ויהי בימי שפוט השופטים הליברלים

"גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל הכנפים [כְּנָפַיִם] יַגֵּיד דָּבָר" (קוהלת כ:י).

אחד החיבורים המרכזיים של ישעיהו ברלין, הינו החיבור 'ארבע מסות על חירות', בחיבור זה הוא מתייחס לשני סוגים של חירות האחת חיובית והשניה היא שלילית. הראשונה הינה החירות להיות אדון לעצמי אל מול השניה החירות של היעדר מכשול. ברלין טען, כי בני האדם מתנהלים הלכה למעשה בדרך הפשרה בין החירות החיובית ובין החירות השלילית. במציאות, ישנו ניסיון להכפיף את החירות השלילית על החירות החיובית וזאת במקום לנסות למצוא את נקודת האיזון בין שתי החירויות הללו. הבחנה זאת, גם תקיפה אל העולם המשמעותי של הפוליטיקה; מסיבה זאת ברלין ראה את בדמוקרטיה הליברלית השתתפותית, חלק חשוב בתפיסת עולמו, שהיא חלק אינטגרלי ממהות האדם. הסיבה לכך, הינה הרצון , לשאוף אל מטרות יותר טובות וחלק מהרצון שלו ולהיות אובייקטיבי. לדעתו של ברלין, מדובר על כוח המניע את הפרט, בעולם החשיבה הליברלי. האוטונומיה של הפרט הינה מגובלת בקשריה ההיסטוריים. ברלין מזהה שני סוגים של אנשים האחד הוא השועל שיודע הרבה דברים והשני הוא הקיפוד היודע דבר אחד גדול.

d7a9d795d7a2d79c-d795d794d7a8d793d795d7a3

יפה את, ארצנו" מאת אליעזר שמאלי בהוצאת יבנה-נלקח מהבלוג קווים ונקודות

החירות השלילית, כפי שהיא מוצגת, בתפיסה הליברלית ובמיוחד החירותנית (ליברטריאנית), מציגה את מערכת היחסים בין בני האדם כחופשיים לכאורה, הלכה למעשה זאת התייחסות, מאוד צרה של מערכת היחסים הזאת; זאת מערכת יחסים, בו הפרט, מקבל או מעניק שירותים מול האנשים השונים. דבר שמביא לקטגוריציזה חברתית, שמחייבת את התמקצעות של הפרט, בתחום צר מאוד ולכן הוא הופך להיות אך ורק קיפוד היודע דבר אחד גדול. העדפת הרעיון האינדיבידואלי של הפרט, היא זאת שמביאה ליצירה של חברה מנוכרת, המעניקה הסברים אל המצב הקיים ולמה לא ניתן לשנות את מצב, במיוחד בשל הטיעון שאני ואפסי ובמיוחד עם הדברים הללו מוסברים דרך, הפריזמה של התפיסה הדתית האפשרית שזה הוא המצב הנכון של החיים ולכן לא ניתן לשנות אותו והשדה הפוליטי הלכה למעשה מופקר אל האנשים הטובים (או, כמו שנאמר באנגלית the good old school boys). בצורה הזאת נמנעת התנועה הנדרשת, שאמורה להחליף ולשנות את האליטות השונות ולהעניק לטובים את האפשרות להתקדם. הקידום ניתן, הלכה למעשה לקיצונים 'המשמרים את הפרשנות היחידה לאמת'; פרשנות זאת איננה באה לקדם את החירות עצמה, המתקיימת בין הקצוות החיובית והשלילית, ישנה כפייה של פרשנות חד צדדית, של כל אחת מהחרויות (באם מדובר בתפיסות דתיות, חברתיות, כלכליות מחק את המיותר). מסיבה זאת, כל מי שמציע רעיון, אחר נתפס כתור בוגד בערכים האמת והוא מושג לצחוק ולעג. דבר הרווח בעיקר בתרבות הביוש ברשתות החברתיות השונות, בו כל צד חושב שהוא חסין מפני אותם תופעות. דברים, אלו משולים בעיני למעשה פילגש בגבעה, במקום להתייחס אל האנשים כתור מכונות המעניקות שירות, ישנו צורך להתייחס אליהם, כתור עולם מלא המכיל בתוכו רבדים, מאווים משלהם ושיהיו שועלים אמיתיים.

התמה המרכזית של ספר שופטים, הינה, של חוסר של שלטון מרכזי ודבר, דבר זה הינו אידיליה ניו ליברלית לכאורה, היות והרעיון, שטוב ליבו הוא זה שינחה אותה בדרך הטובה והנכונה.  הלכה למעשה העם חוטא ולכן נשלחים עליו העונשים, החטאים נובעים מגבהת הלב של העם, שרואה את עצמו כמיוחד וכתור טהרן מבחינה חברתית. הסכסוכים הללו, היו יותר מלחמות הוביסאיניות ואלו הובילו לכינונו ולהתערבות של השופט, שאמור להחזיר את העם אל דרך הישר. דמותו של השופט, הינה דמות של מצביע שעומדת מול שלטון הזקנים, שאמורים לנהל את העם. מרטין בובר טען, שיש שתי דעות בספר שופטים שהן סותרות אחת את השניה, ישנם סיפורים אנטי מלוכניים ופרו מלוכניים, יכול להיות שזה משקף ויכוח בתוך החברה הישראלית באותה תקופה, אבל ספר שופטים לא בא לייצג את הקולות השונים. ספר שופטים אמור לשים את במרכז לא את הצורה השלטונית, אלא את האופי של המנהיג. הוא עוסק, בסוגיה של מי הוא המנהיג האידיאלי? אלו תכונות אמורות למנהיג האידיאלי? בין אם זה שופט ובין אם זה מלך. בתוך ספר שופטים, אפשר למצוא שני דגמים של הנהגה:  האחת היא הנהגה שפועלת בשם האל, כמו הנהגה של יפתח שפועלת מתוך דבקות באל, כמו בפרשת מלך עמון, שזה מבקש להגיע להסכם עם יפתח והאחרון מסרב לה. הסירוב של יפתח נובע מהטיעון שהאדמה, ניתנה על ידי האל ולכן אין לנו רשות לתת אותה, אבל הצד השני של אישיותו של יפתח הוא גם כישלונו, כאשר הוא נקלע לסבך האינטרסים, בין הנהגה ובין צורכי העם. יפתח, שמעדיף את הצרכים האישיים שלו, כמו: במקרה של ששבט אפרים, ששואל מדוע הוא לא נקרא לעזור ויפתח תוקף את בני השבט והורג בהם. השנייה שעומדת מול הדמות של יפתח אפשר למצוא את הדמות של השופט גדעון, שנע בין הצרכים האישיים ובין הצרכים של העם, כאשר המלאך פונה אליו, גדעון חוזר אליו בלשון רבים (ויפתח עצמו מדבר בלשון יחיד בכל הטקסטים שלו), אבל כמו הנהגה של יפתח, גם גדעון נופל במלכודת של יפתח כאשר הוא פונה אל אנשי סוכות ואנשי פנואל, שעימם הוא מדבר לשון יחיד בשלוש מקרים.

ספר שופטים הוא ספר הלכות המדינה של היהדות וזאת בשונה מתורת המדינה המתקיימת בעולם המערבי הקלאסי של יוון ורומא. אין, היהדות מדברת על דגמים אפשריים כפי שמיוצגים אצל בעולם המדינה של הפילוסופיה היוונית. אין היהדות מה שיטת השלטון הטובה ומה שיטת השלטון הרע, העם היהודי חי ובועט בכל מיני צורות של הנהגה וזאת בזכות ספר שופטים, הסיבה לכך נובעת מהמינוי של יהושע, שהיה המשכו של משה (שלא היה יכול להיכנס אל הארץ המובטחת), אבל אחר הכיבושים של יהושע, לא נדרש יורש ובצורה הזאת עולה הנהגה של הזקנים, שזאת לא הבטיחה בית גידול למנהיגים אלא הם היו בעלי פונקציה צבאית בלבד בזמן חירום. זאת התמה המרכזית של ספר שופטים, החל מעתניאל בן קנז ועד ספר שמואל, שבו ישנו ניסיון של הימנעות מניסיון של שלטון מרכזי ודברים אלו באים בתמות השונות של הספר עצמו, האם המלך הוא טוב או לא טוב, דברים אלו שזורים בתפיסה של הספר עד להמלכתו של דוד, שהינו פועל יוצא של כריתת בריתות בתוך המארג הפנים של השבטים השונים במרחב עצמו וזאת מתוך הבנה מסוימת, שישנו צורך בשלטון מרכזי חזק ויציב כדי לקיים את החברה הישראלית.

לכן, ספר שופטים, הוא ספר שבא לדבר על דמותו של המנהיג (באם המדובר בשופט, או מלך, או נביא) והשיפוט נעשה על בסיס של מי הוא המנהיג הראוי? ומי הוא המנהיג הלא ראוי? השיפוט עצמו, נעשה על ידי שני קירטריונים פשוטים מאוד: האחד האם מנהיג הולך בדרכו של האל והשני, על מי הוא חושב האם הוא חושב על העם , או האם הוא חושב על עצמו. זאת תורת המדינה היהודית והיא שונה מזאת של המערב, היא מבוססת על התפיסה של התועלתנות הליברלית, שבו כל אחד מעבד את אדמתו וחי חיים מוסריים על פי הבנתו (יושב תחת גפנו ותאנתו והאיש הישר בעיניו יעשה) והריבון הוא האל, דבר שהביא בסופו של דבר להשחתה של אותו מוסר וציווי אלוהי, כפי שהוא בא לידי ביטוי במקרה של פילגש בגבעה, הינה שיא של החירתנות ליברלית, אני ואפסי ואין עוד אחר ממני.

אחת הבעיות של החברה הישראלית, לדעתי האישית, הינה נובעת מות דור האבות המייסדים (אם זה בן גוריון מצד אחד או אם זה בגין מהצד השני של המתרס), אלו היו דור האבות של החלוציות ישראלית, שנסכה בנו את הביטחון.החברה הישראלית סובלת ממשבר של חוסר מנהיגות, הנובע  משני משברים מהותיים, הראשון הוא המשבר שנוצר בחברה הישראלית לאחר מלחמת יום הכיפורים, בו במלחמה הזאת נהרגו רבים וטובים שהיו אמורים להיות העתודה הנהגתית של החברה הישראלית. השנייה, הנובעת מהראשונה, הינה סירוב הפקודה של דרגים גבוהים בצבא, כמו המקרה של אל"ם אלי גבע שהודח. זהו משבר המנהיגות שהחברה הישראלית סובלת ממנה שתי האגפים הפוליטים של החברה הישראלית. מכאן, נובע חוסר הביטחון של החברה הישראלית. הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, הינה טראומה לאומית, היא לא יצרה ואקום של הנהגה, אין הכוונה אל המספרים של ההרוגים, אלא מדובר משינוי תפיסות בקרב השורדים, דוגמת אלי גבע, שהיה אחד מגיבורי מלחמת יום הכיפורים ולימים הפך להיות המח"ט הצעיר ביותר בצה"ל; היו אלו החוויות שלו ממלחמת יום הכיפורים, שהביאו אותו לפקפק בתבונה והיושרה של הדרג המדיני במבצע של"ג, זהוא המהלך העומק שמלחמת יום הכיפורים של השבר של מלחמת יום הכיפורים ולא האובדן הפיזי של הנהגה הפונטציאלית.

d7a7d799d7a9d7a7d794-d794d797d795d795d799d794-d794d7a7d799d791d795d7a6d799d7aa

מישל קישקה, "The Kibbutz Experience", כרזה בהוצאת פלפוט, 1986

דבר שהוביל לסטגנציה מחשבתית שאפיינה את שתי הגושים הפוליטיים של מדינת ישראל, שאלו עם הזמן הפכו להיות יותר ויותר מכווני נישה אידיאולוגית אל הקצוות של החברה עצמה וכל אחד מהצדדים מתחפר ומתבנקר בתוך העמדות שלו וזאת בשם אותה אידיאה ליברלית. הרצח של רה"מ יצחק רבין, הינו אחד מנקודת השבירה הקשות של החברה הישראלית זאת נקודת שבירה שהביאה לחילופי האשמות שעד היום נאמרות, שבו כל צד מהקשת הפוליטית הישראלית מתהדר בו ואין היא משמשת אלא, כתור קרדום לחפור בו. בצורה הזאת, החברה הישראלית, במקום להפוך לחברה פתוחה ופלורליסטית הפכה, לחברה שהיא ביסודה חברה המונהגת על ידי חבורה של 'זקני העדה' המטיפים לתפיסה חירותנית, עבור אותה חברה ובצורה הזאת הם בעצמם הופכים לסוג של קיפודים; היודעים רק דבר אחד, שהוא להאשים את הצד השני בעוולות הווה וזאת תוך לחימה של מלחמות העבר בשמם של קרבות הווה, בלי יצירה לשום עתיד מהותי ואמיתי. בין המאפיינים של הנהגת השופטים של ימינו, אלו הם השופטים אשר מדברים בלשנו של גדעון ועושה את מעשיו של יפתח. העלמות דור האבות המייסדים ובמיוחד אלו, שהיו אורות ומוראות מחייבות את בני העם והארץ, לשבת ולשאול את השאלות מהותיות שהחברה הישראלית, נדרשת אליהם ולא להסתפק בהבטחה של לנצח נאכל חרב.

נכתב  בכ"ה במר חשוון

שבת חיי שרה

ירושלים

מודעות פרסומת