בחירות, עיתונות ולמה השמאל מפסיד כל פעם

השועל יודע דברים רבים, אך הקיפוד יודע דבר אחד גדול (ארכילוכוס)

הבעיה של השמאל היא בחוסר היכולת שלו להציג אלטרנטיבה אמתית ומה לעשות התחקירים של דרוקר ואחרים,באמת לא קשורים לבעיה אלא מציינים את הבעיה. באמת אנשים, אני לא סובל את נתניהו אבל הלכה למעשה,  אם לוקחים את הבחירות בארה"ב לא היה הבדל מהותי בין טראמפ ובין הילארי;  אם זה היה סנדרס זה היה עולם אחר. ההגעה של סנדרס וטראמפ, מגיעים להתמודדות, ישנה בעיה חברתית והם לא מגיעים משום מקום.

הסטטוס אחרון שלי, שחצי מהפיד של השמאל שלי עלה עלי, מזכירה את מה שסנדרס אמר על פרשת האי-מיילים של קליטון, שהיא היתה ידועה  "I've got sick and tired of those damn emails", ולי אישית נמאס מכל הפרשות הקטנות של מה שקורה בתוך בית ראש הממשלה, ומה שרה עושה ומה שרה שותה ואיפה יאיר שירת, כל אלו זוטות שמצביעות על הדברים בעיות השחיתות השונה בחברה הישראלית; אבל הן מונעות דיון מהותי בחברה הישראלית, ובמיוחד דיון לעומק ובצורה טובה, ובמיוחד בימים האלו.

מקור: gratisography

הפרשה הרצינית האחרונה של דרוקר היתה פרשת הצוללות שיש בה מן העניין הציבורי, אבל כל הפרשות האחרות באמת לא אמורות להפיל את נתניהו מכס השלטון זה לא מעניין וזה מגיע לרמת הרכילות האישית של כמה חזיות של שרה הלכו לכביסה ועם איזה מרכך כביסה. התקשורת הישראלית הפכה להיות סוג של בור ביבים שעסוק ברכילות בחייה של שרה נתניהו, יאיר נתניהו וכל דבר אחר ומצד שני נתניהו מוציא תגובות מתלהמות וחסרות תוכן נגד העיתונאים שמעניקות להם הילה זוהרת של קורבן רדיפות המשטר ואת הערצה הבלתי נלאת של אנשי השמאל ובמיוחד אצל הפראיירים שקונים את המלחמה. דרוקר, הוא לא וודורד וברנסטיין ואם רוצים לנצח את נתניהו, זה פשוט להתעלם מכל הפרשות האלו ולדרוש ממנו להסביר את חוסר המדיניות שלו מאוד פשוט וכן להתמקד בסוגיות הבוערות במדינה, חינוך, תשתיות, כלכלה, בנייה, איכות החיים, הורדת הביורוקרטיה וכן, נראה אז את התשובות של הקוסם.

מקור: gratisography

השינוי האמיתי הוא השינוי, שהשמאל לא מוכן לקבל עליו והיא האחריות וחזון מה עושים ביום שאחרי נתניהו, איך הופכים את המדינה הזאת למקום טוב יותר. ביום שזה יהיה דברו איתי וניפגש בפאב בשעה חמש אחרי המלחמה.

בהצלחה לכולנו

ה' בכסלו התשע"ז

ירושלים

ברבור שחור או לודיט לבן

"Those who have ever valued liberty for its own sake believed that to be free to choose, and not to be chosen for, is an inalienable ingredient in what makes human beings human" -Isaiah Berlin

לאחר הבחירות בארה"ב,  אחד החברים הטובים שלי ברשת הפייסבוק. אמר כי הניצחון של טראמפ היה סוג של ברבור שחור. המונח של ברבור שחור, מהתפיסה בעבר כי כל הברבורים הם לבנים, אבל בעידן התגלויות של המאה ה-17, התגלה כי ישנם ברבורים שחורים ביבשת אוסטרליה; מהסיבה הזאת מטבע הלשון, מתייחס לסוגיה כי מדובר באירוע יוצא דופן ובלתי צפוי ולכן יש לצפות שלא כל הברבורים יהיו לבנים. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות היסטוריות הקשורות ברבורים שחורים והדוגמא הטובה ביותר הינה, התנצרות של קונסטנטינוס, הינה דוגמא לאירוע יחיד בעל משמעות עצומה הקשורה בפסיכולוגיה האישית של היחיד, שזה אינו מציית לחוקי הסתברות ההיסטוריים ולזרמים ההיסטוריה עצמם.

ראשו של קונסנטינוס הגדול מקור ויקיפדיה

התנצרות של קונסטנטינוס לאחר קרב גשר המילביוס ב-28 באוקטובר 312; ובקרב קונסטנטינוס מנצח את הקרב על ידי חריטת הסימון של כי רו, שלימים יוגדרו כתור ה'כריסטוגראם' (האות הקדוש או צלב קונסטנטינוס), יכול להיות שמדובר בסמל פגאני שקיבל משמעות נוצרית. התהייה המרכזית הינה, מדוע קונסטנטינוס מתנצר. המקורות הנוצריים מספרים, שאפילו את אמו שלקונסטנטינוס (הלנה) תהתה מדוע הוא בחר להתנצר. ידוע שקונסטנטינוס ואביו היו עובדי אלילים ובתקופת הרדיפות הנוצרים של הקיסר דיוקלטיאנוס, הם לא רדפו את הנוצרים שהיו באזור שלטונם. אפשר למצוא מספר הסברים: יכול להיות, כי קונסטנטינוס חש בחושיו המחודדים כי הנצרות תעזור לו לגבש את שלטונו. קשה לקבל את הטיעון הזה, היות והנוצרים באותה תקופה היו מיעוט זעום באוכלוסייה של האימפריה ובנוסף הם סבלו מרדיפות ופילוגים פנימיים. סברה נוספת, הוא הושפע מנוצרים שהיו בפמלייתו האישית. לחילופין, קונסטנטינוס זיהה את ישו כתור אל השמש שאותו הוא עבד. ההסבר המניח את הדעת, הינו כי יריביו של קונסטנטינוס, נהנו מתמיכה של חוזי עתידות האליליים של רומא והם ניבאו לו רעות. קונסטנטינוס, ניסה לחזק את לב חייליו על ידי אימוץ אלוהות אחרת שהאותות אינם קשורים אליה וחסדיה נתונים בלא קשר אל פולחן האלים.

מטבע שעליו מוטבע הכי רו של הקיסר מנגניוס משנת 352 לספירה-מקור ויקיפדיה

הבחירה של קונסטנטינוס בדת שאיננה נוגעת לחייהם של תושבי האימפריה לא היתה מסוגלת ליצור סחף, כמו שיצרה התנצרות שלו והוא היה נאלץ לכפות תפיסות העולם האלו על התושבים של האימפריה. קשה לפקפק בהתנצרות של קונסטנטינוס, החל מהענקת האדיקט של מילאנו משנת 313, בה הנצרות מוכרת כתור דת רשמית וזאת כהכרת טובה של הסיוע האלוהי שניתן לקונסטנטינוס בעקבות קרב גשר המליביוס. בנוסף, קונסטנטינוס דאג להקים במימונה של המדינה הרומית, הוקמו מבנים מפוארים בערים שונות אל מול הכנסיות הצנועות ובצורה הזאת הנצרות הפכה להיות הדת של האליטה המדינית. לכן, קשה לפקפק באמונה של קונסטנטינוס באל הנוצרי, זה דיון לפוסט אחר-אבל עדיין לא ניתן להבין את הסיבה להתנצרות במלואן. אבל מכאן אפשר לטעון כי מדובר, בסוג של ברבור שחור.

מימ המבוסס על דמותו של הקיסר יוסטיניאנוס, הנמצא בסן ויטלה בראוונה.

אחד המאפיינים של הבחירות בארה"ב הינה הבחירה על פי מפתח אלקטורטים, התפקיד של השיטה הזאת, מבוסס על התפיסה של מאזנות ובלמים שמתקיימים בחברה האמריקאית. בצורה הזאת הקול של האדם שגר בפריפריה שזאת הומוגנית ואחידה ובעוד שהערים השונות, הן יותר הטרוגניות ורק בשל ההגירה המסיבית שהיא מקבלת ובנוסף, בשל גורמי משיכה ודחיפה שמתקיימים אליהן מן האזור הכפרי. היכולת של טראמפ לתקשר עם המוני אנשים שזנחו על ידי הממסד הפוליטי בשלושת העשורים האחרונים. בו הם הרגישו שהחברה המערבית 'שכחה' אותם והם היו בשר התותחים בתפיסה הכלכלית הנקראת 'ניו ליברליזם'. תפיסה זאת מבקשת להוציא את הממשלה מן הספירה החברתית והיא מאמינה ביד החופשית של אדם סמית'. לכאורה היא מבקשת להעניק לאנשים רבים את האושר הגדול ביותר וזאת על ידי הבחירה החופשית ואם הצלחת אז הצלחת ואם לא אז כנראה לא הגיע לך, בעיני זאת תפיסה מאוד פרוטסטנטית, שמבקשת לייצב את המצב בעולם בהסבר דטרמיניסטי למצב שבו הוא נמצא ולהאשים אותו ואין זולתו נושא באשמתו.

אנשים רבים בחברה האמריקאית הרגישו כי ארה"ב איננה גדולה יותר, כפי סיפרו לה. הם הרגישו למה הם צריכים לממן את ההגנה של מדינות אחרות, בעוד שבאזורים שלהם ישנה אבטלה גדולה והצעירים עוזבים לערים הגדולות. ההצלחה של טראמפ היתה היכולת שלו לתקשר עם אותם אנשים במדינות המפתח שהרגישו שהם נזנחועל ידי החברה האמריקאית, אם בשל התעסוקה. זאת לא היתה בחירה בין שני נציגים שונים כל כך בעליל, האחת הינה קילנטון שזוהתה עם הקשרים של הון שלטון. בעוד טראמפ הציג אותו כתור האדם הפשוט שלא היה קשור לאף אחד היות והוא בעל יכולת לממן את מסע הבחירות שלו בעצמו והוא גם שייך לאותה אליטה, שלומדת ומחנכת את ילדיה באותה באוניברסיטאות השונות של ליגת הקיסוס.

זהו מרד הלודטים (אסור להגיד מלחמת מעמדות לאחר נפילתה של ברה"מ רק שתדעו), שביקשו לא להישאר מאחור אלא לקחת חלק במשחק, הרגשת החנק של אותם אנשים, בה הזהות שלהם נאלצה לוותר עבור אחרים; דבר זה לא תרם עבור הדימוי של קלינטון. מאז המשבר הכלכלי הגדול של שנת 2008, ניתן להבחין מערכות הבחירות, היו מבוססות על בסיס הצבעת מחאה מסוג כזה או אחר. הבחירה של הנשיא אובמה היתה הצבעת המחאה של השחורים, אז הבחירה של הנשיא (הנבחר) טראמפ היתה הצבעת מחאה של הלבנים ושל מעמד הביניים שהלך ונעלם בעקבות השינויים של הכלכלה הניו ליברלית, שלא העניקה להם את המחסה הנדרש, אלא היא קידמה בתוך מארג של חוקים את הרעיון של החירות השלילית בצורה קיצונית, עד שזאת הפכה להיות חירות חיובית קיצונית לצד השני.

אחרי שפרסנו את היריעה על הסיבות לניצחונו של טראמפ, השאלה שלי האם הוא כל כך רע? התשובה שלי היא לא. באחד הדיונים שלי באותה רשת חברתית מפורסמת אמרתי לחבר אחר, שלא משנה מי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב, התהליך התחיל בעוד שהילרי היתה משככת את התהליך טראמפ יאיץ אותו. התוצאות של הבחירות הללו וגם התוצאות של הברקזיט, יחייבו פסק זמן מאוד ארוך מהתפיסה 'הניו ליברלית', שיש צורך להתייחס אל כוחות השוק; אלא נהפוך הוא ישנו צורך להתייחס אל הסוגיה של התפיסה הקבוצתית של האנשים ולתכנן את הצעדים של הכלכלה ובצורה הזאת לתקף את הסכם האזרחות שנחתם בין הפרט ובין המדינה, שזאת מעניקה לו את ההגנה הנדרשת תמורת התשלום של המיסים השונים; הסכם זה החל במאה ה-13 עם החתימה של המאגנה כרטה והמשיך עם הסכמי הפריבילגיום השונים בין השליטים השונים באירופה עם הערים השונות. הסכמים אלו, הביאו להפיכת המצב בו הפרט הינו נתין הופך להיות אזרח ונוצר מצד של חוזה, בו לכל אחד מהצדדים ישנו זכויות וחובות.

דברים אלו יחייבו את הממשל של הנשיא (הנבחר) טראמפ להשקיע יותר בתשתיות של ארה"ב וזאת על חשבון יחסי החוץ שלה. המורשת של הנשיא אובמה תהיה זאת לא של פרס נובל לשלום, אלא של התבדלות של ארה"ב והפיכתה למדינה שאיננה תלויה אנרגטית במדינות אחרות וזאת כהמשך המדיניות של הממשל האמריקאי, עוד מתקופתו של הנשיא בוש הבן. דברים אלו יחייבו שינוי במהלכי החשיבה של התפיסה של הגלובליזציה, שזאת התבססה על השליטה האמריקאית ובמיוחד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה בפרט. היציאה של ארה"ב מתוך המעורבות של סכסוכים ברמה הבינ"ל תוביל, אולי להתחזקותו של האיחוד האירופאי וההבנה שלא ניתן לנהל מדיניות ניו ליבראלית, אלא תידרש עבודה צוותית של כל המדינות באיחוד עצמן ועוד חזון למועד. הרצון של הנשיא (הנבחר) טראמפ להפוך את אמריקה גדולה אולי תשיג את התוצאה ההפוכה, אבל זה תלוי בהרבה דברים, כמו הצורך בהגירה ובעוד כמה דברים שהם נדרשים לפוסט אחר ובמיוחד לאחר מאה ימי עבודה של הממשל שלו.

המרחב של המזרח התיכון ושל ישראל הלכה למעשה, מדיניות התבודדות של הממשל של הנשיא (הנבחר) טראמפ תהיה של התכנסות פנימה ואי התערבות במלחמות מיותרות. הערכתי שטראמפ, ייתן לנשיא רוסיה פוטין את הזכות לנסות ולהגיע להסדר בסוריה וזאת על חשבון ניסיונות של רוסיה להגיע להישגים במה שקורה באוקראינה. רוסיה שסובלת מבעיות דמוגרפיות מאוד קשות ומצד שני, כל העבודות של הידיים הבלתי מיומנות של בערים הגדולות ברוסיה (ובמיוחד במוסקבה) נעשות על ידי אנשים מוסלמים. הנשיא פוטין נאלץ מצד אחד לשמור על נמל המים החמים שלו, במזרח התיכון בעיר טרטוס. הפעולות של הנשיא פוטין במזרח התיכון, הינם של ניצחון פיראוס. לא משנה איך הוא מנצח הוא המפסיד הגדול –  אבל הוא לא יכול להודות בזה ובמיוחד עם האמריקאים, יתנו לו להילחם לבד בדעא"ש. האינטרס היחידי של רוסיה הוא להגן על איראן ועל המדינות הקשורות אליה, אבל לא בטוח שאיראן תרצה להיקשר לרוסיה כל הזמן הזה, אבל חזון למועד כמו שנאמר. טורקיה שגם רוצה להחזיר עטרה ליושנה ובמיוחד לאור הפיכת הנפל שהיתה שם לפני כמה חודשים. הצורך של הנשיא הטורקי ארדואן למצב את עצמו כתור יורש לבית עות'מאן (במיוחד שהיורש היחיד לשושלת נפטר לפני כשנתיים) ולכן ניתן לפרש את המדיניות שלו בצורה הזאת.

לאור הדברים הללו, מדינת ישראל כיום לא נמצאת במצב של איום מתמיד ובמיוחד לאור הרצון של מדינות ערב השונות לקיים איתה קשרים; בכל מיני רמות ובכל מיני צורות. אחד הדברים הטובים, של האיום של דעא"ש והאיראני על מדינות ערב השונות, הינה החיזוק של היצירות הלאומיות המלאכותיות של המאה העשרים לאחר מלחמת העולם הראשונה והן מדינות ערב. אכן, ערב האביב הערבי, הלאומיות במדינות אלו הפכה להיות שלדים מחלידים. אבל, העלייה של האסלאם הרדיקלי, אפשרה להם לחדש את הזהות הלאומית שלהם. אבל הדבר החשוב ביותר, הוא שעיצוב של הלאומיות הזאת, נבנה על פי צרכים מקומיים ולא על פי חיפוש של אויב מדומיין כדוגמת ישראל. בשילוב, עם התכנסות של ארה"ב והורדת הסיוע (אינשאללה, במהרה בימנו אמן), תביא לגמילה לא פשוטה;שבסופה נעמוד על הרגלים, שנוכל לחזק את המעמד שלנו כתור אומה שמחדשת את ימיה.

לדעתי זה יהיה הפתעת הברבור השחור

אז שתהיה שנת סוס שמחה לכולם

ירושלים

ט"ו במרחשון

16 לנובמבר 2016 למניינם.

 

ויהי בימי שפוט השופטים הליברלים

"גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל הכנפים [כְּנָפַיִם] יַגֵּיד דָּבָר" (קוהלת כ:י).

אחד החיבורים המרכזיים של ישעיהו ברלין, הינו החיבור 'ארבע מסות על חירות', בחיבור זה הוא מתייחס לשני סוגים של חירות האחת חיובית והשניה היא שלילית. הראשונה הינה החירות להיות אדון לעצמי אל מול השניה החירות של היעדר מכשול. ברלין טען, כי בני האדם מתנהלים הלכה למעשה בדרך הפשרה בין החירות החיובית ובין החירות השלילית. במציאות, ישנו ניסיון להכפיף את החירות השלילית על החירות החיובית וזאת במקום לנסות למצוא את נקודת האיזון בין שתי החירויות הללו. הבחנה זאת, גם תקיפה אל העולם המשמעותי של הפוליטיקה; מסיבה זאת ברלין ראה את בדמוקרטיה הליברלית השתתפותית, חלק חשוב בתפיסת עולמו, שהיא חלק אינטגרלי ממהות האדם. הסיבה לכך, הינה הרצון , לשאוף אל מטרות יותר טובות וחלק מהרצון שלו ולהיות אובייקטיבי. לדעתו של ברלין, מדובר על כוח המניע את הפרט, בעולם החשיבה הליברלי. האוטונומיה של הפרט הינה מגובלת בקשריה ההיסטוריים. ברלין מזהה שני סוגים של אנשים האחד הוא השועל שיודע הרבה דברים והשני הוא הקיפוד היודע דבר אחד גדול.

יפה את, ארצנו" מאת אליעזר שמאלי בהוצאת יבנה-נלקח מהבלוג קווים ונקודות

החירות השלילית, כפי שהיא מוצגת, בתפיסה הליברלית ובמיוחד החירותנית (ליברטריאנית), מציגה את מערכת היחסים בין בני האדם כחופשיים לכאורה, הלכה למעשה זאת התייחסות, מאוד צרה של מערכת היחסים הזאת; זאת מערכת יחסים, בו הפרט, מקבל או מעניק שירותים מול האנשים השונים. דבר שמביא לקטגוריציזה חברתית, שמחייבת את התמקצעות של הפרט, בתחום צר מאוד ולכן הוא הופך להיות אך ורק קיפוד היודע דבר אחד גדול. העדפת הרעיון האינדיבידואלי של הפרט, היא זאת שמביאה ליצירה של חברה מנוכרת, המעניקה הסברים אל המצב הקיים ולמה לא ניתן לשנות את מצב, במיוחד בשל הטיעון שאני ואפסי ובמיוחד עם הדברים הללו מוסברים דרך, הפריזמה של התפיסה הדתית האפשרית שזה הוא המצב הנכון של החיים ולכן לא ניתן לשנות אותו והשדה הפוליטי הלכה למעשה מופקר אל האנשים הטובים (או, כמו שנאמר באנגלית the good old school boys). בצורה הזאת נמנעת התנועה הנדרשת, שאמורה להחליף ולשנות את האליטות השונות ולהעניק לטובים את האפשרות להתקדם. הקידום ניתן, הלכה למעשה לקיצונים 'המשמרים את הפרשנות היחידה לאמת'; פרשנות זאת איננה באה לקדם את החירות עצמה, המתקיימת בין הקצוות החיובית והשלילית, ישנה כפייה של פרשנות חד צדדית, של כל אחת מהחרויות (באם מדובר בתפיסות דתיות, חברתיות, כלכליות מחק את המיותר). מסיבה זאת, כל מי שמציע רעיון, אחר נתפס כתור בוגד בערכים האמת והוא מושג לצחוק ולעג. דבר הרווח בעיקר בתרבות הביוש ברשתות החברתיות השונות, בו כל צד חושב שהוא חסין מפני אותם תופעות. דברים, אלו משולים בעיני למעשה פילגש בגבעה, במקום להתייחס אל האנשים כתור מכונות המעניקות שירות, ישנו צורך להתייחס אליהם, כתור עולם מלא המכיל בתוכו רבדים, מאווים משלהם ושיהיו שועלים אמיתיים.

התמה המרכזית של ספר שופטים, הינה, של חוסר של שלטון מרכזי ודבר, דבר זה הינו אידיליה ניו ליברלית לכאורה, היות והרעיון, שטוב ליבו הוא זה שינחה אותה בדרך הטובה והנכונה.  הלכה למעשה העם חוטא ולכן נשלחים עליו העונשים, החטאים נובעים מגבהת הלב של העם, שרואה את עצמו כמיוחד וכתור טהרן מבחינה חברתית. הסכסוכים הללו, היו יותר מלחמות הוביסאיניות ואלו הובילו לכינונו ולהתערבות של השופט, שאמור להחזיר את העם אל דרך הישר. דמותו של השופט, הינה דמות של מצביע שעומדת מול שלטון הזקנים, שאמורים לנהל את העם. מרטין בובר טען, שיש שתי דעות בספר שופטים שהן סותרות אחת את השניה, ישנם סיפורים אנטי מלוכניים ופרו מלוכניים, יכול להיות שזה משקף ויכוח בתוך החברה הישראלית באותה תקופה, אבל ספר שופטים לא בא לייצג את הקולות השונים. ספר שופטים אמור לשים את במרכז לא את הצורה השלטונית, אלא את האופי של המנהיג. הוא עוסק, בסוגיה של מי הוא המנהיג האידיאלי? אלו תכונות אמורות למנהיג האידיאלי? בין אם זה שופט ובין אם זה מלך. בתוך ספר שופטים, אפשר למצוא שני דגמים של הנהגה:  האחת היא הנהגה שפועלת בשם האל, כמו הנהגה של יפתח שפועלת מתוך דבקות באל, כמו בפרשת מלך עמון, שזה מבקש להגיע להסכם עם יפתח והאחרון מסרב לה. הסירוב של יפתח נובע מהטיעון שהאדמה, ניתנה על ידי האל ולכן אין לנו רשות לתת אותה, אבל הצד השני של אישיותו של יפתח הוא גם כישלונו, כאשר הוא נקלע לסבך האינטרסים, בין הנהגה ובין צורכי העם. יפתח, שמעדיף את הצרכים האישיים שלו, כמו: במקרה של ששבט אפרים, ששואל מדוע הוא לא נקרא לעזור ויפתח תוקף את בני השבט והורג בהם. השנייה שעומדת מול הדמות של יפתח אפשר למצוא את הדמות של השופט גדעון, שנע בין הצרכים האישיים ובין הצרכים של העם, כאשר המלאך פונה אליו, גדעון חוזר אליו בלשון רבים (ויפתח עצמו מדבר בלשון יחיד בכל הטקסטים שלו), אבל כמו הנהגה של יפתח, גם גדעון נופל במלכודת של יפתח כאשר הוא פונה אל אנשי סוכות ואנשי פנואל, שעימם הוא מדבר לשון יחיד בשלוש מקרים.

ספר שופטים הוא ספר הלכות המדינה של היהדות וזאת בשונה מתורת המדינה המתקיימת בעולם המערבי הקלאסי של יוון ורומא. אין, היהדות מדברת על דגמים אפשריים כפי שמיוצגים אצל בעולם המדינה של הפילוסופיה היוונית. אין היהדות מה שיטת השלטון הטובה ומה שיטת השלטון הרע, העם היהודי חי ובועט בכל מיני צורות של הנהגה וזאת בזכות ספר שופטים, הסיבה לכך נובעת מהמינוי של יהושע, שהיה המשכו של משה (שלא היה יכול להיכנס אל הארץ המובטחת), אבל אחר הכיבושים של יהושע, לא נדרש יורש ובצורה הזאת עולה הנהגה של הזקנים, שזאת לא הבטיחה בית גידול למנהיגים אלא הם היו בעלי פונקציה צבאית בלבד בזמן חירום. זאת התמה המרכזית של ספר שופטים, החל מעתניאל בן קנז ועד ספר שמואל, שבו ישנו ניסיון של הימנעות מניסיון של שלטון מרכזי ודברים אלו באים בתמות השונות של הספר עצמו, האם המלך הוא טוב או לא טוב, דברים אלו שזורים בתפיסה של הספר עד להמלכתו של דוד, שהינו פועל יוצא של כריתת בריתות בתוך המארג הפנים של השבטים השונים במרחב עצמו וזאת מתוך הבנה מסוימת, שישנו צורך בשלטון מרכזי חזק ויציב כדי לקיים את החברה הישראלית.

לכן, ספר שופטים, הוא ספר שבא לדבר על דמותו של המנהיג (באם המדובר בשופט, או מלך, או נביא) והשיפוט נעשה על בסיס של מי הוא המנהיג הראוי? ומי הוא המנהיג הלא ראוי? השיפוט עצמו, נעשה על ידי שני קירטריונים פשוטים מאוד: האחד האם מנהיג הולך בדרכו של האל והשני, על מי הוא חושב האם הוא חושב על העם , או האם הוא חושב על עצמו. זאת תורת המדינה היהודית והיא שונה מזאת של המערב, היא מבוססת על התפיסה של התועלתנות הליברלית, שבו כל אחד מעבד את אדמתו וחי חיים מוסריים על פי הבנתו (יושב תחת גפנו ותאנתו והאיש הישר בעיניו יעשה) והריבון הוא האל, דבר שהביא בסופו של דבר להשחתה של אותו מוסר וציווי אלוהי, כפי שהוא בא לידי ביטוי במקרה של פילגש בגבעה, הינה שיא של החירתנות ליברלית, אני ואפסי ואין עוד אחר ממני.

אחת הבעיות של החברה הישראלית, לדעתי האישית, הינה נובעת מות דור האבות המייסדים (אם זה בן גוריון מצד אחד או אם זה בגין מהצד השני של המתרס), אלו היו דור האבות של החלוציות ישראלית, שנסכה בנו את הביטחון.החברה הישראלית סובלת ממשבר של חוסר מנהיגות, הנובע  משני משברים מהותיים, הראשון הוא המשבר שנוצר בחברה הישראלית לאחר מלחמת יום הכיפורים, בו במלחמה הזאת נהרגו רבים וטובים שהיו אמורים להיות העתודה הנהגתית של החברה הישראלית. השנייה, הנובעת מהראשונה, הינה סירוב הפקודה של דרגים גבוהים בצבא, כמו המקרה של אל"ם אלי גבע שהודח. זהו משבר המנהיגות שהחברה הישראלית סובלת ממנה שתי האגפים הפוליטים של החברה הישראלית. מכאן, נובע חוסר הביטחון של החברה הישראלית. הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, הינה טראומה לאומית, היא לא יצרה ואקום של הנהגה, אין הכוונה אל המספרים של ההרוגים, אלא מדובר משינוי תפיסות בקרב השורדים, דוגמת אלי גבע, שהיה אחד מגיבורי מלחמת יום הכיפורים ולימים הפך להיות המח"ט הצעיר ביותר בצה"ל; היו אלו החוויות שלו ממלחמת יום הכיפורים, שהביאו אותו לפקפק בתבונה והיושרה של הדרג המדיני במבצע של"ג, זהוא המהלך העומק שמלחמת יום הכיפורים של השבר של מלחמת יום הכיפורים ולא האובדן הפיזי של הנהגה הפונטציאלית.

מישל קישקה, "The Kibbutz Experience", כרזה בהוצאת פלפוט, 1986

דבר שהוביל לסטגנציה מחשבתית שאפיינה את שתי הגושים הפוליטיים של מדינת ישראל, שאלו עם הזמן הפכו להיות יותר ויותר מכווני נישה אידיאולוגית אל הקצוות של החברה עצמה וכל אחד מהצדדים מתחפר ומתבנקר בתוך העמדות שלו וזאת בשם אותה אידיאה ליברלית. הרצח של רה"מ יצחק רבין, הינו אחד מנקודת השבירה הקשות של החברה הישראלית זאת נקודת שבירה שהביאה לחילופי האשמות שעד היום נאמרות, שבו כל צד מהקשת הפוליטית הישראלית מתהדר בו ואין היא משמשת אלא, כתור קרדום לחפור בו. בצורה הזאת, החברה הישראלית, במקום להפוך לחברה פתוחה ופלורליסטית הפכה, לחברה שהיא ביסודה חברה המונהגת על ידי חבורה של 'זקני העדה' המטיפים לתפיסה חירותנית, עבור אותה חברה ובצורה הזאת הם בעצמם הופכים לסוג של קיפודים; היודעים רק דבר אחד, שהוא להאשים את הצד השני בעוולות הווה וזאת תוך לחימה של מלחמות העבר בשמם של קרבות הווה, בלי יצירה לשום עתיד מהותי ואמיתי. בין המאפיינים של הנהגת השופטים של ימינו, אלו הם השופטים אשר מדברים בלשנו של גדעון ועושה את מעשיו של יפתח. העלמות דור האבות המייסדים ובמיוחד אלו, שהיו אורות ומוראות מחייבות את בני העם והארץ, לשבת ולשאול את השאלות מהותיות שהחברה הישראלית, נדרשת אליהם ולא להסתפק בהבטחה של לנצח נאכל חרב.

נכתב  בכ"ה במר חשוון

שבת חיי שרה

ירושלים

המעבר בין חורבן, נחמה ובנייה מחדש

“Both liberty and among the primary goals pursued by human beings throughout many centuries; but total liberty for wolves is death to the lambs, total liberty of the powerful, the gifted, is not compatible with the rights to a decent existence of the weak and the less gifted.” equality are  (Isaiah Berlin, The Crooked Timber of Humanity: Chapters in the History of Ideas)

האגדה מספרת, כאשר נפוליאון הגיע לקהיר לאחר כיבושה בט' באב הוא ראה מקום חשוך עם מעט נרות דולקים, לאחר שנכנס הוא הבין שהוא הגיע לאחד מבתי הכנסת של קהיר ושם הוא ראה יהודים יושבים על הרצפה ומבכים את החורבן של הבית ולאחר ששאל נפוליאון מתי האירוע הזה קרה, הם ענו לו שזה קרה לפני הרבה זמן; נפוליאון הסתובב ואמר לחייליו: עם שמסוגל לבכות כך על עברו יש לו עתיד. רוב הסיכוים מדובר באגדה אורבנית ואין בה שום קשר בין המציאות והסיפור האמיתי. אבל הצורך בקיום של סיפורים כאלו, אולי יכול להוכיח את השבר שהיהדות עברה בשל אותו אירוע קסטרופלי בשנת 70 לספירה.

נשיאת מנורת שבעת הקנים על ידי כוחותיו של טיטוס לאחר הניצחון כי שהיא חקוקה בשער טיטוס ברומא-מקור ויקיפדיה

התוצאות של אותה קטסטורפה בא לידי ביטוי בזיכרון הקלוקטיבי היהודי וגם הישראלי, דברים אלו נוכחים כמעט בכל טקסט יהודי מתקופת החורבן ועד התקופה. לסיפור החורבן אפשר למצוא מספר גירסאות אשר משלבות אחת בשנייה. הסיפור הראשון הוא הסיפור ההיסטורי כפי שהוא מובא אצל יוסף בן מתתיהו, שאותו אנחנו נדרשים לקרוא, בצורה מאוד ביקורתית ובמיוחד את הספר שלו 'מלחמת היהודים', הסיבה לכך נובעת מהמעמד של יוסף בן מתתיהו, שזה עצמו לקח  חלק בפיקוד על הגליל בזמן המרד היה אחד ממתנגדי המרד וכשהוא נפל בשבי הרומאי הוא הפך לבן חסות של הקיסרים הפלאווים. על פי הסיפור והספר עצמו, אפשר להבחין בספר בשני גורמים מרכזיים: הראשון הוא השלטון של הנציבים הרומאיים שהיו מושחתים והם הוצבו בפרובינקיה; והשני הוא הגורם של קבוצות הקנאיים וביניהם אפשר להבחין בסיקריקים, הקנאים, שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב. תחילתו של המרד הגדול היתה, בסכסוך שכנים בין באי בית הכנסת היהודי ובין השכן היווני שלא היה מוכן לתת להם את האפשרות להרחיב את אותו בית הכנסת בקיסריה וזה הביא למרידה כלל ארצית, אם בשל היחס של השלטון הרומאי שהיה מושחת ואם בשל הרצון של הצד היווני לכפות את דרכיו על הצד יהודי, שנתפס כשונה. ומצד שני העקשנות של הקנאות היהודית, שבאה לידי ביטוי במעשיו של אלעזר בן הכהן הגדול מפקד משמר המקדש, שהביא להפסקת הקורבן לשלום הקיסר שמנהג זה החל מתקופתו של אוגוסטוס קיסר. אכן, האכזריות של הרומאים היתה ידועה ולכן חכמי ירושלים ופרנסי העיר התחננו שזה יקריב את הקורבנות וזה עמד בסירובו, כי אולי הוא הבין כי היהודים כבר לא עם חופשי בארצו וכמו שאמר פעם ישעיהו ברלין, בהתייחסותו אל קנאים שאלו לא יכולים להסתפק בשלמות, כי הפעולה היא זאת שהפכה להיות מהות ולא המטרה. את הסוף של הסיפור כולנו יודעים ומכירים, הקיצוניים והקנאיים השתלטו ושרפו את האספקה של ירושלים וזאת בשם האידיאולוגיה הקדושה שלהם. עם המרד הזה באה לקיצה הריבונית היהודית והגלות, שהתחזקה, בשל עוד מספר מרידות וביניהם המרד של בר כוכבא ומרד התפוצות שלאחריו אדריאנוס קיסר שינה את שם הארץ לפלסטינה ומאז אנחנו מקוללים בקללתו של אדריאנוס קיסר; וזאת בשם הטהרנות ואי ההבנה של כללי המשחק, שהשתנו.

פרופ' ישראל אלדד (שייב), שהיה הולך בערב תשעה באב אל מוזיאון ישראל, עומד מול פסל אדריאנוס ומתגאה בפניו על תקומת ישראל. בעקבות מציאת פסל ראשו של אדריאנוס בתל שלם [1975], והצגתו במוזיאון ישראל, נהג אלדד לספר שהוא הגיע אל הפסל – 'נעמדתי לפני עיניו הכבויות של אדריאנוס ואמרתי לו: אדריאנוס אדריאנוס, אתה שרצית לקרוא למקום זה איליה קאפיטולינה ולארץ זו פלשתינה, פקח את עיניך וראה – היכן אתה נמצא? במוזיאון ישראל – בירושלים!'.
צילום אישי במוזיאון ישראל

מול הסיפור של יוסף בן מתתיהו, עומדים אגדות החורבן ולדעתי אלו מתחילים בפרשה שמצויינת בסהנדרין י"ט "ע"ב אמר ליה שמעון בן שטח: ינאי המלך! עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב" וגו'. אמר לו: לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך. נפנה לימינו – כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו – וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם? יבא בעל מחשבות ויפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע, ומתו, באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו"; לדעתי זאת הנקודה שהמוסר של השלטון מתחיל להיהרס ולא ניתן יותר לעצור אותו. ולאחר מכן מגיעות אגדות החורבן שטוענות נגד העוותנות של ר' זכריה בן אבקולס, שלא פצה את פיהו וזאת מהפחד של קבלת האחריות ומתן ביקורת ולעמוד עליה בפני הקנאים. ראשיתה של תפיסה זאת מופיעה באיכה רבה. התדדרות המוסרית של הנהגה הרוחנית שלא רצתה לקחת את האחריות, שזאת מולאה על ידי הקיצוניים. בצורה הזאת הקהילה לא הצליחה להתגבר על סכסוכים של קמצא ובר קמצא, כי הנהגה עצמה הלכה למעשה לא תפקדה והיתה עסוקה בעצמה ובהאדרה עצמית ולכן היא אפשרה לקיצונים להשתלט על הנהגה ולשרוף את המחסנים של ירושלים ולהיות מקוללים בקללתו של אדריאנוס.

חורבן בית המקדש בציורו של פרנצסקו האייז, (ונציה 1867)
מקור ויקיפדיה

כיום אנחנו נמצאים בשבת השנייה של שבע שבתות דנחמתא בפרשת עקב ובהפטרה אנחנו נקרא את ההפטרה הבאה "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי יְהוָה וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי.הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד.מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם יְהוָה כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה.כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ.עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה.וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם. כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה. וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קוָֹי. הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ וְאִם שְׁבִי צַדִּיק יִמָּלֵט.כִּי כֹה אָמַר יְהוָה גַּם שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ. וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן וְיָדְעוּ כָל בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב." (ישיעהו מ"ט: י"ד-כ"ט). מפרשה זאת אנחנו יכולים ללמוד, כי עלינו מוטלת האחריות להוציא את הקיצונים ואת הקנאיים וזאת כדי שלא נאבד בשלישית את העצמאות שלנו. שלא נצטרך לעשות את מעשיו של יוחנן בן זכאי שביקש את יבנה ואת חכמיה, כי הוא לא הצליח נגד הקיצוניים ולכן הוא נאלץ לוותר על ירושלים ועל הריבונות העצמאית של העם ולנסות ולהציל את השאריות של העם וזאת כדי שהבית לא ייחרב בשלישית וכן יש צורך לעשות את כל המעשים כדי לקיים את הפסוק מִהֲרוּ בָּנָיִךְ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.

המצעד של יהודי רומא בכיוון ההפוך מזה חקוק על שער טיטוס, לאחר ההודעה על כינונה של מדינת ישראל, צילום סנטלי אפל מקור: אתר מוזיאון השואה

דברים אלו באים בייתר בשאת במגזר הדתי לאומי, שזה צריך לעשות קריעה ולשבת שבעה ולקונן על מה שהוא גידל; הסיבה לכך נעוצה בשנות השבעים של המאה הקודמת ואלו הם חיות הכלאיים של חרדים לאומיים, שמצד אחד מבקשים להתבדל ולהקצין. דבר זה בקבלה של מורים חרדים לתלמוד, שברחו אל הציונות הדתית כעיר מקלט, כמו משפחת אליהו מפני משפחת יוסף. רבנים אלו, שהביאו ליצירת תקומה ובמיוחד אלו היושבים בישיבת הר מור; שאלו חוברים אל המתפרעים של בית אל והיד של בני עקיבא איננה יכולה עוד להושיע, כי הם התבטלו והיו עוונתנים. על זה יש להוסיף את חרד"לים, שמקצצים בנטיעות של תנועת בני עקיבא ושל הציונות הדתית הקלאסית, עם על ידי סילוק אנשי החינוך המקומיים שנתפסו כפושרים, וזאת כדי להכניס את משרות של כבוד לחבריהם. אלו הם הנוכלים, שמפעילים את מכבש הלחצים על המנהיגים הפוליטיים השונים והם אלו הם שסוגרים את החברה הישראלית בסד.

לאחר כל התוכחה הזאת, נשאר לי רק לנסות ולנחם, כי תמיד אפשר להמשיך ולהוכיח והשאלה האם זה יעזור. יש לנו עם נפלא ויש לנו מדינה נפלאה, כן הוא עם קשה עורף והוא קל אבל עכשיו לאחר כל המכות שקיבלנו, יש צורך לקום ולנגב את העפר מהתכועאכס למחות את הזעה מהפדחת, למחות את הדמעות ולהמשיך לבנות את המדינה לטוב ולרע וזאת כדי לא לתת קיצוניים משני המחנות לנצח. אכן, אנחנו עכשיו בתקופה של חילופי הדורות, דור האבות והמייסדים הולך בדרך כל עפר ואנחנו מרגישים קצת אבודים, כי מי שיראה לנו את הדרך הלאה, אבל אולי הגיע הזמן שאנחנו נהיה אלו שנאחז ברסן ההנהגה.

נכתב בכ"ג במנחם אב

פרשת עקב

ירושלים

מחירות לעצמאות

“Only barbarians are not curious about where they come from, how they came to be where they are, where they appear to be going, whether they wish to go there, and if so, why, and if not, why not”. (Isaiah Berlin)

חג הפסח, הינו סיפור המסגרת של הלאום היהודי, (אני לא נכנס לסוגיה האם יציאת מצרים התקיימה או לא), אבל הסיפור הזה הינו המסגרת המכוננת של העם היהודי, היות והוא מהווה את נקודת האפס ביצירה של הזהות היהודית, כזהות של לאום ולא של דת. היהודים כתור יהודים הצליחו להנכיח, לכל מארחיהם השונים במדינות שהם היו בהם, כי הזהות היהודית הינה זהות שהופכת את היהדות ללאום וזאת על בסיס אותו זיכרון קולקטיבי, שאכן היהודים מהללים את האל על זה שהוציא אותנו ממצרים מבית עבדים ולכן רעיון זה מונח בכל טקס יהודי, באשר הוא.

הגדת ראשי הציפורים-מקור ויקיפדיה

הציווי של ההגדה, והגדת לבינך, מחייב את האדם ואת הקהילה לזכור את העבר, אבל הוא מעניק להם את האפשרות של מתן פרשנות אישית על הסוגיות שקשורות בזהות של העם היהודי ואלו מורכבות ביסודן מסיפורים קטנים, אלו הם הסיפורים האישיים הנשזרים בזהות הלאומית של העם היהודי. הצורך לספר, מחייב את האדם את לזכור. אכן אין זה זיכרון מושלם והוא שונה מהזיכרון הקולקטיבי, אבל הוא חלק מאותו זיכרון, כי הסיפור הזה שזור בסיפור הגדול ואין הוא יכול להילחץ ממנו. הסיפור היהודי הוא סיפור של אומה גדולה, אבל באותה נשימה הוא גם הסיפורים הקטנים, שמסתתרים מאחורי התמונות, הציורים, ההגדות שנוצרו במשך שנות יצירה רבות. מכאן סך כל היצירה היהודית הינה אדירה ובשביל אומה, שמרבית הזמן היתה חסרת מולדת דווקא יצרנו לא מעט. דברים אלו באים לידי ביטוי במהות של החברה הישראלית, שלכאורה הינה חברה חילונית, אבל הלכה למעשה מרביתה הינה חברה מסורתית, שמכבדת את העבר שלה וזאת כדי לנסות ולקשור את מהות של הסיפור האישי אל הסיפור הגדול.

כרזה לקונגרס הציוני החמישי-ליליין, אפרים משה-ארכיון בצלאל

חג הפסח, בעיני פותח את שלושת השבועות המהותיים של החברה הישראלית, אם בתחילה יש לנו את פסח כתור חג החירות, ישנו מעבר חד אל יום השואה, שמדגים את המדרש מירושלמי מסכת סוטה ה ד "בשעה שעלו אבותינו מן הים ראו פיגרי אנשים חטאים שהיו משעבדין בהן בפרך בעבודה קשה וכולם פגרים מתים מושלכים על שפת הים. ביקשו לומר שירה ושרת עליהן רוח הקודש. ואפילו קטן שבישראל היה אומר שירה כמשה".  השירה היא לא על המוות של פרעה ושל המצרים, אלא על הפדות של נפשנו, אלא פדות על ההצלה של העם היהודי. מכאן עולה הרעיון, של " מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני" (בבלי מסכת מגילה, דף י' עמ' א) השאלה שאלוהים מציב בפני המלאכים, איך אני יכול לשמוח על המוות של הברואים שלי, אפילו אם הם רשעים גמורים, האם יש צורך לשמוח לאיד אחרי ניצחון? אכן, השירה של בני ישראל, היא הרצון לשמוח על המפלה של האויב, אבל האל שאמור להיות מעל התפיסות האלו מנסה להציב רמות מוסר גבוהות יותר.

כאן, עולה השאלה ההיסטורית, האם ישנה גרמניה אחרת, או האם אפשר לסלוח על המעשים של העם הגרמני ועוד המון שאלות מוסריות אחרות, הקשורות בסוגיה הזאת. לדעתי אין תשובה חד משמעתית בסוגיה הזאת ולא ניתן לתת תשובה שכזאת, אבל הלכה למעשה הזיכרון של השואה מתחיל להיות מעומעם, בגרמניה וגם בישראל. כל יום מתים אנשים שלקחו חלק במכונת ההשמדה הגרמנית, באם הם נתפסו ובין אם הם לא נתפסו וגם מספרם של ניצולי השואה הולך ופוחת אבל השאלה שלי איך הרע האנושי עדיין נשאר? ואותו זיכרון של השואה משתנה ומתעצב מחדש, אני לא יודע איך הוא ייזכר בעוד חמש שנים מהיום, אבל הוא יהיה שונה מהזיכרון, שאני הייתי ילד.

החלק השלישי של שלושת השבועות המקודשים הוא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל והשילוב שלו ביום העצמאות. העיצוב של לוח הזיכרון הישראלי, החלק שמדבר על חירות ישראל. בעיני זאת שירת ההודאה, ששרים בני ישראל  על הפדות ועל המדינה שיש לנו. על הקורבן הגדול שאנחנו, שילמנו ואנחנו משלמים, כתור חברה יהודית חופשית. האתגרים הגדולים שעומדים בחלקנו היום, לא פשוטים מאלו של אבותינו להקים מדינה עצמאית וחופשית ואיזה חברה אנחנו רוצים. לדעתי אנחנו צריכים ללמוד לעבוד אחד עם השני, עם שהימנון שלו הוא התקווה לא יכול להרשות לעצמו להיות כזה מפוחד ומיואש, ולהמשיך לחיות עם תסביך מצדה. כן, על חרבנו נחיה ועל חרבנו נמות ויהודה נפלה באש ויהודה תקום באש. אבל, השאלה איך אנחנו מקיימים בדרך חברה שהיא פלורליסטית, באותה נשימה, זאת השאלה מהותית שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו וזה הוא חובנו כתור חברה, לאלו שהקימו את המדינה עצמה.

אנשים רוקדים הורה לאחר החלטת החלוקה-לע"מ

נכתב בכ"ז בניסן

ירושלים.

מהות האדיאל שהוא קו עגול וסגור

"It has been said that man is a rational animal. All my life I have been searching for evidence which could support this". (Bertrand Russell 1872-1970)

על פי תפיסתו של ישעיהו ברלין, האידאל האוטופי בתפיסה המערבית, הינו תפיסה סטטית של מהות האמת. ראייה זאת נשענת על שלוש רגליים: האחת לכל שאלה המהותיות חייבת להתקיים תשובה וזאת התשובה היחידה שמתקיימת; השנייה, כדי להגיע לתשובה זאת חייבת להיות מתודה אחת והיא העיקרון הבסיסי ולא ניתן להטיל בו בספק; השלישית. כל האמיתות הללו, אמורות להשתלב זו בזו וזאת כדי לייצר סוג של הרמוניה קוהרנטית אחת וזאת להגיע אל האוטופיה השלמה והקוהרנטית, או לפחות לנסות להסדיר את הסתירות ביניהן וזאת בשל הנצחיות של אמיתות אלו ותפקידו של הפרט לחשוף אותן ולחיות לאורן. מהותה של התפיסה הזאת, נובעת מהתפיסה כי טבע האדם הינו נצחי ואוניברסלי; ההיסטוריה הינה תהליך של קידמה, שאמור לחשוף את האמת, שבסופו של התהליך תיווצר אוטופיה שהינה חסרת סתירות. האוטופיה הזאת תהיה חסרת היסטוריה, היות וכל שינוי ממצב זה, הוא שינוי לרעה.

מכאן, מהותה של חשיפת האמת האוטופית, הינה סוג של הרס ההיסטוריה וזאת בשם צעידה אל אידאלים אוטופיים ובצורה הזאת ישנו הרס של המהות של הקדמה היות והערכים שהיא אמורה לייצג נעלמים, בצורה התהליכים ההיסטוריים, מצוירים כסוג של גל חורבות אחד. שהסיבה המרכזית שלו הינו לייצר סוג של גן עדן עלי אדמות וזאת על ידי כפייה של תפיסות עולם, הרג וחורבן. בצורה הזאת האוטופיה חסרת הסתירות, אינה מתקיימת. מכאן צומח הצורך לפשרה ושיווי המשקל בין האמיתות והחירויות המתנגשות אחת בשנייה. זאת תמצית ההכרה, שאין אדם שאינו חף מטעויות ואין התקיימות של אמת נצחית אחת. הטיעון של כל אוטופיה, הינו כי כל הערכים של בני האדם הינם זהים, ביסודה הינה טעות. אכן מתקיימים מספר ערכים אנושים אובייקטיביים וכל חברה מכילה בתוכה פרשנות חדשה לכל אותם ערכים וזאת בהתאמה למציאות המתקיימת. התנגשות והסתירה שנוצרים, לא רק בין חברות שונות לאורך ההיסטוריה האנושית, אלא גם בתוך הערכים השונים באותה חברה, הדוגמה הטובה ביותר הינה התנגשות מה הם הגבולות, שבין ערכי החירות ובין ערכי השוויון, בחברה המערבית. אין זה אומר שערך אחד הוא טוב יותר מהשני, אלא שיש יותר מתשובה אחת נכונה וזאת אמורה להתקיים בקונטקסט מסוים.

המרחב המזרח תיכוני נמצא במצב של כמעט כמאה וחצי של סכסוכים דתיים מרחביים, אם בשל הרס המבנה החברתי של האימפריה העות'מאנית, שאחד השיאים שלה הינה מלחמות הבלקן שהחלו בשנת 1912 ועד עצם היום. המרחב, שהיה ישות אימפריאלית בעל זהות דתית, נשבר לרסיסים בעלי זהות דתית ואלו מצידם לוו בטרנספר של אוכלוסיות רבות שאחת הדוגמאות הטובות הינה הגירוש של יוונים דוברי תורכית ליוון והגירוש של תורכים דוברי יוונית לתורכיה, לאחר מלחמת העולם. השינויים החברתיים של שבירת המסגרות החברתיות שאפיינו את החברה העות'מאנית לוותה, בסדרה של התנכלויות לקבוצות המיעוט השונות ובמקרים קיצוניים הופעלו כוח ממשי שהביא לאותו גירוש. אחת הבעיות המרכזיות, שצופה מהצד שמסתכל על המזרח התיכון, רואה את חוסר ההיגיון המרחבי, בו חברות שונות במרחב שנלחמות אחת בשנייה וזאת ללא הסבר רציונלי עבור אותו צופה מערבי, היות ואותו צופה מערבי מתייחס בצורה שולית את הדת כתור סמן לאומי המבוסס על אתוס מסוים ואת הרעיון של האתנוס, שזה מגולם בפרשנות האישית של כל קבוצה במרחב אל האתוס המרכזי.

אותו מתבונן מערבי מתעלם התפיסה כי גם היהדות וגם האסלאם הינן דתות אתוס לאום, שמאפשרות את חופש הבחירה האם להיות חבר באותה קהילה. אכן, טקס הכניסה אל הקהילה ביסודו הוא דתי אבל הוא רגע מכונן, מעין שנת אפס ואין היא מחייבת לידה אל תוך הקהילה, אלא היא פרי בחירתו האישית של אותו מאמין. אחד המאפיינים, המעניינים הוא שהפרט איננו חייב להיות מאמין באלוהים או באללה, אבל הוא מזדהה עם העבר ההיסטורי והסיפור ההיסטורי הגדול של אותה חברה. גם כאשר אותו פרט מבקש לעזוב את הקהילה, גם ביהדות וגם באסלאם, מתייחסים אליו כאל אדם שמת ואין הוא חלק מאותה חברה יותר. דברים אלו משתקפים בדבריו של ישעיהו ברלין, שבו אדם מזהה את עצמו כשייך אל הקהילה היהודית, הינו יהודי גם אם אמו איננה יהודיה ואיננה גיורת  (We should make a man to be a Jew, if he were in most respects identified with a Jewish community, despite the fact that his mother may be an unconverted non-Jewess), כאשר זה ענה לדוד בן גוריון בסוגיית מי הוא יהודי.

התעלמות מהסמן דתי של החברות השונות באימפריה העות'מאנית, היה זה שאפיין את מהות הסכסוכים השונים של החברות השונות ובמיוחד בזה של התנועות הלאומיות שאימצו חלקים את התפיסות הדתיות וניסו להעניק להם דפוסים מקומיים. גם התנועות הלאומיות בעולם הערבי שניסו לנכס לעצמן את את הזהות האסלאמית כחלק מאותה תפיסה.

הניסיון לבנות זהות ערבית או תורכית כתור זהות על לאומית ובמיוחד תוך חיקוי אירופאי של אתוסים חברתיים וזאת כדי לנסות ולבנות זהויות חדשות על בסיס תפיסה פרעונית, פינקית או ישראלית, שאמורה היתה להכיל את המיעוטים השונים, אבל כל אלו נדונו לכישלון. הסיבה לכך, הינה כי הזהות המרכזית, הינה זהות דתית, שבה הסמן הדתי (יהודי, מוסלמי או נוצרי) הינו מהות, שממלאת את הזהויות המרכזית של הפרטים השונים בחברה. אלו הן זהויות שמבוססות על מבנים חברתיים השונים שעיצבו את החברות השונות שהיו במרחב המזרח תיכוני ואלו היו תחת שליטה אימפריאלית עות'מאנית. לאחר נפילתה של האימפריה העות'מאנית, הקשרים בין המשפחות השונות נקטעו היות והיכולת התנועה וזרימת הרעיונות  נפסקה עקב היצירה של גבולות שלא היו קיימים קודם, ובנוסף הגבולות של מדינות המזרח התיכון הם גבולות ישרים שנעשו במשרדי המושבות השונים של האימפריות הזרות.

דברים באים במשנה תוקף ביחס אל התנועה הציונית, שהינה ביטוי לסוג של חילוניות של היהדות, התנועה הציונית היתה זאת שעוצבה, ביסודה באזורים בעלי זהות אימפריאליסטיים, בהם הזהות היהודית, אם תחת השלטון האימפראלי הצאריסטי או האימפריות של מרכז אירופאי (שכלל בתוכו את האימפריה האוסטרו-הונגרית ואת האימפריה הגרמנית). אכן, הציונות שאפה לחילוניות של החברה היהודית אבל הלכה למעשה השתמשה בזהות הדתית כתור זהות אתוסית וזאת כדי לאחד את היהודים. תפיסה זאת באה במיוחד לאחר הקונגרס הציוני השישי (1903), הידוע בשם קונגרס אוגנדה ובו הרצל חותם את הקונגרס בהצהרה הנאמנות האפשרית כפי שהיא נוסחה בספר תהילים (קל"ז: ה-ו) "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ – תִּשְׁכַּח יְמִינִי! תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי!"

החיים במדינת ישראל, אינם חיים של עם במובן האתני, אלא מדינת ישראל הינה הגשמה של הרעיון הלאומי וזה התפרש על גבי שרשרת הדורות. התפיסה הלאומית, כי שהיא באה לידי ביטוי ביהדות, העניקה בנוסף לרעיונות ליברלים נוספים, (כמו: הרעיון שכולם כפופים לחוק ולא משנה מעמדך האישי, הרעיון של הפרדת דת ומדינה ועוד), שאומצו על ידי התפיסות הליברליות האירופאיות וזאת, כניסיון למצוא פרשנות חדשה למציאות שלאחר מלחמות הרפורמציה והמציאות של החיים במדינה פרוטסטנטית.

אחד המאפיינים של הסכסוכים המרחביים, הינם סכסוכים שמבוססים על התקרבנות מתמדת, במיוחד מצידם של השחקנים השונים במרחב, כל צד שולל את הצד האחר ובמיוחד של הגדרה העצמית שלו וזאת כדי לשמור על המונופול של הקורבן ולכן הצורך הוא להניח כי הצד שני משקר ואינו אומר את האמת. ולכן הסוגיה של הסכסוך הישראלי, הינו סכסוך שמבוסס לאומי שמבוסס כסכסוך דתי ואין הוא סכסוך חילוני כמו שכולם רוצים להגדיר אותו. אכן הפלטפורמה של המדינה, בעולם היהודי וגם בעולם האסלאמי, הינה חילונית ולכאורה אין הפרדה בין דת ומדינה, אבל הלכה בכל התפיסה של היהדות וגם האסלאם מתקיימת הפרדה בין הפונקציה של השליט כתור דמות שלטון חילונית שאמורה לחוקק חוקים ביחס אל חיי היום יום ושל המדינה, בעוד שתפקידם של אנשי הדת הוא להיות פרשני החוק הקדוש ביחס אל המציאות העכשווית.

כדי לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי יש צורך להתייחס אל השאיפות של התנועה הציונית היהודית אל מול אלו שהעולם המוסלמי וכיצד יש צורך לפתור את הסכסוך בין שתי תנועות הלאום הדתיות האלו, שבו אף צד לא לוקח בעלות מלאה על העבר ועל הרדיפות של כל צד רוצה להוכיח את עצמו כתור קורבן אידאלי. היות והיהודים לא יכלו אלא להגיע לארץ ולא היה שום פתרון היסטורי אחר וזאת בשל הרעיון הלאומי הגלום בתוך הדת היהודית, כתור דת לאום אתוסית.

נכתב בירושלים

ל בכסלו התשע"ה

נר שישי של חנוכה.

 

שלושה כדורים ועוד תשע עשרה שנה

Non nobis, non nobis, Domine Sed nomini tuo da gloriam

(Not to us, not to us, O Lord, But to thy name give glory)

לפני תשע עשרה שנה שלושה כדורים, פילחו את חזהו של ראש ממשלת ישראל, שלושה כדורים שפשוט רצחו את השפיות הישראלית. רה"מ יצחק רבין היה מדור מקימי המדינה, הוא לחם עבור ביטחונה והוא ניסה לשנות את המציאות הישראלית, בדרכו שלו. רה"מ רבין נרצח על ידי אדם שהיה אדם אידאליסט ואיש מעשה.

ההגדרה של י. ברלין לאדם אידאליסט, הינו אדם שמחפש אידאל יחיד, כוללני וזה נתפס בעיניו, כי הוא, כמו כל קיצוני (מימין או משמאל), מחזיק את האמת היחידה והאבסולוטית, דבר שמוביל להרס ולכפייה שכל צד על צד אחר. אפשר לדמות זאת לביצים, ששוברים כדי לעשות חביתה, אבל זאת הלכה למעשה היא לא נוצרת. על פי הראייה הזאת כוח האדם הוא בלתי נגמר, כמו הביצים, אבל כמו כל אידאליסטים קיצונים, הם מלאי תשוקה והם שוכחים את החביתה והם פשוט ממשיכים לשבור את הביצים, כי אף חביתה שתיווצר לא תהיה מושלמת מספיק ומכאן הצורך להמשיך את המפכה עד להגעה לתוצאה המושלמת ומכאן שבירת הביצים, היא זאת שהופכת להיות מהות הקיום ואין זולתה.

רה"מ רבין היה בין המנהיגים האחרונים של ישראל, שבאו מרקע אידאולוגי שחוו את הקשיים של המאה העשרים, בעוד שהקיצוניים משני הצדדים של המפה הפוליטית, שחייהם השלווים הופרו על ידי כורח המציאות ולכן שני צידי המפה משתמשים באוטופיות הפוליטיות מדיניות כדי לנסות ולבעוט בסוגיה של המדינה, היות ומשני הצדדים הם מבקשים לשמש כתור האליטה, אבל ללא האחריות הנלוות אליה.

אם במהלך שנות השמונים, הבריחה מהמודל של מדינת הרווחה, במדינות העולם המערבי, הינו פועל של הנסיגה של האליטה, לטובת הפרטת הרעיונות של הצדק, שבו הערבות ההדדית, החברה האזרחית והמלחמה הפכו להיות מלחמה על שיח של זכויות ושל חירויות ולא על רעיונות. הנטייה אחר הכלכלה הליברלית חסרת המעצורים של השוק החופשי, המבוססת על התפיסה של הכלכלה האוסטרית, הינו פועל יוצא של קבלת מדינת הרווחה ושל המעצורים והבלמים שלה, כמובנים מאליו וברצונה של קבוצות באליטה החברתית-כלכלית לשמור על מונופול בתחומים אלו זאת כדי לשמר את כוחה. גם העלייה של הנהגה עולמית, שהפכה את המהות של עולמה לקריריזם פוליטי הביאה את הדחיקה והסלידה מהרעיון של מדינת הרווחה וזאת מתוך התפיסה כי האגוצנטרית, שהאדם הוא המרכז ואין זולתו והחברה היא תוצר משני.

הצורך לתת לשוק החופשי של הדעות לעשות את שלו וזאת ללא מאזנות ובלמים, העלה את הגופים המשיחיים-דתיים שמתקיימים בכל חברה ולא משנה אם מדובר באוהבי דת השלום/אלוהים/אללה או כל אל אפשרי (הרי היפנים אומרים, שיש אלף אלים, אז שיהיה עוד אל אחד), נקודת המרכז היא של פרט ולא של החברה, כל אחד הוא זה שמנכס לעצמו את המרחב הציבורי וכל אחד מחייב את השני להוכיח את הנאמנות שלו אל הרעיון ובצורה הזאת, ישנו תיחום של אלו שחושבים אחרת אל תוך כלא של מחשבות, שאוסר עליהם לחשוב אלא על פי הקונצנזוס ועל פי  הדורקטירנה שמותרת וכפי שאמר י. ברלין "הראשונים שבאנשים שאותם העריצים הורגים או מנסים להשתיק הם אלה שמוחותיהם חופשיים". בצורה זאת אנשים הופכים להיות שרים ושופטים ובמקרים מסוימים גם תליינים; ואת הקריטריונים הם אלו שיקבעו והם אלו וכאשר הם נדרשים לעשות, את אותם מחוות הם נרתעים ואם הם מוכנים הדברים יעשו אך ורק על פי התנאים שלהם ולא על פי התנאים של אחרים, בפשטות, להיות מרוכזים בעצמנו, להפוך את העולם לשחור ולבן ועוד אומרים שהזוראטיסטים הולכים להיעלם מן העולם.

מרביתם של אלו הקוראים לעצמם ליברלים נהנהים לראות את התבוסה של אלו שהם נלחמו בהם, במסכת מגילה י' ע"א נכתב "מעשי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני", אלוהים שואל את המלאכים איך אתם יכולים להגיד שירה, אחרי שמעשי ידי נהרגים ולא משנה עד כמה שהם היו רשעים. הבעיה שבישראל, ישנה מנטליות של גלותיות (וכן אפשר להוציא את היהודים מהגלות אבל לא את הגלותיות מן הישראלים), הרעיון של הניצחון לא אמור להיות המהות אלא רק מטרה, ישנו צורך לשנוא את הרע והמלחמה והיא חובה מוסרית כמו לאהוב את הטוב והרוע במיעוטו; ולכן הרג אפילו של אדם רשע, הינו ניצחון חסר משמעות, היות וניצחת מה עכשיו לאן הולכים עם זה, אנחנו הכי חזקים ומכאן עולה האמירה "בנפול אוייבך אל תשמח ובאבוד רשעים רינה" (משלי כד: יד) כדבריו של שלמה המלך. הצורך לעשות רע לאדם אחר, לדעתי נובע מהצורך לעשות רע, דברים אלו באים מצד הימני של המפה כאשר מודבר בהסכם אוסלו, או כל פעם שמודבר בערבים ובצורך שכולם יוכיחו את הנאמנות שלהם ומהצד השמאלי של המפה, כדי להוכיח עד כמה הימין הוא גזען, חשוך, אלים ברברי.

 רה"מ רבין נתפס, כתור איש שמאל והלכה למעשה הוא היה ניצי בתפיסתו המדינית וגם במשנתו הכלכלית אפשר להבחין, כי הרבה מפעולותיו היו פעולות ליברליות קלאסיות. גם ההבניה של תהליך אוסלו עצמו היה תהליך שנבנה על בסיס התפיסה הליברלית, של שנות החמישים והשישים, שיש צורך לנסות ולהוריד את החסמים ולתת לאנשים לבצע את אינטראקציות בעצמם והשוק החופשי יהיה המכניזם, שמצד אחד ישמור על אותו הסכם ומאידך הוא זה שיחזק אותו; אבל הלכה למעשה האחריות המעשית של כל צד לא התקיימה ומכאן כישלונו של תהליך זה.

מעניין שרה"מ נתניהו, שדוגל בתפיסה ליברלית של השוק החופשי הטיף נגד תהליך אוסלו, מעניין למה ?ולשם ההבהרה, אני לא מתומכיו של רה"מ נתניהו, אבל אני מסכים עמו בסוגיה של , כי באמת להתחיל את המו"מ על הפלסטינים, עליהם להכיר במדינת ישראל כמדינת יהודית, אפשר למצוא שלל סיבות והאחת שלדעתי היא החשובה ביותר, שזאת אמורה להיות ההצהרה של הפלסטינים על סופו של הסכסוך.

במהלך תשע עשרה השנים האחרונות, כל צד בחברה הישראלית לקח בעלות, על אמיתות מסוימות בחברה הישראלית. הימין לקח בעלות על הציונות, השמאל על השלום, הדתיים והחרדים לקחו בעלות היהדות והמזרחיים לקחו בעלות על הקיפוח והאשכנזים, כמו תמיד הלכו לשבת בפינה חשוכה לבד בחושך עם כוס תה, כל קבוצה מאשימה את רעותה במצב שאליו המדינה נקלעה.

אלו היו תשע עשרה שנה שבה הפחידו אותנו והרדימו אותנו עם הפחדים כולם. עכשיו הגיעה הזמן להתעורר ולנסות ולהפיח את התקווה מחדש, במיוחד על ידי עם ששם ההמנון שלו הוא התקווה, לנסות ולרפא את פצעי העבר, לפעמים נראה לי שהתקווה היא אישה זקנה שלא מוכנה למות, כי אם היא תמות לא יהיה כדי פה לחיות.

אלו הן תשע עשרה שנה בה בחברה הישראלית חיה בסיוט, בה כל צד בחברה הישראלית השני וזאת מבלי להקשיב לצד השני, אנשים שומעים אבל מסרבים להקשיב, אנשים מדברים מבלי לשוחח; כל אחד מעלה את הפחדים ואת הכאבים האישיים שלו וזאת מתוך נקודת מוצא של החרדה לעניני העם היהודי.

אלו הן תשע עשרה שנה של חלומות רעים, בו כל צד מנסה להיות הצודק ולא החכם, בה התקווה נעלמה ותפיסה זו הוחדרה בכל שדרות החברה. הדרך הקלה ביותר, לנצח בחירות הינה, לאסוף אנשים שזוכרים את הזמנים הטובים, בעלי הכנסה נמוכה ולהפחיד אותם ובמקום ללכת ולהתמודד עם העתיד ולהפיח תקווה אל מול הקשיים הרבים, אבל אנחנו עם שההמנון של הוא התקווה אז בואו וניתן לגברת הזקנה שקוראים לה תקווה הזדמנות.

נכתב בירושלים ח' במרחשון התעש"ה

 

 

 

מחשבות ערב יום כיפור

רציתי לכתוב על קללה סינית עתיקה קללה סינית מעניינת, שאומרת 'מי ייתן ותחייה בתקופה מעניינת' אכן אנחנו חיים בתקופה מעניינת. אבל אלו הם ימים לפני יום כיפור, אני אכתוב כמה מילים על יום כיפור, אני לא הולך לבית הכנסת אבל אני נוהג לצום מידי שנה, הזמן היחיד שאני הולך לבית הכנסת, הינו לאמירת ה'יזכור' על הורי, בשבילי יום הכיפורים הוא יום להסתכלות פנימה ולהרהור פנימי, סוג של מדיטציה אישית ובמיוחד בירושלים, ששם התנועה נעצרת לאט לאט והשקט שוקע לאיטו, כמעין תוגה פנימית של הסתכלות.

אפשר להבחין, שמאז מלחמת יום הכיפורים (או מלחמת אוקטובר 1973), מדינת ישראל נמצאת בסוג של כאוס של טירוף חושים ובמיוחד של הלכאה עצמית וזאת בסוג של פלורליזם ליברלי, שבו כל מחנה מגייס את הקיצונים שבו לתפוס את הבמה המרכזית. הלכה למעשה מלחמת יום כיפור נגמרה בניצחון ישראלי מבחינה צבאית חד וחלק; סוג הניצחון הזה נקרא ניצחון פירוס, ההפסד הגדול של מדינת ישראל במלחמת יום הכיפורים, נאמר בצורה מאוד פשוטה על ידי נשיא מצרים אנוואר א(ל)-סאדאת, "…כי מצרים איבדה לילה של ילודה וישראל איבדה דור שלם של בנים…".

העלמותו של אותו דור של בנים השאירה חלל עמוק בחברה הישראלית, במיוחד לאחר אותה מלחמה כל המתחים ובמיוחד המתחים העדתיים, שדוכאו וזאת בשל בניית מארג ייחודי חדש, כמקלעת כיסא נצרים שמרבית מדינות המזרח התיכון בנויית ממנו החל להיפרם בצורה חזקה מאוד והוחזר אל השבטיות שמאפיינת מדינות רבות בלבנט וזאת בשם ליברליזם, פלורליזם ונאורות חברתית, שהובאו מאירופה. אבל התהליך הליברלי שהופל ובמיוחד משנת 1977, לאחר מהפך לווה בלעג אל כל הדברים שנתפסו כישניים וממלכתיים וזאת מבלי לבנות מארג אחר.

זה הוביל לבנייתה של פוליטיקה של שבטיות ואם אני לא נכנס לאותו שבט (ואני תמיד טוען שאני קלטי אם זה עוזר לכם), אז אולי אתה נמצא בשבט הנגדי וזה מסוכן כלפי ובצורה הזאת נוצר עולם של שחור-לבן, צודק או לא צודק וזאת תוך הצדקה של שוק הדעות החופשי הליברלי, שהוא צודק והמוסרי ביותר (ומוסר בעיני זה סוג של דג טעים בצלחת שלי). דבר זה הביא להתנתקות של האליטות החברתיות מן התחייבויות שלהן ביחס אל החברה עצמה בטיעון שאין זה תפקידי לדאוג לאחרים; בצורה הזאת אין הן מאפשרות לקבוצות של אנשים להיכנס מחדש אל אותה חברה ואלו יכולים לפרוץ אליה בצורה של אלימות ושבירת המבנים החברתיים של אותה חברה ויצירת כאוס, וזאת במקום בדרכים שאינן אלימות וכל הצדדים יכולים להרוויח ממנה; אבל לדעת אותה אליטה הדרך היחידה לשימור אותן מסגרות חברתיות היא על ידי הפחדה של אותה חברה ודמוניזציה של האויב החיצוני וגם של האויב הפנימי.

הפסוק בספר שופטים (י"ז: ו) "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה"; הפסוק הזה חוזר מספר רב של פעמים והוא מראה את המצב של האנרכיה, שבו השלטון המרכזי מנותק מהיכולת לשלוט באמת ולעשות את תפקידו, שבו כל אחד מספר את האמת שלו ומה לעשות הדיקטטורה המפאיניקית בנתה פה מדינה בזמן שכולם ישבו ודיברו והפריכו רעיונות (מה לעשות מפאיניקים עושים ולא מדברים). מה לעשות הליברליות המוקצנת הפכה את החברה לשבטים שבטים, אגודות אגודות של אינטרסים שבאמת לא מתפקדת ואולי הגיע הזמן להודות כי חירות מתקיימת בין גבולות מסוימים, שבו כל צד מודע לגבולות, השאלה מה הן הגבולות והאם הנהגה הישראלית, תהיה מוכנה לייצר את גבולות אלו. אנשים שוכחים, כי חירות שהינה קיצונית הופכת לסוג של טוטוריאליות, אבל מצבי הקיצון האלו הם אלו שבאמת מספקים את החירות האישית לטוב ולרע.

השאלה שנדרשת לשאול מהו הסטטוס קוו שנדרש עלינו כתור חברה לקיים בתוך השיח החברתי ולצערי הרב, כל הליברלים הם אלו שמחפשים את אותו סדר ישן, שהם ביקשו לנתץ וזאת בשם הטיעון הקדוש של השוק הדעות החופשי (הוא באמת לא חופשי, כי אין סוסים שמדברים עברית), ומי שצועק הכי הרבה ותופס את המיקרופון הוא זה שמדבר והוא זה שקובע את העבודות.

כל חברה מייצרת לעצמה את סדרי הסטטוס קוו שלה ואלו משתנים כל דור ודור וזאת כדי שתיווצר אליטה שתאפשר את היצירות החברתית, אבל זאת נשענת על תשתיות חברתיות, שם גם הימין וגם השמאל הפריט וזאת בשם ניתוץ האלילים ומרד האבות של החברה הישראלית ובצורה הזאת הן הפשיטו את עצמם מן הערכים החברתיים האישים שלהם עם על ידי פוסט מודרנה ואם בשם הפרטה חברתית וכמו שאמר פעם אבל כמו שאמר פעם מאיר אריאל "היו לי פעם עקרונות/ מכרתי את כולם / עיסקה מוצלחת בשבילי/ טובה גם בשבילם / עכשיו כשלא נשאר יותר/ במה להאמין אני שוקע לעיתים בהזיות על מין".

הצורך של הימין הקיצוני ושל השמאל הרדיקלי לתקוף את את האחסולים, שמתו ממזמן, כי הם שחטו אותם על המזבח אבל הבעיה, שלא הגיעה אליטה במקום שתראה לאן הולכים ומכאן הצורך התמידי לתקוף אותם, כי הם לא יכולים לתת מענה ואין אליטה אחרת לתקוף וכמו שאמר פעם ישעיהו ברלין "רק הברברים אינם סקרנים לדעת מאין באו, כיצד הגיעו למקום שבו הם נמצאים ולאן הם הולכים". כיום אנחנו נמצאים בעידן הקקופוניה בלתי נגמרת, בו כל אחד מכפיש ומפחיד וזאת כחלק ממשחק מקיאבליסטי, שאותו הם מעגנים בתוך 'חופש ביטוי', שלדעתי מסויג כתור חופש (Freedom) ולא חירות (Liberty) ואם מתייחסים אליה כתור חירות, ולכן, יש צורך לשאול מהן גבולותיה של אותה חירות כדי שלא תהפוך לכאוס.

בעקבות עודף הליברליות היום אפשר להבחין את חוסר המנהיגות של רבים ממנהיגים העולמיים אם בשל ההבנה, כי 'השוק החופשי' נעלם ומה שנוצר הלכה למעשה הוא יצירה של שבטיות ועליה עושים, עוד סיבוב של הפחדה אם שקוראים לו בשם שהבג"צ הוא סמולני או התקשורת היא סמולנית ובוגדת וזאת מבלי לקחת את האחריות ולהגיד כי שכשלנו. אלא שהלכה למעשה ישנו צורך למצוא את האויב הפנימי החוצה (אם מדובר בשמאל נגד ימין, אשכנזים מול מזרחיים, אחסולים והרשימה ארוכה).

חוסר המנהיגות באה לידי ביטוי בהנעלות על שיח אחד, אם זה שלום עם הפלסטינים ואם זה עם יש צורך ליישב כל פיסטין ידוע וכל זה נכנס אל בליל הקקפוניה שהוא מלא הפחדות והכפשה וזאת בחסות חופש הביטוי. אחד הצדדים השליליים של הנהגה, הינה הבדידות שמאפיינת אותה, כי המנהיג או הקרבניט הוא זה, שנושא באחריות והיא האחריות של ההצבעה אל המקום ואל הדרך שיש צורך לעמוד בפניה ובמקרים מסויימים, הוא אמור לצאת אל מול העם להסביר מדוע הוא בוחר בדרך הזו וזאת תוך כדי שמירה על עקרונות החופש והחירות, בהיסטוריה האנושית אפשר להצביע על הרבה מנהיגים שכאלו ואחד מהם היה וינסטון צ'רצ'יל, שפעל כתור אל מלחמה דמוקרטי וניסה לעודד את הציבור הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא נסך על האזרחים את התקווה וזאת על ידי הצבעה אל הנקודה ולהסביר מדוע הוא הולך לנקודה וזאת מתוך נקודת שליחות היסטורית ולא מתוך תפיסה של מוכר שלא הצליח למכור כולם זולת אחרים.

בשנה שחלפה, נפטרו המון אנשים שהיו עמודי התווך בחברה הישראלית, כל אחד סימל פן מסויים בחברה הישראלית, יונתן גפן כתב "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, והכל היה פשוט ונפלא עד שהגעתי". כולם בוכים על ארץ ישראל הישנה והטובה, שדרך אגב היא היא היתה מקום גרוע להיות פה בהשוואה להיום, אבל היא אף לא היתה טובה, אבל הפטירה של אותם אושיות תרבות ישראליות שמחייבות אותנו בני דור ההמשך לשאול את השאלה לאן אנחנו רוצים ללכת ולאן להגיעה וזאת כדי שלא נחזור להיות שבטים … שבטים … אלא שנהיה אומה.

כיום אנחנו בשבתות האחרונות שלפני סיום מחזור הקריאה של החומש ובשבת האחרונה קראנו את פרשת האזינו, שכמו קודמותיה, אמורה להנחות את העם הנכנס מהמדבר אל הארץ, העברת מטות הנהגה אל בני הדור הצעיר, אשר רצועת האדמה בגודל של גפרור, היא כל מה שהם מכירים והיא ביתם. אכן הנהגה הישנה מפחדת מהשינוי הזה, אבל זה יצרך להגיע כי בלעדיו נהפוך להיות שבטים שבטים והפתרונות, שהציע דור האבות הינו ישן ויש צורך להחליפו וזאת כדי לייצר את חזון אל החברה הישראלית כולה ולא בשם איזו תפיסת עולם, כזאת או אחרת, כי דרך אותו חזון והצגת היעדים אולי תוכל לצמוח מחדש פה החברה האזרחית הישראלית.

בשבילי הסיום של תפילת העמידה בנעילה ביום כיפור הוא אחד הקטעים החזקים ביותר ובמיוחד הסיומת של "שִׂים שָׁלום טובָה וּבְרָכָה חַיִּים חֵן וָחֶסֶד צְדָקָה וְרַחֲמִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ, וּבָרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאור פָּנֶיךָ, כִּי בְאור פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָנוּ ה' אֱלהֵינוּ תּורָה וְחַיִּים. אַהֲבָה וָחֶסֶד. צְדָקָה וְרַחֲמִים. בְּרָכָה וְשָׁלום. וְטוב בְּעֵינֶיךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּרוב עז וְשָׁלום. בְסֵפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלום וּפַרְנָסָה טובָה וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וּגְזֵרות טובות. נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ אֲנַחְנוּ וְכָל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים טובִים וּלְשָׁלום. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּו יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלום". זהו רגע מיסטי שבו ההבנה כי יום הכיפורים מסתיים ועימו הדין והדבר מתעצם במיוחד כאשר השקט נשבר עם תקיעת השופר, שאמורה לסיים את הצום. ההבנה היא שיש צורך לפעמים להקשיב כדי לשמוע אחרים. תפקידה של הנהגה הןא לנסות ולשמוע את הקולות העולים מלמטה ולא להיות מנותקת ולא לתת מענה פופליסטי, כי באין הנהגה, כל פופוליסט יהיה זה שיחטוף את המיקרופון ולא יתן הכוונה ועתיד.

 

נכתב בירושלים ח' בתשרי התשע"ה

בין צוק ובין איתן

"It was the best of times, it was the worst of times, it was the age of wisdom, it was the age of foolishness, it was the epoch of belief, it was the epoch of incredulity,it was the season of Light, it was the season of Darkness, it was the spring of hope, it was the winter of despair." (A Tale of Two Cities-Charles Dickens)

אם, מסכמים את כל המרכיבים הצבאיים של המערכה, שמדינת ישראל היא זאת שיצאה מנצחת מכל המערכה, היות והיא לא העניקה לחמאס שום תמונת ניצחון אמתית ובנוסף היא הצליחה לעזוב את זירת הלחימה שהוא בלי שום הישג אמיתי וזאת מבלי שהחמאס הצליח לעצור אותה וזה ההישג האמיתי של המערכה הצבאית הזאת. הסיבה לכך הינה שישראל היא זאת שקבעה שהיא עוזבת את המערכה בצורה חד צדדית בלי שום הישגים משמעותיים לחמאס והוא איננו מפחיד אותה מבחינה צבאית ולכן לא היה צורך להמשיך, דבר שהיה מכניס את החמאס למצב שבו הוא נמצא עם גבו אל הקיר.

עבור החמאס, המלחמה הזו, הינה סוג של שחיקה אמתית בעוצמת השלטון שלו, הלכה למעשה עבור החמאס זאת תהיה בעיה, היות והוא יאלץ לשמור על מקומו בעולם המוסלמי. החמאס מצידו ינסה להראות כי התנגדות (מוקאמה مقاومة), הסיבה לכך לדעתי הינה נקודת התייחסות של ארגון החמאס והיא הנכבה (النكبة האסון או המכה) של 1948 ועבורם הוא האירוע המכונן והאם היא התרחשה על ידי ישראל או לא, אין זה מעניין היות ומודבר באחד המיתוס המכוננים של החברה הפלסטינית. בעיני הפלסטינים ובמיוחד בעיני תושבי עזה, הם הצליחו לזנב בכוחות צה"ל ולפגוע בחיילי צה"ל ובצורה, הם הצליחו להשיב את הכבוד האבוד של פלסטין. אם ערך החיים ביהדות ובמדינת ישראל, הוא אינו תופס עבור הפלסטינים, שם רעיון סומוד (صمود), שהוא ההיצמדות לקרקע שהיא הכבוד הלאומי והדתי ומכאן הנכונות לשפוך את הדם ולכן הוא הערך העליון מבחינתו. לכאורה אפשר לטעון, כי החמאס השיג במו"מ הישגים רבים, אבל הלכה למעשה ברצוני לטעון כי החמאס דווקא השיג את ההיפך ממה שהוא ציפה, בטווח הרחוק הפעולות הללו פוגעות ביכולת שלו להתקיים בתוך המרחב הערבי אסלאמי, לדעתי יתחילו לקרוא תיגר על השלטון שלו במיוחד לאור, שהוא לא השיג הישגים משמעותים תוך כדי קרב ועל זה הוא יצטרך לשלם לאורך זמן, אם בשינוי האידיאולוגיה שלו שהיתה פחות מילטנטית וזאת כדי לנסות ולשמור על מעמדו וזאת אל מול האתגר של הקבוצות הקיצון האחרות שינסו לקרוא עליו תיגר ולכן הוא יהיה בכל מקרה במלחמת הישרדות.

צה"ל הוא אחד הכוחות הטובים ביותר במרחב ועדות לכך הוא מדורג בין 11 הצבאות הטובים ביותר בעולם, דבר שיכול ללמד אותנו על היכולות האסטרטגיות והמבצעיות של צה"ל כתור כוח צבאי אפקטיבי. תפקידו של כל כוח צבאי הוא לנצח בקרב, עם כמה שפחות נפגעים והצבאות שתמיד מנצחים הם אלו שיוזמים מגע עם האויב. כל כוח נלחם בהתאמה לתורת הלחימה שהוטמעה בו . אחת הבעיות המרכזיות בלחימה בשטח בנוי, הינה שהיא לא מאפשרת לכוחות צבא להילחם בצורה הטובה ואחת הדוגמאות הטובות מהיסטוריה הינה, המלחמה של המלכה בודיקה (Boudica) שהצליחה לנהל מערכה לא רעה אל מול הכוחות הרומאים בזמן שהיא לחמה מולם ביערות אנגליה וזאת בשל האופי המבוצר של מבני הלחימה של הרומאים, אבל הלכה למעשה היא הפסידה כאשר היא פעלה בשטח פתוח. יגאל אלון אמר "דור שחדל להאמין בשלום, יחדל להאמין בפתרונות מדיניים, ועל כן גם יחדל מלחתור לשלום וישליך את יהבו על המלחמה המתמדת כדרך קיום יחידה". לכן, מהותה של המלחמה, היא להביא את הצדדים השונים לקבל החלטות, דבר שמצד אחד אמור להביא למצב של כניעה או להחלטות אחרות. לאור הניסיון של מלחמת העולם הראשונה ועוד כמה מלחמות בהיסטוריה האנושית, רצוי לא להביא את האויב למצב בו הוא נכנע לגמרי. כאשר אין סיבות מדיניות לפעול מבחינת המלחמה, אזי המלחמה היא סתמית והיא לא מביאה את התוצאות הרצויות (במרבית המקרים).

המערכה האחרונה הראתה את השינויים שעברו על המרחב, אם בשל היווצרותן של מערכת בריתות אזוריות חדשה אשר מציגה תנאים חדשים של השתנות המרחב האזורי, אם בשל הצרכים השונים של נסיגת ארה"ב מן המרחב לשם העברת המוקד שלה לאזור דרום מזרח אסיה, ולכן היא מנסה מצד אחד עדיין לשמור על ההשפעה שלה אם על ידי שימוש בצירי כוח של בריתות אזוריות (כמו: ברית בגדאד, טהראן ועוד) שהתקיימו פה עוד משנות החמישים. זאת מדיניות חוץ של נטישה, אבל היא מעניקה למדינת ישראל את לייצר מערכת בריתות יותר מתקדמת. דברים אלו מתחילים לחלל אל כל הרמות של הפוליטיקה בישראל.ברמה האזורית לדעתי זה היה ניסוי כלים בה מדינת ישראל הראתה את היכולות הצבאיות שלה. בה היא הוכיחה למדינות השונות במרחב את היכולות שלה אם מבחינה צבאית ואם מבחינה טכנולוגית וזאת כדי להיות ראויה לקחת חלק במערכת הבריתות במרחב.לראיה מנהיגים שמזוהים עם הימין, החלו לאמץ את הפתרונות של השמאל ובהם הכרה כזאת או אחרת באבו מאזן וזאת למרות, הניסיונות שלהם להפוך אותו ללא רלוונטי. דבר זה יכול ללמד אולי על השינוי שעובר על המערכת הפוליטית הישראלית, שבמהלך שנות השמונים, התשעיםהיתה ביסודה דו-פולארית, שבה התקיימו שני גושים של ימין ושמאל עד לפרגמנטציה של המערכת הזאת כפי שאנחנו רואים אותה כיום, לעבר לחזרה של יצירת גוש מרכז. דבר התואם גם את השינויים שעוברים על החברה הישראלית, אם ברמה הגיאו פוליטית או ברמה הארצית, התחלתו של תהליך זה, נובעת בשל הטשטוש בזהות של הימין ושל השמאל במדינת ישראל והחשיבות של צד פוליטי כזה או אחר. דבר שמתורגם אל בשטח אל הסכסוך, שהיא די פשוטה, מצד אחד מדינת ישראל מוכנה להתפשר והערבים מחפשים צדק (והשאלה הבאה מה הוא צדק?).

אחת הבעיות של הגושים הפוליטים (בין אם זה שמאל או ימין) של מדינת ישראל הינה התמכרות לפתרון אחד, שהוא לטענתם הנכון. במקרה של השמאל מדובר על תהליך אוסלו, עד שהוא נדרש להגן עליו ולחפש אשמים (בעיקר ממחנה הימין מדוע תהליך זה קרס), עד שהוא ממוקד כולו בסכסוך עם הפלסטינים ולכן כל זכות הקיום שלו מתקיימת בתוך הבועה שהיא הולכת ומצטמצמת. רק מתי מעט מהמחנה הזה מבינים את התהליך ההרסני של השיח של השלום ודחיפתו לכל סוגיה ונישה. בעיה נוספת של השמאל, היא חוסר הרצון של הנהגת השמאל, לדרוש מפלסטינים לעמוד באותם אמות מידה, כמו שהשמאל מבקש מהימין לעמיד ולכן הדבר די מטרפד את היכולת של השמאל להביא לשינוי מהותי. גם הנהגת הימין לא יוצאת נקיה, שזאת חייבת להשמיע את קולה ולהגיד, כי גם לערבים ישנם זכויות ודעות ואלו נוגדות במקרים רבים את התפיסה הכללית של החברה הישראלית ואת האלימות שנמצאת בקרב רבים ממצביעי הימין יש צורך לבער. בעיה נוספת של הנהגת הימין הינה, הצורך בהפחדה מתמדת ואין היא מביאה פתרונות מעשיים אלא היא מבקשת שאנשים יצעדו באותה נקודה כל הזמן.  הימין, שמבקש להיות לאמץ את השפה הליברלית, מדבר בשפה קומוניסטית בולשוויקית קלאסית של כוח ושל שליטה.

היום אנחנו מתחילים את השבת השנייה מתוך שבעת השבועות של הנחמה והשבוע אנחנו בפרשת עקב ולדעתי האישית מדובר באחת מהפטרות הנחמה הטובות שנכתבו. שבעת הפרשות האלו הן הפרשות שחותמות את סדר קריאת התורה. בפרקים האלו משה שהנהיג את העם במשך ארבעים שנה, מאז יציאת מצרים מבקש להזכיר לבני ישראל את הכניסה אל הארץ המובטחת ובו הוא מבקש להשקיע את הערכים, שאותם הוא ביקש להעביר לעם במהלך הנדודים במדבר. משה מסמל את אחרון מבני יציאת מצרים והוא מעביר את שרביט הנהגה אל יהושע בן נון, שזה נולד לאחר העבדות של מצרים ולכן הוא נאלץ להתגבר על הפחדים, שהוטמעו בו ולהנהיג את ישראל. בימים אלו אנחנו נמצאים באותו מעבר טקסי בין הדורות שהקימו וגדלו בשנים שלאחר קום. לדעתי השאלה מה הם הערכים שאנחנו צריכים לקחת מדורות העבר ומה הערכים שאנחנו רוצים להוריש לעתיד וכיצד אנחנו יכולים לתרום להמשך היצירה ולא להמשיך לצעוד במקום. שינוי ערכים אלו מחייב, הסכמה חברתית רחבה שתהיה מקובלת על מרביתה של החברה הישראלית.

המערכה האחרונה, חשפה את העצבים החשופים של החברה הישראלית, אבל לדעתי דברים השתנו בחברה הישראלית, אחד הדברים שבלטו הינה היצירה של החברה האזרחית הישראלית, שבה אלפי אזרחים עזרו אחד לשני בתקופה של שינויים אזוריים ושל שינויים פנימיים של החברה הישראלית. בנוסף היא גם חשפה את החשיפה של בריתות אזוריות שיחייבו את מדינת ישראל, להכיר במדינה פלסטינית מאוד מוחלשת וזאת כדי להיות חלק מאותה ברית, שבתחילה תהיה צבאית ולאחר מכן היא יותר ויותר כלכלית, הסיבה שמדינות המפרץ (בהן ערב הסעודית, מצרים, ירדן) יכנסו איתנו לברית אם בשל האיום האיראני ואם בשל הצורך להתמודד עם הקיצוניים שלהם מאיימים על היציבות של המשטרים שלהם.

השאלה שלי מי  יהיו מהקברניטים שקיימים בפוליטיקה הישראלית, יכולו לשמש כתור אותו יהושע בן נון?שמצד אחד יוכל להכיל את השינויים החברתיים הנדרשים וזאת כדי שהיא לא תתפרק ואנשים יצטרכו למצוא את עצמם בין קטבים שמגדירים אותם בצורה חד גוונית ומצד שני, אותם מנהיגים יוכלו לנווט את החברה הישראלית יצטרכו לנווט את מדינת ישראל במים די סוערים של אי וודאות וזאת בשל השינויים הגיאו-פוליטיים שעוברים על המרחב המזרח תיכוני והעולמי.

נכתב בירושלים י"ט במנחם אב התשע"ד

חג עצמאות שמח וכן חשוב לשמוח

חג העצמאות, הוא השיא של שלושת השבועות הראשונים של העומר. התחלה היא בזכרון מקרא הקודש של יציאת מצרים ודרך השואה של יהדות התפוצות, במעבר חד אל יום הזיכרון למערכות ישראל. שלושת השבועות הללו מהווים סוג של זמן קדוש בחברה הישראלית, שבו היא מהרהרת על הישגיה ואלו באים במיוחד בשיא של יום העצמאות והשנה מדינת ישראל, הינה בת 66 שנה, זהו פרק זמן מאוד קצר בהיסטוריה אנושית, בליפ ולא יותר, אבל הישגיה גדולים, כאומות העולם.

כרזת יום העצמאות הראשון משנת 1949 ארכיון המדינה

מדינת ישראל, עומדת בפני אתגרים גדולים, אם מחוץ ואם מבפנים; אבל מול אתגרים אלו החברה הישראלית, הינה חברה בעלת יכולות הצלחה מאוד גדולות. החברה הישראלית, הינה חברה שסועה, שאלו עוברים בכל מארגי החברה הישראלית, אם ברמה הלאומית ואם ברמה הפרטית, שבה כל צד מנסה להיות הצודק ולא החכם על אתגרי החוץ לא צריך להכביר במילים. במסכת פסחים דף קי"ז עמוד א' כתוב "נביאים שביניהם תקנו אותו לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבוא עליהם, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". לדעתי זאת התפילה החזקה ביותר שיכולה להאמר, ליום העצמאות שעל כל צרה ועל הגאולה, אומרים אנא ה' הושיעה נא, והודו לה' כי טוב. בצורה הזאת אפשר לאבחן את צמיחתה של מדינת ישראל, זאת תפילה עם שני פנים, האחת לישועה והשנייה הינה הודאה על העצמאות של המדינה.

גדולתה של החברה הישראלית, הינה בשינויים שהצליחה, דור האבות ניסה למחוק את ההבדלים בין העדות השונות, אם אלו היו יהודים מארצות אירופה או ממדינותה האסלאם, הסיבה לכך היתה הרצון של אותה חברה להקים חברת מופת וזאת על בסיס אידיאולוגיה לא נכונה, שזאת אמורה להיות מנותקת מאותם שורשים גלותיים של אותה חברה, פעולות אלו נעשו בצורה ברוטאלית ובאיומים רבים, אם בצורת צנזורה, הרס אירועים ציבוריים, התקפות על בתי עסק. הפעולות הללו היו פועל יוצא של רצון של חתירה אל מדינה עצמאית של יהודים וכן נעשו שגיאות חמורות בזמן הקמתה, המדינה הוקמה והיא קיימת וטוב שהיא קיימת. החברה הישראלית הינה חברת עולים, שכל עדה מביאה את ההיסטוריה ואת המסורות שמאפיינות את אותה עדה ולכן יהיה טוב לנסות ולקחת את הטוב בכל חברה שהושארה בגולה ולשאוב מהן את הרעיונות הטובים של אותה חברה, בין אם מדובר מפולין, רומניה, גרמניה מרוקו, איראן, עיראק וכל עדות ישראל. דבר שיכול להעשיר אתה חברה הישראלית. דבר זה יכול להיות סוג של תיקון עבור אותה קבוצה אחסולים, שהיתה דומיננטית בחברה הישראלית וזאת ייצגה את המהות הישראלית כמהות הנכונה ביותר, הלכה למעשה זאת תהיה עוד אחת מהתרבויות הרבות שמתקיימות במדינת ישראל, שמעשירה אחת את השנייה.

מדינת ישראל חזקה יותר מכל חסרונותינו ואולי הגיע הזמן שנלמד לשלב ידיים אחד עם השני והנגב עוד יהיה פורח ונדאג שהזקן יהיה שמח.

כרזה ליום העצמאות ה-66 אור רייכרדט

 

חג עצמאות שמח

נכתב בירושלים ה' באייר התשע"ד