סתם טור על יום השואה

אומרים שלזיכרון יש יכולת של תעתוע ואף אחד לא יכול לשמור בדיוק על הזיכרון, כי הוא נזיל והוא כמו הזמן עצמו. וכמו שיהודה עמיחי שואל במה משמרים זיכרון?

"ומי יזכור ובמה משמרים זיכרון? במה משמרים בכלל בעולם, משמרים במלח ובסוכר, בחום גבוה ובהקפאה עמוקה

באטימה מוחלטת, בייבוש ובחניטה.

אבל שימור הזיכרון הטוב ביותר הוא

לשמרו בתוך השכחה שאף זכירה אחת

לא תוכל לעולם לחדור לתוכה ולהפריע את מנוחת הנצח של הזיכרון".

(יהודה עמיחי, בתוך פתוח סגור פתוח, הוצאת שוקן, תל-אביב 1998, עמ' 177).

אפשר לכתוב המון סיפורים על השואה, אבל עבורי זכרון השואה הם הסיפורים, של האנשים שהיו שם ולא יחזרו. אני לא יודע של מי הזיכרון, האם הוא אישי או ציבורי,  אני אישית לא יודע אבל אם אנשים רוצים לקחת בעלות על זיכרון כזה כואב ולהיות אחראים אל המיתוס של אותו זיכרון, שיבוסם להם, אני אישית אנסה לזכור את סבתא רוזה שלי ע"ה שהצילה את המשפחה שלנו מפולין ומגרמניה, את הרב הלר זצ"ל שהיה הרב השכונה שלי שהייתי ילד, שאיבד את משפחתו שם אבל הוא תמיד היה מלא חיים ואת אנשילד ז"ל איש קטן אבל גדול שהיה כל קיץ הולך עם גלגל טייר גדול ונוסע איתו לחוף דדו שבחיפה והוא לימד אותי איך הוא פגש מרוקאנים (לפי דבריו) באושוויץ ועוד הרבה אנשים, שביום השואה היו פשוט נעלמים ולא מדברים, כי ביום הזה הם הרשו לעצמם לזכור את העבר ואת המשפחות שלהם. פרימו לוי אמר פעם שהמתים בשואה הם העדים האמיתיים והעדים האחרים לזוועות הם פשוט מקולקלים וזה מה שפשוט יש לי להגיד, שאני אישית עוד עד אחד פגום, כי אולי גדלתי עם עדים פגומים ולכן הראייה שלי היא פגומה.

על הרב הלר כבר סיפרתי לכם, אז הפעם אני אספר איך סבתא רוזה ע"ה הצילה את אבי ז"ל ואת דודה שלי ז"ל, פשוט המשפחה של אבא מגיע מאזור שלזיה העליונה (כן חלק מפולין שפעם היה שייך לגרמניה, אוסטריה ועוד כמה מדינות דוברות גרמנית), אבא ודודותי נראו יותר גרמנים מאשר יהודים, הם היו בעלי שיער חום אדום (חלודה) עם עיניים ירוקות והם דיברו גרמנית מושלמת (מזרחית אבל עדיין גרמנית). סבתא שהבינה שהמצב לא הולך להיות טוב והיא החליטה להשיג סרטיפיקטים לכל המשפחה, היא השיגה אותם כי לסבתא היה מקצוע נדרש באותה תקופה היה לה תואר ראשון בטיפול בתינוקות ובילדים ולכן היא קיבלה סרטיפקטים לעלות לארץ, סבא יצחק הי"ד נשאר שם הוא היה אמור לעלות שלושה חודשים אחריה, כי הוא היה ראש הקהילה והוא לא יכל לעזוב סתם והוא נלכד במלחמה. האגדה המשפחתית מספרת כי סבתא רוזה ע"ה היתה א-וילדה מאמא (אמא פראית באידיש), כאשר המשפחה שלי ברחה מפולין ערב המלחמה (ואני מדבר שלושה ימים לפני המלחמה), היא דווקא החליטה לברוח דרך גרמניה ולא דרך צ'כיה עד לנמל המבורג ומשם היא ברחה לפלסטינה על גבי אוניה של הסוכנות היהודית.

שהייתי בתיכון בכיתה י"ב הצלחתי לשכנע את ההורים שלי לנסוע לאחד המסעות לפולין, אני למדתי במכלללה הטכנולוגית של זרוע האוויר. ביקשתי מאבי ז"ל האם הוא יכול לספר לי על הזכרונות משם. ששם זה היה שם קוד לפולין, שעליה לא דיברו בבית, כי פולין לא היתה קיימת במשפחה שלי זאת היתה ארץ אחרת ואבא אמר לי שתגדל אתה תבין. חסרים לי פרטי מידע על בני משפחה ואיך אנחנו קשורים, אבל עכשיו אני מבין. ישנם, המון זיכרונות ביחס אל השואה, אבל אחד הבטויים הקשים, היא הטיעון שבזכות השואה יש לנו מדינה, ייש לנו מדינה כי בנינו מדינה עוד לפני השואה ואחריה הבנו שאף אחד לא ידאג לנו ולכן נלחמו על המדינה הזאת ואל דאגה אנחנו נמשיך להילחם עליה וכן לנצח נאכל חרב. השואה היתה רק זרז ושעת חסד, שהמצפון הנוצרי התמלא פתאום בסאגת רחמים פרוטסטנטיים כדי שאיזה חזון אפוליפקטי יתקיים ואחרית הימים תגיע וישו יגיע, ולכן השואה לא היתה סיבה שיש לנו מדינה. עכשיו בקשר לכל פיטפוטים של אשכנזים וספרדים, אף אחד לא ידע ולא יודע איך לעכל את הקטסטרופה של השואה ואם משהו רוצה לריב על הטעויות של הנצחה הוא מוזמן. אני, מעדיף לזכור את הסיפורים של אנשים ולא של נרטיבים. ובמיוחד את הסיפור של המשפחה שלי. היום אנחנו במירוץ נגד הזמן, כי הדור הזה שרד את המחנות הולך ונעלם ואולי הגיע הזמן שנתעד הסיפורים האלו רק כדי שלא נשכח ונוכל להעביר את הזיכרונות האלה. אותי למדו כי יהודים לא נוקמים, מה לעשות זה לא התפקיד של היהודים לעשות פנקסנות לאלוהים. יהודים נוקמים בזה שהם זוכרים והם מקימים משפחות.

אז סבא יצחק נקמנו את שמך, היום יש לך נינים שנושאים שם המשפחה ובגאון ואם אתה פוגש את סבתא רוזה שם למעלה תגיד לה תודה, על כל מה שהיא עשתה.

נכתב בירושלים, כ"ח בניסן התשע"ד