ללא קרב הוא הטוב שבטוב" וזאת אולי כדי לצאת מן המשבר המתקרב ובא. השקיעה של ארה"ב, מביאה אותה להשקיע באזור דרום מזרח אסיה וזאת בשל הנפיצות והבלקאניציזיה של אזור זה ובמקביל לאור העלייה של סין כתור מעצמה מסדר גודל ראשון. הבנה זאת באה לידי ביטוי במזרח התיכון בו המדיניות האמריקאית, הינה מדיניות של נסיגה.

מדיניות הנסיגה הזאת, אכן באה ולהעניק למדינות המערב ובמיוחד לארה"ב את מרווח הנשימה הנדרש לה כדי לנסות ולייצב את הכלכלה האמריקאית. הבנה זאת רווחת בכל שדרותיו השונות של המזרח התיכון. הסתכלות זאת, הינה מחייבת המציאות וזאת לאור המהלכים השונים המתרחשים בו זמנית. הבנה זאת לא פסחה על טהראן ושינוי השלטון במרחב, הביאו אל מתקפת החיוכים האיראנית, דבר שהעלה את מפלס הדאגה אצל מקבלי ההחלטות בריאד ובמדינות המפרץ השונות, שמבינות כי המדיניות האמריקאית, הינה מדיניות שבעתיד תתמקד באזור דרום מזרח אסיה, אם בשל הנפיצות של המצב האזורי כפועל יוצא של הבלקניזציה של אזור מזרח אסיה ובנוסף הצורך של האמריקאים להגן על האינטרסים האזוריים שלהם בדרום מזרח אסיה.

אל כל הדברים הללו אפשר להוסיף, את השינויים שהמרחב המזרח תיכוני עובר במהלך ארבעת השנים האחרונות, בהן המבנים החברתיים השונים מתחילים להשתנות ובדבריו של אבן ח'לדון "כשהמלוכה נשמטת מידי ענף אחד של אומה היא עוברת בהכרח לענף אחר של אותה אומה, כל עוד מקיימת בה תודעה קיבוצית", דבר זה מאפיין את המאבק על השלטון וממשיך ומביא אל חוסר היציבות המזרח תיכונית ובמקרה של סוריה הינו המאבק של מלחמת אזרחים; שזאת הפכה במהירות רבה לסוג של מלחמת דת, בו האיראנים לוקחים חלק פעיל וזאת כדי לחזק את שליטתם במרחב המזרח תיכוני, אם על ידי סיוע ישיר ועקיף למשטרו של אסד. ביסודם של דברים אלו מדד האימה המזרח תיכוני, איננו מסביר את פניו אל מדינת היהודים. השאלה שעומדת לפתחה של מדינת ישראל, הינה מאוד גורלית ואלו הם ימי הרת גורל. אפשר לראות כי, מדינות המפרץ בראשותה של ערב הסעודית, מבינות כי אולי כדי לעבוד עם מדינת ישראל ודברים אלו באים לידי ביטוי בעיקר בשינוי עמדות אצל הפלסטינים ובמיוחד אצל אבו מאזן, שאלו האחרונים נחשבים כתור פיונים בתוך משחק השח המט האזורי, הסעודים ומדינות המפרץ שאינן רוצות להיות מאוימות על ידי הסהר האיראני, מוכנות להכיר בישראל. הכרה זאת תחייב את מדינת ישראל לתשלום מסוים, שמרבית תושבי מדינת ישראל מכירים במכירו ומוכנים לשלמו וכן אף אחד לא מאמין שיהיה שלום עם הפלסטינים. אבל קברניטיה של המדינה, שעדיין חיים ונלחמים את במלחמות העבר וטוענים שזה רק רסיס ואפשר לחיות עם רסיס זה, לצערי אלו הן תפיסות ישנות של 'טובים ורעים'.

כרזת בחירות למערך ערב מלחמת יום כיפור-הספריה הלאומית

אומנות מדיניות החוץ מדיניות החוץ, הינה מסובכת ביסודה, זהו איזון, בין קטבים, אכן המדינות המתעוררות (טורקיה, ברזיל והודו) התאימו את מדיניות החוץ שלהן למצב בו ארה"ב איננה המעצמה הדומיננטית וגם איראן מבינה את הדברים הללו, אכן שותפות המסחר המרכזיות שלה הן, רוסיה וסין אבל גם הן כרגע בבעיות וזאת לאור המצב הדי נפיץ באזור דרום מזרח אסיה. דברים אלו הביאו את ישראל וערב הסעודית ומדינות המפרץ, שיהיו שישלמו את המחיר של התמרון בין מספר מעצמות על חשבון מדינת ישראל, ערב הסעודית ומדינות המפרץ הפרסי. התקיפה בחזית אחת של האויבים הישנים יהיה לרעתנו ולרעת ערב הסעודית ומדינות המפרץ ולכן השאלות שלי לכבוד שנת הסוס הבאה עלינו לטובה, האם אנחנו רוצים להיות הפרש או הסוס, האם אנחנו רוצים באמת להיות אומה עצמאית או ואסלים של מדינות אחרות.

כרזה לכבוד שנת הסוס

אהה כמעט ושכחתי… שנת סוס שמחה

טור פרידה ממנהיג ושמו אריאל שרון

ביום שבת, באחד עשרה לינואר בשעה 14:40 ליבו של אריאל שרון נדם, לאחר שמונה שנים של תרדמת. לאחר השבץ השני ידענו ששרון מת, אבל הוא היה בתרדמת וכולם העדיפו להשאיר אותו בחיים במצב קפוא, בין חיים ומוות, כי שרון הוא לוחם והוא כבר צחק למוות כמה פעמים בחייו. אריק שרון היה מנהיג ודמותו של אריאל שרון היתה גדולה מהחיים הישראליים ולדעתי הוא תמונת התשליל של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. שני האישים הללו היו אנשי ביצוע ומעשה, אם דמותו של רבין היתה הדמות של הצבר הנבוך עם חצי חיוך שבור, בעוד ששרון היה דמות של מנהיג יצרי וסוחף הוא היה הדמות של הצבר כפי שאבותיה של המדינה חלמו עליו וזאת היתה דמות גדולה מהחיים עצמם.

צילום משהב"ט

שמו של שרון הינו סוג של סדין אדום, עבור אנשי השמאל הינה דמות של אדם שלא עוצר באדום והוא יעשה כרצונו ולמטרותיו האישיות. תפיסה זאת, כבר עלתה בתקופת המרדפים של שנות החמישים, בו שרון פיקד על יחידה 101 ובמיוחד לאחר פעולת קביה, שבו נהרגו אזרחים פלשתינים. שרון היה גם מצביא גאוני, דברים אלו באים לידי ביטוי במהלכיו השונים במהלך מלחמת יום כיפור, אלו היו סדרת מהלכים גאונים שהצליחו להטות את הקרבות לטובת מדינת ישראל, מהלכים אלו עלו בדם רב. גם במהלך מבצע של"ג, שהתחיל ביסודו כמבצע צבאי קטן היקף, הפך עד מהירה למלחמה ובנקודה זאת שמו של שרון נקשר אל הטבח שנעשה על ידי במחנה הפליטים סברא ושתילה. טבח זה היה פועל יוצא של נקמות אכזריות בין שתי עדות במדינה, שהתנהלה בה מלחמת אזרחים. שרון שיכול להיות שקיבל אישורים והבטחות, מצידם של הנהגה הנוצרית כי הם לא הולכים לבצע שום דבר חריג במחנה הפליטים סברא ושתילה, מצא את עצמו במקום בו הוא נאלץ לתת את הדין על מעשים ועל הוראות שהוא אישית לא נתן ובינתיים כולם נהנו לשנוא את שרון, כי הוא היה האחראי ושרון, כמו כל מנהיג הישיר מבט ולקח אחריות וזאת מבלי למצמץ, כי זה מה שעושים מנהיגים לוקחים אחריות וממשיכים במסע ומנהיגים מאוד פשוט, לא.

אריאל שרון ז"ל כתור שר הביטחון ועימו יצחק רבין ז"ל- צילום משהב"ט

שרון היה איש מעשה והפוליטיקה בשבילו היתה, עוד כלי שדרכה הוא יכל לבטא את תפיסת עולמו, הוא לא היה איש אידיאלים וזאת, כמו רבים וטובים מבני דורו; הוא ידע להבדיל בין המציאות הפוליטית ובין האידיאות ודברים אלו ניתנים להבחנה במעשיו השונים. אבל כולם עדיין אהבו לשנוא אותו ושמו של שרון תמיד נחשב כתור סדין אדום עבור קבוצות שונות בחברה הישראלית ולא משנה מה הוא ניסה לעשות. אומרים שמנהיג הוא אדם שקשור לבני השבט, אבל מנהיג אמתי יודע להתעלות מעל האידיאולוגיה שלו וזאת בשל אילוצי השעה והבנה כי לפעמים כדי לסגת לאחור וזאת כדי לנסות ולכבוש את היעד מחדש. מנהיגים הם לא אנשי אידיאולוגיה הם אנשי מעשה וכך היה שרון, שהיה שר התשתיות בזמן קליטת העלייה הגדולה מרוסיה הוא הבין, כי לא ניתן אלא לנסות ולעקוף את הבירוקרטיה וזאת כדי לקדם את בנייתם של בתים ושהעולים החדשים לא ישתכנו בקרוואנים אלא בבתים משלהם, שיכולו לקרוא למקום בו הם גרים בית.

צילום לע"מ

כאשר שרון נבחר להיות ראש הממשלה, אנשים היו מדוכאים בשל הבחירה במנהיגים, שהבריקו באבק כוכבים (כזה או אחר), התגלו ככישלון המובנה של דור הבנים, שמנסה לעלות על מעללי האבות, שקיבל החלטה לא להחליט. אבל, תפקידו של המנהיג הוא להחליט ולחיות עם אותה החלטה. לדעתי הסיבה ששרון נבחר, הינה בשל ההבנה כי שרון הינו מנהיג, שיודע להחליט ולא להפחיד; כי מנהיג הוא אדם שמחליט ומתווה את הדרך בו עמו יחיה ולא הוא לא מפחד ולכן שרון לא היה צריך היה צריך את התואר של מנהיג חזק. הוא ידע להקרין את העוצמה האישית שלו ולהוביל את המהלך הנדרש וזהו המבחן האמתי של מנהיג, עד כמה הוא יכול להנהיג וזאת לא להפחיד, אלא להגיד שהמצב הוא קשה ויש להתמודד עימו. זאת מהותה של תורת מנהיגות.

בזמן כהונתו של שרון כתור ראש ממשלה, מדינת ישראל השיגה את אחד ההישגים הגדולים שלה בהיסטוריה, היא הוכרה כמדינת היהודים על ידי המעצמה החזקה ביותר בעולם והחלטה זאת אושרה בכל בירות העולם המערבי. הכרה הזאת הגיעה עם תג מחיר וההבנה שמדינת ישראל חייבת להגדיר את גבולותיה וזאת כדי שהיא תוכל להתקיים כתור מדינה ככל המדינות. גם לאחר שקיבל (והייתי רוצה להאמין בלב כבד) את החלטה לצאת מגוש קטיף, החלטה שנלקחה בכובד ראש ולא בקלות,  ולא כמו שאנשים ניסו (ועדיין מנסים להציג אותה ככזאת), כפי שאנשים ניסו להראות אותה ובזמן הפינוי, הוא פנה לכל המתיישבים והוא אמר להם, בצורה מאוד פשוטה, שאם יש להאשים אדם אז להאשים אותו ולא להאשים את חיילי צה"ל, כי הוא הנושא באחריות. מנהיג הוא זה שנושא באחריות. שרון, הבין כי לאחר יותר משלושה עשורים כי מפעל התיישבות ברצועת עזה הפך להיות, רשת של מבצרים צלבניים, שלא משרתת את יעודה ולכן מפעל זה הפך להיות אבן שאין לה הופכים. זאת שאלת מיליון הדולר, היות ולאחר מכן הוא קיבל אירוע מוחי שממנו הוא לא התאושש.

 מותו של שרון חשף את עצב הרגיש של החברה הישראלית, דור האבות שלחמו על המדינה הולך ונעלם ובמיוחד בעולם, שבו המיתוסים הלאומיים נשברים ומיתוסים אחרים לא נוצקים במקום. שרון שדמותו ההיסטורית בחייו, היתה דמות מלאת סטירות וכן תהיה מורשתו האישית. שייקספיר, נתן בפיו של המלט את השורה הבאה "מכל בחינה שהיא בן אדם הוא היה. אף פעם לא אראה מי שידמה לו" (המלט מערכה 1 תמונה 2). אולי בשל הצלחה הישראלית, להקים מדינה עצמאית לאחר שנות גלות רבות אחרות, אין אנו יכולים לייצר לנו מיתוסים חדשים, כי אולי הפרטנו את כל הערכים שעליה בנינו את ערכי החברה הישראלית. הרס הביטחון העצמי לדעתי, הינו אחת הסיבות מדוע אנחנו אבלים נורא על דמותו של שרון. אולי הגיע הזמן להתבגר ולקחת אחריות על מעשי דור הבנים שלאחר הקמת המדינה. אולי הגיע הזמן להתבגר ולקחת את המושכות לידים ולא רק לחשוב על שורות הרווח התחתונה. להסתכל על התמונה הרחבה ולא רק על העצמי הפרטי, כי הפרט הינו חלק מקבוצה והוא משפיע עליה באותה מידה, כפי שהיא משפיעה עליו.

נוח על משכבך בשלום אריאל (אריק) שרון (שיינרמן).